רשימה:
על הספר חלון ראווה/ יוסף כהן אלרן

"לאה צבעוני: "חלון ראווה", הוצאת "צבעונים" 2021 202 עמודים.

דר' לאה צבעוני באה אל העולם בעת בה פוצצו גשרים בארצנו, והיא ילדה קטנה, בת לניצולי שואה בודדים בעולם, אשר אחי אימה נהרג גם הוא בכיבוש חניתה, והם באו לחיות שם. כאשר נעשתה חלוקת הארץ, הייתה היא תינוקת נישאת על ידיים, וכמו חלון אל חייה, מתארת בשורות קצרות על פי רוב ולעתים ליריות בקצבן את דרכה לצמרת חייה. מאותה ילדות, שאת רובה העבירה בקיבוץ חניתה, דרך גלגוליה ליישובים אחדים ועד אשר הגשימה את עצמה ואת אהבת לבה בכוחותיה שלה, כאשר הדברים אשר כתבה לה אימה, על ניצחון החזקים מוליכים אותה, ולא בנקל, אל חיים מלאי תוכן והצלחה. סיפורה, בדרכה המיוחדת לכתוב זאת, הוא סיפור דרך לא קצרה של הישגים, עד הגיעה לתואר דוקטור, למחברתם של ספרי לשון ולספרים אחרים, ולמנהלת והבעלים של הוצאת ספרים. עכשיו, בחלוף השנים, נראה שאינה יכולה עוד להכיל, היא מביאה לנו את הדברים, בגמיעות קצרות ומתאבנות ולעיתים בליריקה פרוזאית שתוקפת אותנו, מותירה אותנו צמודים לדפיו של הספר. "עד שיום אחד מרדתי." כך היא כותבת, "מרדתי בחיי. רציתי חיים מלאים משלי, רציתי התחלה חדשה. הדרך לא הייתה סוגה בשושנים, אך הלכתי ועשיתי, פעלתי, יזמתי והשגתי. הספר הזה מביא תמונות ואירועים מחיי. הדברים אמיתיים, האמת כפי שאני רואה אותה, האמת שלי." ועוד: "הספר הזה הוא סיפור חיי. נולדתי בתל אביב, ואני שייכת לדור הילדים הטובים שגדלו בבית עם אווירה של שואה. תמיד הייתי בסדר. תמיד מילאתי את רצונם של אחרים. גדלתי, למדתי, והיו לי חברים. אבל לא היה לי גב. מאחוריי לא עמד בית תומך." והיא כמו משוררת את שורותיה: "הַחוּצָה. מְפַלֶּסֶת נָתִיב בֵּין פִּרְקֵי חַיִּים דּוֹמְמִים. מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה בִּשְׁבִילִים אֲטוּמִים. הוֹרִים חֲלוּצִים שֶׁבְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּם קְבוּרִים בְּבוֹרוֹת אַחִים. דְּמוּיוֹת דְּהוּיוֹת שֶׁל יַלְדוּת. רוּחוֹת. סְעָרוֹת. זְרוֹעוֹתָיו הַקָּרוֹת שֶׁל אָבִי. שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב שֶׁהוּרְדָה מִצַּוָּאר אִמִּי. מְפַשְׁפֶּשֶׁת בֵּין מוּמִים. עִוּוּתִים. תִּקְווֹת. גְּבִינָה בַּחֲדַר אֲרוֹנוֹת." ואני חש צורך להביא את הקטע הבא: "פּוּרִים. יַלְדָּה טוֹבָה מְחַיֶּכֶת אֶל הַמַּצְלֵמָה. מְחֻפֶּשֶׂת לְצוֹעֲנִיָּה. יוֹשֶׁבֶת יָפֶה בְּצַלְמָנִיָּה. בְּיָדֶיהָ קְלָפִים. מִטְפַּחַת לְרֹאשָׁהּ. חֲגוֹרָה סְבִיב מָתְנֶיהָ. לְפִי הוֹרָאָה מְשַׁלַּחַת חִיּוּכִים. תַּלְתַּלֶּיהָ מְבַצְבְּצִים. שִׂמְחַת פּוּרִים. דּוֹד זְאֵב וְדוֹד אַבְרוּם יְקַבְּלוּ אֶת הַתְּמוּנוֹת. בְּבוֹרוֹת הַמָּוֶת לֹא הָיוּ מַצְלֵמוֹת." לאחר טלטלות היא מוצאת עצמה ב"עֲיָרַת עוֹלִים, בה מָרוֹקָאִים פּוֹלָנִים תּוּנִיסָאִים ורוֹמָנִים, כָּל מִינֵי שֵׁמוֹת מוּזָרִים ולֹא מֻכָּרִים, והיא מְחַפֶּשֶׂת חֶבְרָה, מִתְגַּעְגַּעַת לָרֶכֶס שֶׁל חֲנִיתָה." עד שנקפו הימים והיא כבר נערה בוגרת בתל-אביב, ראתה יום אחד את דורון יורד (הגבר האחרון?) בארבע המדרגות שהובילו אל דירתה. הוא דפק בדלת, והחלום היה למציאות. אך אני, כל שכתבתי אינו אלא התחלתם של הדברים, ואתם קראו בעצמכם.