סיפור:
הכפכפים/ לילך סטמבולצ'יק
אמי ואחותה דודה זהרה נסעו לתל אביב, ליום כיף וקניות, זה דיי נדיר שהן נוסעות יחד, אמי השאירה אותי ואת האחים שלי בבית של דודה זוהרה, יחד עם ששת בנות הדודות שלנו, כולן מבוגרות יותר ממני. זו תחושה מוזרה להיות בבית של דודה בלעדיה, כמו עכברים ששוחררו לחופשי, אך עדין חוששים מהחתול שיקפוץ עליהם מאחת הפינות. שיחקתי קלאס על השטיח, רונה בת הזקונים הצטרפה אליי, בעוד האחרות הסתובבו סביב בארשת חשיבות של אחריות. שני אחיי הבוגרים הסתובבו משועממים בבית בחוסר מעש, רגילים בביתנו לשחק בכדור, כאן נאסר עליהם לשחק בכדור בתוך הבית. כשהציעו לי בנות הדודות לאכול עוגיות, זכרתי שאימי לא אוהבת שאני אוכלת בבית של אחרים, והאשמתי את אורי אחי הבכור כי אם אוכל עוגייה הוא יגלה לה, בנות דודתי גערו בו, והוא הכחיש ונעץ בי מבט רצחני, כזה של "אני עוד יראה לך אחר כך".
כשאמי ודודה חזרו, אימי הוציאה מהתיק פיתות עם פסטרמה ואנחנו הסתערנו עליהם, ואז דודתי פתחה את הסל שלה, והוציאה כפכפים אדומות מרהיבות, נשמתי נקטעה, בחנתי אותן בשקיקה, כפכפים אדומות וגבוהות עם סוליה צהובה, כאילו נגזרו מתוך ההזיות הכי כמוסות שלי. בנות דודותיי מיד זינקו ועמדו לצידה, בוהות כמוני בכפכפים גם נשימתן נעתקה. הבטתי בחוסר אימון באימי, ואז בסל שלה, מחכה שיפתח וגם ממנו יישלף הקסם הזה, לפתע הידיעה היכתה בי כמו אגרוף לרקה, היא לא קנתה לי כפכפים, לי, לביתה היחידה. אימי הייתה עסוקה בלחלק פיתות לאחיי ולא רפרפה לעברי מבט, ואילו דודתי שלא הייתה פזרנית בלשון המעטה, קנתה כפכפים לששת בנותיה. הבטתי בסנדליי שהיו פעם חומים, ואז בכפכפים האדומות, נותרתי לבד עם כמיהתי. דמיינתי אותה עומדת לצד דודה זהרה בעת שזו מתמקחת עם המוכר המזיע ובאיזשהו שלב מתייגע ונענה לדרישותיה, ואת אימי חושבת לעצמה שזהו סתם בזבוז כסף, ואין לי צורך בכפכפים, רק בפיתה עם פסטרמה. איבדתי את התיאבון. בהיתי בעיניים פעורות מקנאה כיצד דודתי הוציאה כפכף כפכף מהסל, בדקה את המספר שכתוב עליו וקראה בשם אחת בנותיה, וכל אחת מהן הצטוותה לרחוץ את רגליה בטרם תנעל את הכפכפים, אחי העז לחמוד לו לצאן ולנעול את הכפכפים של רונה וזו זעקה, "אמא הוא מלכלך לי אותן", דודתי נעצה בו מבט מצמית. "את לא אוכלת כלום, תאכלי כבר" גערה בי אימי, כמו נמצאת בחלל אחר ואינה מודעת למתרחש סביבה, למתרחש בתוכי.
תהיתי אם גם את הכפכפים שלהן אקבל יום אחד לאחר שלא יחפצו בהן, ויהיו דהויות וכעורות. כמו שאני מקבלת את הבגדים שלהן לאחר שהן קטנים עליהן.
בלילה חלמתי עליהן, על הכפכפים הגבוהות, עם הסוליה הצהובה, כרוכות סביב רגלי כמו תכשיט ענוג, איתן הרגשתי מיוחדת, חייכתי אליהן, חששתי לפקוח את עיני, ידעתי שכשאפקח אותן, הן כבר לא יהיו.
