באותו קיץ מבטיח של 1974 כולנו היינו הולנד. כולנו היינו בעד יוהן קרויף, שחילק לחבריו לנבחרת את מסירותיו הנפלאות אל מגרשי הכדורגל של גרמניה היינו צופים במסך הטלוויזיה של הערוץ היחיד בשחור לבן. כולנו השתוקקנו לראותו מניף את הגביע העולמי, בעודנו זוכרים, כי הולנדי טוב לב גונן על משפחת אנה פרנק בהולנד, וההולנדים הצילו יהודים רבים מציפורניהם של הנאצים. כעבור שלושים שנה בתוכנית טלוויזיה ששודרה לרגל יום השואה, גילינו , לצערנו, כי לא כל ההולנדים הצילו יהודים, והיו גם כאלה, אשר דווקא הסגירו אותם, אבל באותו קיץ מבטיח עדיין היינו תמימים יותר. וקרויף היה המלך החדש לאחר פלה, שכבר לא הופיע למונדיאלים. פלה המחייך, המשתוקק להיטיב עם ילדיה העניים של ארצו. פלה שנפצע במונדיאלים הקודמים בצילה ובבריטניה. פלה, שרק אזכור שם קבוצתו, סנטוס סן פאולו, היה מעורר בנו ריגושים. וכולנו אהבנו את שערו הארוך של קרויף, ואת פניו הרציניות, מתענגים לראותו שולט בקצב המשחק, יחד עם אותה נבחרת מופלאה של רינוס מיכלס, אשר שיחקה כדורגל טוטאלי של התקפה וההגנה כאחד. וכאשר שדרן הטלוויזיה אמר, "יוהן קרויף, גדול שחקני תבל" הנהנוכולנו בהסכמה, זוכרים גם את השישייה שחטפה נבחרתנו מאיאקס, קבוצתו.
ושוב הגיעו הגרמנים לגמר, ושוב כמו לפני שמונה שנים בוומבלי, השתוקקנו לראות את מפלתם, אפילו תהא העילה לכך אותו שער מעורר מחלוקת, אשר אושר על ידי קוון נשכח, ואמרנו לעצמנו, כי לא יכול להיות, פשוט לא מתקבל על הדעת, שנבחרת כמו הולנד, אהובתנו, לא תזכה בגביע, על אף יתרון הביתיות של הגרמנים. וכמו אות אזהרה סמוי ריחף באוויר סיפורה של נבחרת הפלא ההונגרית מלפני עשרים שנה. במשך חמש שנים לא נוצחה נבחרת זו, אחת הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל, אם לא הגדולה שבהם, וגם הצליחה להביס בוומבלי בתוצאה שש שלוש את אנגליה היהירה והמתבדלת. והנהכבר ניצבה למשחק הגמר בסיכויים של תשעים ותשעה למאה נגד גרמניה, עליה גברה במוקדמות שמונה שלוש, וליבריך, שחקן ההגנה הנוקשה פצע את פושקש. והגמר הגדול החל, וההונגרים כבשו שני שערים תאך שמונה דקות, וכבר היו סחוטים מניצחונם בהארכה בחצי הגמר על אורוגוואי אלופת העולם הקודמת, והגרמנים הישוו עד לדקה התשע עשרה, ואז באה הדקה השמונים וארבע המקוללת ושער גרמני שלישי מרגליו של הלמוט ראן, ושער השוויון של פושקש נפסל, והכדור הוא אומנם עגול, אך עיגוליותו זו עלולה לדכדך את כל שוחרי הצדק והכדורגל היפה, אוהבי המערבונים, המייחלים לניצחונו של הטוב, יהא זה גרי קופר, יהא זה ג'ון ווין.
וראינו את האוהדים ההולנדים חביבים כל כך,שמחים כל כך, וידענו, כי גם אם יקרה הגרוע מכול ונבחרתם תפסיד, הם לא ייכנסו לפאניקה ויתאבדו כמו אוהדים של ברזיל במונדיאל לפני עשרים וארבע שנים, כאשר נבחרתם רמסה נבחרות כמו ספרד ושוודיה, והובילה משער בגמר נגד אורוגוואי באצטדיון
המאראקאנה הגדול בעולם לעיני מאתיים אלף איש ואז חלוצי אורוגוואי סקיפיאנו וג'יג'יה הפכו את הקערה על פיה, והביאו את הגביע למונטווידאו.
ואפילו אשתי, השונאת כל כך כדורגל, ישבה לצידי בסלון, מתבוננת בנבחרת הולנד, הנפרשת כמו מניפה ומתפללת לניצחונה. ומחלונות הבתים המוארים בכחול בקעו שאגות שמחה, כאשר ניסקנס, קרול ראפ או האן היו מבקיעים שער, ואנשים עצרו את נשימתם, כאשר שערו של יונגבלוד היה בסכנה.
והשתדלתי לשקוע בכדורגל, כדי לשכוח את דאגות הפרנסה. מאה ושישים יום הייתי מגויס במלחמת יום הכיפורים, וכאשר חזרתי, התקשיתי להיכנס לנעליה של המורה המחליפה, אותה הכירו התלמידים עוד מימי בית הספר היסודי. ומנהל חטיבת הביניים השתמש בסוף השנה בתירוץ הידוע שחוזרים מורים, ואני צריך לעזוב, ופניתי להסתדרות המורים, והם שלחו לי מכתב, שאסור לפור מי שחוזר ממילואים
של מצב חירום כמו עכשיו, וחמתו של מנהל חטיבת הביניים בערה בו, והוא אמר לי, אנחנו רוצים לסלק אותך מבית הספר, והייתי מדוכדך. כבר שנה שנייה מחנך בחטיבת ביניים בבית ספר שני, ועדיין אין צלי קביעות., ואלי אמצא נחת במונדיאל הזה לשכוח קצת את הצרות.
והרגשנו, כי יכולה להיות לנו נחת מן הספורט בטלוויזיה. לא עוד ימי הבונקר של להפסיד בכבוד נוסח שנות החמישים של ג'רי בית הלוי. רק עשרה חודשים קודם התענגנו על נבחרת ישראל בכדורסל, שאימן אברהם חמו והתגלה לנו כוכב צעיר בן תשע עשרה בשם מיקי ברקוביץ.
והגמר הגדול החל, ועדיין זכרנו את הגמר הקודם של ברזיל עם פלה והשער האחרון של קרלוס אלברטו, מייחלים לגמר מלהיב לא פחות. והדקה הראשונה הגאונית של קרויף שהוכשל ברחבה הגרמנית וניסקנס , חברו לנבחרת כבש שער בבעיטת אחד עשר מטרים. עוד פעם הגרמנים יחטפו כמו בוומבלי
בשישים ושש, כמו במלחמת העולם השנייה, אחרי הפלישה לנורמנדי. איזה תענוג היה זה לראות את ספ מאייר הגדול מוציא כבר בראשית המשחק את הכדור מן הרשת. אבל עד תום המחצית התהפכה התוצאה ולא נשתנתה עד לסיום. וגרד מילר חגג בהבקעת שער הניצחון, ולא הועילה כל שליטתם של ההולנדים בשדה. וקצת התאכזבנו, כאשר קרויף לא הצליח להביא להולנד את אליפות אירופה כעבור שנתיים ולא התייצב לנבחרת במונדיאל הבא בארגנטינה, מונדיאל של הגנרלים ושל מריו קמפס, אבל תמיד נזכור לנצח את אותן דקות מופלאות על מגרשי גרמניה וארצות אחרות, כי הגדולים באמת יכולים להישאר בזיכרוננו גם ללא תואר עולמי. כמו קרויף. כמו די סטפנו. כמו פושקש.
