אמנון שמוש, הלך לעולמו. אמנון היה סופר גדול. סופר רגיש ומדוייק בעל יכולת לכתוב אפוס של תקופה ותרבות. סופר שנשא על גבו את ההגירה לארץ ואת ההדרה ויחד עם זאת נטמע בלב לבו של הממסד, ויצר שיח עם שורשים ועם כנפיים. כתב בדרך יוצאת דופן. בזכות הספר/סדרה "מישל ספרא ובניו" הוא שינה את הניראות של מהי משפחה מזרחית. בניגוד לסרטי הבורקס שהציגו והפכו אותנו למקשה אחת בדרך נלעגת ומדירה.
את הסדרה מישל עזרא ספרא ובניו ראיתי בשקיקה כשהייתי סטודנטית. התמסרתי למשפחה על מנהגיה והתחברתי לסיפורי המשפחה שלנו מבגדאד. אני זוכרת את הרגעים המרגשים בה. ראיתי בסדרה את סבא וסבתא שלי. את הדודות והדודים משפחה עייפה שמחה ומליאה אוצרות.
יצירה משובחת ככל שהיא יותר פרטית היא יותר אוניברסלית. את הסטודנטיות שלי בסמינר הקיבוצים שמתעתדות להיות מורות, למדתי את הסיפור "תמונות מבית הספר העממי". והן לימדו אותו בהתנסות בבית ספר "נטעים" ברמת גן שרבים מהורי התלמידים באו מעיראק. השיעורים היו מרתקים נוגעים וחשפו שיח זהות עמוק ומרגש. הנה קטע אחד מהסיפור.
"והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול"...
אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר-כך כתבתי כאילו אחז אותי בולמוס.אני רוצה להיות גם עם שורשים גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני-שאלה, אחר-כך מחקתי שניים). העצים מפסידים כל-כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את היער הגדול שהם חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע וקיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.
על-כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים." והערה... (בסיפור המורה כתב לתלמיד שהתשובה מראה שהוא לא הבין את המטלה. התלמיד עונה לו המורה לא הבנת את החיים).
היי שלום סופר יקר שלי.
