מאמר:
התהליך המייגע ליצירה אצל גוסטב פלובר / אוולין כץ

(מתוך הרצאות מוקלטות.

Salammbo שלמבו/ Gustave Flaubert גוסטב פלובר )

לאחר שגוסטב פלובר פרסם בשנת 1857 את הרומן המפורסם שלו מאדם בובארי, רומן שנחשב כגולת הכותרת ביצירתו הספרותית ופורצות דרך בספרות המודרנית, התעוררה סערה סביב הספר שדן בגלוי, בניאוף. הספר לא זכה להערכה  ועורר שערורייה גדולה.

בעוד ששרל בודלר הועמד לדין על פרסום "פרחי הרע", פלובר יצא זכאי בסיוע של עורך דין ובתמיכתה של הקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו Eugénie de Montijo אשת נפוליאון השלישי, המונרך האחרון של צרפת.

פלובר נאלץ לברוח מצרפת עד הרגעת הרוחות. למחוז חפצו הגיע הפעם לעיר קרטגו שבתוניסיה, שם שהה כחודש. בעקבות מסע זה פלובר החל ב-1858 בכתיבת רומן היסטורי "שלמבו", אותו סיים כעבור שלוש שנים ב-1862.

נושא הרומן הוא מלחמת שכירי החרב במאה ה- 3 לפני הספירה. הייתה התקוממות מזוינת של חיילים שכירים ששירתו בצבא של קרתגו תחת פיקודו של המצביא המילקרט קרת. שכירי החרב  נתמכו על ידי ערים לוביות שמרדו וביקשו להשתחרר משליטתה של האימפריה קרטגו. המחלוקת גברה, עד שבשלב מסוים שכירי החרב צרו על תוניס (עיר חסותה של קרתגו) ואף איימו ישירות על קרתגו עצמה מתוך זעם שלא קיבלו את שכרם כפי שסוכם והובטח ביניהם לבין המצביא המילקרט קרת לפני צאתם למלחמה נגד הצבא הרומי.

העימות הסלים כאשר מנהיגי השכירים המורדים עינו ורצחו את אסיריהם הקרתגים. המורדים שברו רגליים וזרועות ל כ-700 אסירים קרתגים, ראשיהם נכרתו, הם נצלבו והושלכו גוססים לתוך בורות. מצב שהביא לתגובה דומה מצד הצבא הקרתגי במעשי אכזריות.

מנהיגי המורדים הראשיים נלקחו בשבי. ספנדיוס נצלב למוות, מאתוס הובל כבול בתהלוכה ברחבי העיר קרתגו ועונה קשות על ידי אזרחים זועמים.

פלובר ביקש לדייק ולכבד את מהלך ההיסטוריה הידועה בין היתר מתוך מכתביו של פוליביוס, פלוטארק, והיפוקרטס. אך ניצל את המידע המצומצם הקיים כדי לשרטט בדמיונו החופשי אזור בעל אופי אקזוטי חושני וצבעוני, פראי ואלים. לשם כך הוא החליט לנסוע לתוניסיה שוב על מנת להתרשם בעצמו מן העיר קרטגו ולערוך עבודת מחקר מקיפה ומורכבת בטרם החל בכתיבת הרומן שלמבו.

במכתב לידידתו מארי-סופי דה שאנטפי Marie-Sophie Leroyer de  Chantepie  (סופרת צרפתייה) הוא חושף בפניה את התלהבותו לקראת הנסיעה "חובה עלי לנסוע לצפון אפריקה. לקראת סוף חודש מרץ, שוב אהיה בארץ התמרים (תוניסיה). אני כה מאושר ונלהב לקראת הנסיעה! אנדוד לי ברכיבה על סוסים, אישן לי באוהל! איזה משב אוויר רענן ונמרץ אשאב לפי ולריאותיי כאשר אעלה על ספינת קיטור במרסיי ופניי לכיוון תוניסיה".

באפריל 1858 בטרם התחיל מלאכת כתיבת הרומן, פלובר עוזב את פריס, דרך מרסיי מפליג לתוניסיה כדי לחקור ולהתרשם מנופיה של המדינה ושל העיר קרתגו, מתושביה ואורח חייהם. כחודשיים הוא שוהה בתוניסיה ומתעד את רשמיו בצורה מפורטת בהתכתבות ענפה לידידיו הרבים.

בזכות אותה התכתבות ענפה לידידיו והערותיו הרבות שרשם לעצמו ביומן  במהלך מסעו, ניתן לגלות תהליך הבשלת היצירה. נוכל להתרשם מן הלהט שלו, התרגשותו לטבול ולספוג את האווירה האקזוטית בעלת צבעים עזים. במהלך שהותו הוא ערך טיולים רבים ברחבי המדינה, בקר וחקר תולדות אתרים עתיקים של קרתגו והסביבה. מטרתו לתאר במדויק ולשרטט נכון ברומן את נופיה של "קרתגו" שלו כפי שהוא מכנה אותה בחיבה, ובכך להעניק חיים אוטנטיים לרומן. בהיותו בבית קפה מקומי מפורסם "ספסף" בעיירת חוף למרסה La Marsa לא הרחק מקרתגו, הוא מבחין בגמל מסתובב ללא הפסקה סביב באר על מנת לשאוב מים מינרלים עבור אורחי בית הקפה. בעיני רוחו הוא קובע בהתלהבות: "לבטח כך שאבו מים בקרתגו באותם ימים.  

הערה אישית שלי- לא מתאפקת לציין שזה העלה בי זיכרונות ילדות חקוקים בי לעד. בית הקפה Saf Saf  זכור לי מילדותי כאשר שהינו כל שנה בשלשת חודשי הקיץ באותה עיירת חוף קסומה La Marsa. אני זוכרת את אותה תמונה שפלובר מתאר,  הגמל שמסתובב בלי סוף סביב הבאר לשאוב מים, ועיניו חסומות למנוע סחרחורת

פלובר חוזר לפריז כעבור חודשיים מותש ובמצב של בלבול עמוק. הוא מביע זאת במכתב: "קרנבל מסכות מתחולל לי במוחי ומסחרר לגמרי את ראשי. אני כבר לא זוכר כלום. יש לי הרגשה שהאופי הפראי והאכזרי של הנוף עדיין נרעד בחלחלה במעמקי אותה בקעה ובראשי.”

ז'אן-פייר ריצ'רד Jean-Pierre Richard מבקר ספרות צרפתי מציין "הערותיו ויומן המסע של פלובר הם השורות הבוערות... המרגשות ביותר שנוצרו בהשראת "דת האמנות", שורות שהן מסע פולחן על הכתיבה במיטבו". בהערותיו ביומנו כתב פלובר: "יהי רצון שכל אנרגיות הטבע והנוף ששאבתי במסעי יפרצו עמוק לתוך נפשי ולחיקי,  יחלחלו וייספגו בספר שאני מתכוון לכתוב! הידד! שיהיו לי עוצמות של הרגש והחוש הפלסטי! הידד לתחיית העבר! שתהיה לי היכולת להחייאתו בכל הדרו ותפארתו! ...נחוץ וחובה להפיח חיים, חיים אמתיים מפעימים... אלוהי הנשמות! רחם עלי ועל תקוותי! הענק לי את הכוח, הגשם עבורי את ציפיותיי!"

   

אכן הטיול היה מכריע בתהליך הכתיבה עבור פלובר. איסוף המידע והחוויות החושניות שחווה במהלך מסעו השפיעו רבות על דרך כתיבתו, ומכאן הוא ישנה באופן משמעותי את הרומן שהתבשל בלהט קדחתני במוחו. יש לציין שזו דרכו הייחודית של פלובר בתהליך יצירותיו (לחקור עד עומק הפרטים).

בשובו לצרפת, פלובר משנה לחלוטין את הרעיונות המקוריים ששרטט לעצמו עבור הסיפור. חובה עליו להפיח חיים לא רק לדמויות כי אם גם לעיר קרטגו הססגונית ששכרה אותו בנופיה, בצבעים, בניחוחותיה, באורח חייהם של התושבים. ב -20 ביוני הוא כותב מכתב לארנסט פידו Ernest-Aimé Feydeau (ארכיאולוג, סופר ובעל עיתון ידוע באותם ימים בצרפת) ומסביר לו שעליו להתחיל את הכול מאפס בפרויקט שלו; "זהו! אני משמיד את הכול !! כל מה שכתבתי שקר אבסורדי לגמרי, בלתי אפשרי! לא כך ניתן לצבוע את קרתגו. אני אראה לך איך צריך לבנות, לשנות, לערוך את קרתגו, להחיות אותה מחדש".

פלובר החל לכתוב פרק ​​מבוא הסבר לספר, אותו השמיד כי עדיין התקשה מאד לכתוב אותו: "השלכתי לאש את כל ההקדמה עליה עבדתי משך חודשיים שלמים של הקיץ". רק אז, נסער החל מחדש לכתוב בקדחתנות את "שלמבו".

בחזרה לצרפת, מותש לגמרי פיזית ונפשית, הוא נרתם לכתיבת הרקע של הרומן "שלמבו" וחווה ייסורים נפשיים ופזיים קשים כאילו סבל ושקע במחלה ארוכת ימים (ספק באהבה ספק בזעם ובייאוש, הוא מכנה את ספרו שלמבו "המחלה השחורה"). "חובה עלי קודם לעכל את כל מה שספגתי בעוצמה רבה שם בתוניסיה מעבר לים התיכון ".   

פלובר מזדהה בכל ישותו ונפשו עם נושא הרומן. במכתב לידיד הוא כותב "אני לא מסוגל להתמודד בזה עוד! אני מסיים כעת את הקטע שמתאר את המצור על העיר קרתגו, וזה ממש הרס אותי! מכונות המלחמה מנסרות ומרסקות לי את הגב! כל כולי נוטף זיע של דם, אני משתין שמן רותח, אני מחרבן פגזים לוהטים ואני מגהק קליעי מתכת יצוקה. בכזה מצב אני שרוי כעת!! אני סובל מהיעלמותה של השפה. בכל שורה שאני כותב, בכל מילה שאני מוסיף על הנייר, השפה אובדת לי ונעלמת. המחסור באוצר המילים מאלץ אותי לשנות פרטים לעתים מאוד קרובות. ידידי הזקן! (ביטוי נפוץ בצרפת להבעת ידידות קרובה) אני אומר לך שזה לבטח יהרוג אותי, כן, אני אמות! טוב, שיהיה כך, למות! לא משנה, זה מתחיל לשעשע אותי עד מאוד".

פלובר סיים את כתיבת הרומן באפריל 1862 מותש עוד יותר, כפי שכתב במכתב לידידתו מארי-סופי דה דה שאנטפי: "... סוף סוף סיימתי את הרומן שלי שלמבו ביום ראשון האחרון בשבע בבוקר [20 באפריל]. אזדקק לעוד חודש כדי לערוך  תיקונים אחרונים. אחזור לקראת אמצע חודש ספטמבר, כדי להוציא לאור את הספר. אבל אני מותש לגמרי! כל ערב עולה לי החום, ואני בקושי מסוגל להחזיק את העט ביד. כתיבת סוף הרומן הקשתה עלי מאד"

העלילה  

במלחמה הפונית הראשונה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס, המושבה הפיניקית קרתגו והרפובליקה הרומית לחמו זו בזו. שלוש מלחמות פוניות היו בין שתי מעצמות העולם העתיק באגן הים התיכון. כאמור צבא קרתגו נעזר בחיילים שכירים ששירתו תמורת תשלום.

בתוך קרתגו חמילקרת Hamilcar Barca ייצג את הקו שהתנגד לרומא, תכנן לצאת לקרב נגדה, קרב שיצא לפועל בהנהגת בנו חניבעל במלחמה הפונית השנייה. 

נערך משתה בביתו של חמילקרת לרגל הניצחון נגד רומא. בעת המשתה שלמבו, בתו של חמילקרת ברקה וכוהנת האלה תנית, אהובתו של מאתוס (אחד ממנהיגי שכירי החרב) מגישה לו גביע רמז לנשואיהם הקרובים. אך שכירי החרב החלו להתפרע ולהחריב את ביתו של חמילקרת ברקה מאחר שזה לא עמד בהבטחותיו לשכירי החרב שהעסיק במאבקו נגד הצבא הרומי.... שלמבו, מנסה להרגיע את המהומה.

ספנדיוס עבד יווני משוחרר מסית את מאתוס למרד נגד חמילקרת, להשתלט על העיר קרתגו, לגנוב את הזאימפ (Zaïmph), רעלה קדושה משובצת ביהלומים המעטרת את פסל האלה תנית. (הזאימפ נחשבת לקמע של העיר, וכל הנוגע בו מת..)

בארמון, סלמבו מודאגת שנחש הפיתון שברשותה (סמל לפיתוי, לכוח ולהרס) נחלש ומאבד את כוחותיו. היא חשה רגשי אשמה שבריאות הנחש מדרדרת לאחר היעלמות הזאימפ. סריס - הכומר שמשרת בארון מחליט שזה הרגע המתאים לנקום אובדן גבריותו בהיותו נער. הוא משכנע את שלמבו לפתות את מאתוס ולהשיב את הזאימפ שנמצאת באוהל שלו. שלמבו אינה מודעת שכך היא חורצת את גורלה. היא רוקדת ריקודים ארוטיים עם הפיתון שחוזר ואוגר כוחות מחדש. מלבישים אותה במיטב מלבושיה כאילו צועדת  לקראת כלולותיה. בדרכה לאוהלו של מאתוס צל ענק מתהלך לצדה, בעצם מבשר את מותה הקרב.    
                                                                                                        

מאתוס מחבק אותה מגלה לה את אהבתו ומפזר נשיקות על כל גופה. היא מתמסרת לכיבושו.  "נשיקותיו היו כלהבות אש שהציתו את כל אברי גופה, כאילו נלכדה בסערת איתני הטבע של הוריקן, נכבשת בעוצמתה ההרסנית של השמש»

מאתוס נתפש, עונה והוצא להורג. שלמבו מגלה את מות אהובה ולוקה בהלם. למרות שהוא גסס, היא עוד ראתה בדמיונה איך הוא כרע על ברכיו באוהל, חבק את מותניה בזרועותיו, לחש לה מילים מתוקות. היא השתוקקה להרגיש אותם שוב, לשמוע את תשוקתו; היא עמדה לצרוח. ראשו צנח לאחור ולא זז. […] שלמבו נעמדה ובידיה גביע ללגום את תכנו. היא נפלה לאחור מעל כס המלוכה, חיוורת, נוקשה, שפתיה פשוקות, שערה הארוך נפרש פרום על הרצפה.

כך הזאימפ הטיל את קללתו למוות לכל אלה שנגעו בו. כך מתה בתו של חמילקרת על שנגעה בגלימתה של תנית.

יצירות רבות נוצרו בהשראת הרומן. נזכיר כמה מהן: שלמבו אופרה לא גמורה מאת מודסט מוסורגסקי, שלמבו אופרה לא גמורה מאת סרגיי רחמנינוב, בסרט האזרח קיין, "האריה של שלמבו" הוא שמה של יצירת אופרה דמיונית, כביריה - סרט איטלקי מ-1914 המתבסס בחופשיות על הרומן, 
 

בשנת 2003 חברה צרפתית יצרה משחק ווידיאו מלחמתי המבוסס על פי הרומן של פלובר.

גוסטב פְלוֹבֵּר Gustave Flaubert 1821 - 1880 היה סופר צרפתי. הוא טייל תקופות ממושכות מאד בין היתר במצרים, ארץ ישראל, סוריה, טורקיה, יוון ואיטליה, מרוקו ותוניסיה.

מלבד יצירתו הוא הותיר אחריו התכתבות מאד ענפה עם סופרים/ות, משוררים/ות רבים וארכיאולוגים, עם המשוררת לואיז קולה עמה הוא ניהל מערכת יחסים,  ועוד. מכתביו היו לג'אן פול סארטר השראה לספרו האידיוט. בין ספריו המפורסמים של דוסטב פלובר מאדם בוברי, שלמבו, החינוך הסנטימנטלי ועוד.

כמה מילים על העיר Carthage קרתגו

השם המקורי של העיר הוא קרת חדשה. קרטגו שוכנת בחופה המזרחי של תוניסיה, נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס על ידי הפיניקים. הפיניקים עמים כנעניים ממוצא שמי, על פי המקרא צאצאי כנען בן חם (בן נח) ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת מצפון סוריה ועד העיר עכו, מאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל, לוב וצפון מזרח תוניסיה. (מקור השם פיניקים אינו ידוע, אך ככל הנראה נגזר מן השפה היוונית)

בשנת 146 לפנה"ס קרתגו נחרבה עד היסוד על ידי הרומאים. יוליוס קיסר החליט להקים על חורבותיה עיר רומית חדשה, משגשגת, פורחת שהייתה למרכזה של הפרובינציה הרומית-אפריקנית ונקראה "קולוניה יואוניה" (Colonia Junonia).

הקיסר יוסטיניאנוס הראשון Justinien Ier העביר את מושבו לקרתגו שהפכה מרכז הנצרות באפריקה. אך בעקבות משבר, קיסרי ביזנטיון, שהתנגדו לכנסיית אפריקה, התרחקו במהירות מקרתגו. אגב מקרתגו יצאו שורה של קיסרים לאחר הרקליוס Heraclius, קיסר האימפריה הביזנטית.

סופה של המלחמה הפונית השלישית סימן את הקמת המחוז הרומאי באפריקה שהשתרע על שטח של 25,000 קמ"ר וזכה להגנה מפני ממלכת נומידיה (ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינציה רומית בין לוב, תוניסיה ואלג'יריה לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל שהתרוקנה כמעט כליל מתושביה.

בשנת 698 אחרי הספירה הערבים כבשו את קרתגו, הרסו את העיר והעבירו את מרכזם לעיר תוניס השכנה שהפכה לבירתה של תוניסיה. בכך באו לקיצן כ-1500 שנות יישוב של המקום. בימי הביניים לואי התשיעי, מלך צרפת ערך מסע צלב שמיני לסיציליה ולתוניסיה במטרה להילחם בסולטן הממלוכי ביברס שכבש חלקים נרחבים משרידי ממלכת ירושלים. אבל אנשיו לא עמדו בחום הגדול, ורבים מתו ממחלות בין היתר בעקבות שתיית מים מזוהמים, כולל המלך לואי עצמו שנפטר.
  

העיר קרטגו גם נודעה כביתו של הפילוסוף ותאולוג נוצרי אוגוסטינוס Aurelius Augustinus מאבות הכנסייה הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות המערבית לדורותיה.

בשנת 1919  הוקם יישוב מודרני הנושא אותו שם קרתגו. לאחר עצמאותה של תוניסיה קרתגו הפכה למרכז תרבות והשכלה. (אוניברסיטאות, פקולטה למדע, אמנות, לספרות ועוד). משכן הנשיאות ושגרירויות רבות שוכנים בקרתגו.

על ראשית ימי היווסדה של קרתגו

דידו (או אלישה) ייסדה את קרתגו בשנת 814 לפנה"ס, והפכה למלכה הפניקית הראשונה של העיר קרתגו ששוכנת קרוב לתוניס של ימינו. אם כן ,קרתגו, קרת חדש - נוסדה על ידי המלכה דידו בתו של מלך צור. כך מספרת האגדה:  בעקבות רצח בעלה וניסיון התנקשות בה על ידי אחיה פיגמליון, דידו נמלטת להקים עיר בירה פיניקית חדשה, עם משרתיה,  פיניקים נוספים שנטשו את העיר צור, וכן בתולות מן האי קפריסין שנחטפו ונאלצו להתמסר לזנות קדושה. לאחר עצירת ביניים בקפריסין, דידו מתיישבת בחופי צפון אפריקה, תוניסיה של ימינו.

היארבס Iarbas, מלך הארץ, הציע לה טריטוריה ששטחה כגודל עורו של פר יחיד. דידו עושה תחבולה, גוזרת את יריעת העור לרצועות דקות ומקיפה בעזרתן שטח גדול ממדים, שבו היא מ הקרת החדשה שתחליף את צור, בלשונה: קרת חדשת: קרתגו.

לפי האגדות הרומיות דידו אחותו של פיגמליון מלך צור, התאהבה באיניאס, אביו המיתי של העם הרומי. לאחר שנמלט מטרויה, הוא נקלע לסערה וספינתו טובעת ליד חופי קרתגו.

תשוקה עזה שמתעוררת ביניהם נקטעת על ידי אלי אולימפוס, שמזכירים לגיבור הטרויאני שעליו לחדש את מסעו לייסוד טרויה חדשה, שהיא רומא. למען אהבתם הוא מוכן להפר את הצו ולהישאר עם דידו, אך היא חוששת מזעם האלים ואינה מוכנה לכך. היא משלחת אותו מעל פניה, וכיוון שאינה יכולה לחיות בלעדיו, מייחלת למוות.