סִינוּחָאיֵב היה סגן מתקדם תפרן למדי. אביו היה רופאו של הברון אָרָקְצֶ'יֵב. והברון, בתמורה לכדורים שהחזירו לו את כוחותיו, הכניס בחשאי את בנו של הרופא לגדוד. מראהו האווילי והכן של הבן מצא חן בעיניי הברון.
בגדוד לא היו לו יחסים קרובים עם אף אחד, אך הוא לא חיפש להתבודד. הוא לא דיבר הרבה, לא פלרטט עם נשים, אהב טבק, וניגן בהנאה על אבוב ד׳אמורה. הפעולה האחרונה לא בדיוק נתפשה כעיסוקו של קצין אמיץ. ציודו היה מצוחצח תמיד.
כאשר הוקראה הפקודה הגדודית, סִינוּחָאיֵב עמד מתוח, וכמו תמיד, לא חשב על כלום.
לפתע, שמע את שמו, ואוזניו הזדקרו כאוזני סוסים השקועים במחשבות עת שוט מפתיע אותם.
"לסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב, מחמת פטירתו מקדחת, יש להתייחס כאל משוחרר משירותו".
באותו רגע, מבלי להתכוון, המפקד אשר קרא את הפקודה הביט אל המקום שבו תמיד עמד סִינוּחָאיֵב, וידו אשר החזיקה את הנייר צנחה.
סִינוּחָאיֵב עמד במקומו, כמו תמיד. אך המפקד במהרה שב לקרוא בקול את הפקודה, גם אם, למען האמת, כבר לא באותה הבהירות. הוא קרא את החלק המתייחס לסְטִיבֶן, אַזֲנְצֶ'יֵב ונים, והמשיך עד שסיים. המסדר החל וסִינוּחָאיֵב אמור היה לנוע עם כולם במסגרת תרגילי הסדר, אך במקום זאת, נותר לעמוד.
הוא היה מורגל להפנות את מלוא תשומת לבו למילות הפקודה, כאילו היו יוצאות דופן, לא דומות לשפה האנושית. לא הייתה להן משמעות, הן התקיימו באופן עצמאי ונשאו בתוכן עוצמה. לא הייתה כל חשיבות להוצאה לפועל של הפקודה. איכשהו, הפקודה שינתה גדודים, רחובות ואנשים, גם אם לא הוצאה לפועל.
כששמע את מילות הפקודה, בתחילה הוא נותר לעמוד, כמו אדם שלא סיים להקשיב. הוא כמה לשמוע עוד. לאחר זמן מה, הוא הפסיק לפקפק. הפקודה אכן התייחסה אליו. וכשהטור שלו החל לנוע הוא החל להטיל ספק בכך שהוא חי.
כשחש את ידו המונחת על ניצב החרב, את הדוחק המסוים מהרצועות ההדוקות של חגורת החרב, את כובדה של הצמה אשר שומנה הבוקר, נדמה היה לו שהוא אכן חי, אך בו זמנית הוא ידע שמשהו כאן לא תקין, שמשהו מקולקל באופן בלתי הפיך.
הוא לרגע לא חשב שנפלה טעות בפקודה. להפך, נדמה היה לו שרק כתוצאה מטעות, משגיאה, הוא עדיין חי. שמתוך רשלנות הוא פספס דבר מה ולא דיווח לאף אחד.
כך או כך, הוא קלקל את כל תרגילי הסדר של המסדר בעומדו זקוף ברחבה. הוא אפילו לא חשב לזוז.
מיד עם תום המסדר, המפקד עט על הסגן המתקדם. הוא היה אדום. מזל גדול היה לו שמחמת החום הקיצי, הקיסר באותו זמן נפש בפָּאבְלוֹבְסְק ועל כן לא נכח במסדר.
המפקד רצה לנבוח עליו: "למחבוש!" אך זעמו דרש מוצא לשוני מודגש יותר, והוא כבר התכוון לשחרר עליו את הר' המתגלגלת: "למעצררר!" כאשר לפתע פיו נסגר, כאילו בלע זבוב. וכך הוא עמד לפני הסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב במשך שתי דקות תמימות.
לפתע, המפקד נרתע ממנו כמו ממצורע והלך לדרכו.
הוא נזכר שהסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב, מחמת פטירתו, שוחרר משירותו, והמפקד עצר את עצמו, מפני שלא ידע כיצד לדבר עם אדם שכזה.
*יורי טיניאנוב - סופר ,חוקר ומסאי רוסי
18 באוקטובר 1894 - 20 בדצמבר 1943) היה סופר, תסריטאי, מבקר ספרות וחוקר קולנוע יהודי-סובייטי[1]. נחשב כשייך לקבוצת הפורמליסטים הרוסיים
וכקולנוען שהתייחס לקולנוע בכללותו.
