"פסגות ההרים מנמנמות. גאיות, נקרות צוקים והמערות דוממים""
אלקמן [משורר יווני],
'הסכת ושמע', פנה אלי השד כשהוא מניח את כף ידו על ראשי.
"האזור עליו אני מדבר הוא אזור נידח וקודר בלוב, על גדות נהר זאיר. ולא תמצא שם שקט, או שלווה. מימי הנהר עינם כעין הזעפרן, גוונם חולני, והם אינם זורמים לעבר הים, אלא זורמים הלאה ,מתעוותים תחת כדור השמש הלוהטת , זורמים, רוטטים ומתערבלים לאורך קילומטרים רבים. מים רבים זורמים בערוץ הנהר, ממלאים את אפיקו בין גדות מדבר ענק וחיוור של חבצלות מים ענקיות.
הן נאנחות ,חבצלת אחת לרעותה בבדידותו של אותו מקום עלום, גבעוליהן המזוויעים ארוכים משתרגים מעלה כלפי השמיים, והן מנידות את תפרחתם כותרתם הנצחית הלוך ושוב. רשרוש חשאי עולה מבעד לעליהן כפכפוך זרם מים תת קרקעי. והן נאנחות חבצלת מים אחת לרעותה.
"אבל יש גבול לממלכתן, הגבול שבקצה היער האפל, הנורא, הנשגב. שם, מתנועעים שיחי היער נמוכי הקומה כמשברים המתנפצים על חופי האיים ההיברידים, סוערים ללא הרף. הרוח אינה נושבת ודוממים השמים ממעל אך עצי היער הקדום, העצים המתנשאים מעלה מתנועעים לנצח חסרי מנוח. והם מתנשאים מעלה ותנודת צמרותיהם משמיעה צליל ריסוק נורא בעצמתו. ומראשי צמרותיהם מטיפים העצים אגלי טל נצחי, ולמרגלותיהם בינות לשורשים גדלים צמחי יער רעילים, פרחים מוזרים משתרגים שם בפיתולם המוזר בשנתם הטרופה.
ובשחקים, גבוה מעליהם, חולפים ברעש עננים אפורים הממהרים בתנועה אין סופית מערבה עד הגיעם אל חומת האופק הלוהט שם הם מגירים אשדות מים . אבל רוח לא תמצא בכל רחבי השמים ממעל , ונהר זאיר חסר מנוח לא ישקוט והשלווה לא תשכון על גדותיו.
"הייתה זו שעת ליל, והגשם לא פסק מרדת. הוא ירד ונקווה על הארץ, אך לא היו אלה מים שניקוו כי אם דם! היה זה דם. ואני עמדתי בסבך בתווך בין הרקיע שהגיר גשם על ראשי לבין החבצלות שנאנקו אחת לרעותה בשממת הביצה שלהן.
לפתע פתאום, עלה הירח, קורע את מסך הערפל הדק והמזוויע, וצבעו ארגמני. ועיניי נפלו על סלע אפור ענק שעמד על שפת הנהר, וניעור באור הירח. והסלע הגבוה היה אפור ומבעית. בחזיתו היו חרוטות אותיות באבן. פילסתי דרכי בהסתעפויות שבין חבצלות מים, עד שהתקרבתי לחוף הנהר, כדי שאוכל להיטיב לקרוא את האותיות החרוטות עי אבן.
אבל ככל שהתבוננתי בהן ,לא יכולתי לפענח אותן. וחזרתי אל הסבך, כשהירח זרח וצבעו אדום מלא יותר, סבתי לאחור והסתכלתי שוב על הסלע ועל האותיות החרוטות בו ואז הבחנתי כי האותיות הצטרפו למילה "חורבן". והפניתי מבטי למעלה, אל פסגת הסלע, ושם עמד אדם . הסתתרתי בין חבצלות המים כדי לראות מה יעשה האיש הניצב שם. האיש היה גבוה ודמותו כפסל , הוא עטה על כתפיו טוגה שגלשה מטה וכיסתה את כל גופו, טוגה מרומא העתיקה. ותווי פניו היו מטושטשים דמותו לא היתה מסתורית אך אפשר היה לזהות בם מאפיינים של אלוהויות.
ומבעד לכסות חשכת הליל ,סמיכות הערפל, אור הירח, ורדידו הלח של הטל, מתווי פניו המעומעמים, בלט מצחו שהיה מצח של איש שקוע במחשבות, וזוהר מבט עינו החודרת במבט בוחן. לחיו המחורצות ספרו עלילות חיי צער, ושיקפו את עייפותה של הדמות, את סלידתו מהאנושות, וכמיהה אין סופית לבדידות.
האיש היה ישוב על הסלע, והשעין את ראשו על פרק ידו, ומבטו מופנה אל החורבן ,אל השממה. הוא הביט מטה אל תוך הבתה שלא פסקה מתנועתה העצבנית ,מבטו טיפס במעלה גזעי עצים העבותים אל צמרות העצים הקדמונים, שראשם נושק את השמיים. ולמעלה מהם אל הרקיע הסואן ,מבטו נמשך אל הלבנה הארגמנית. ואני שכבתי ,מצאתי מסתור בין עלי חבצלות המים הענקיות. התבוננתי במעשיו של האיש שגופו רעד בבדידותו, אפלת הלילה התפוגגה, והוא ישב עדיין על הסלע.
והאיש הסיט את מבטו מן השמים, אל מימי נהר זאיר הקודר, אל המים הצהובים המחרידים, המכוסים משטחי חבצלות, לגיונות חיוורים של חבצלות מים. והאיש הקשיב לאנחות חבצלות המים, ולמלמול שעלה מבעדם . ואני שכבתי קרוב בתוך המחבוא והתבוננתי במעשיו של האיש. האיש רעד בבדידותו והלילה הלך ודעך כשהוא ישוב עדיין על הסלע.
אז ירדתי במעברים שבתוך הסבך ודשדשתי בציית חבצלות המים הפראיות,
חלפתי על פני היפופוטם שרבץ בסבך הבוצי בינות לחבצלות המים וקראתי לו,
ההיפופוטם שמע לקריאתי, ובא, והתאו נסרך אחריו , אל מרגלות הסלע, ושאג בקול רם שאגה מפחידה לאור הירח.
ואני שכבתי קרוב חבוי במסתור והתבוננתי במעשיו של האיש. והאיש רעד בבדידות; אבל הלילה דעך והוא ישב על הסלע.
"ואז קיללתי את כוחות הטבע בקללות נמרצות ופני השמיים התקדרו כמו לפני סופה נוראית , למרות שלפני כן לא נשבה הרוח.
והשמים התקדרו וגוונם היה אפור פראי כשל סופה. והגשם ניתך על ראשו של האיש ,ומפלי מים מהנהר שצפו מטה, ומי הנהר שגאו העלו קצף, וחבצלות המים יללו, נאחזו בכוח למקום בו היו שתולות על פני המים . והיער ניגף בפני הרוח והרעם התגלגל והברק שעט אל הקרקע, והסלע הזדעזע ליסודותיו. ואני שכבתי קרוב ,סמוי במחסה שלי והתבוננתי במעשיו של האיש. והאיש רעד בבדידותו, בעוד הלילה נגוז בעודו יושב על הסלע.
"ואז התעצבנתי וקיללתי, והטלתי את קללת הדממה , על הנהר ועל חבצלות המים , ועל הרוח, והיער, והשמיים, והרעם, ועל אנחות חבצלות המים. והם היו מקוללים , ודממו. הירח עצר במסלולו ממהלכו ברקיע, והרעם נדם- והברק לא הבזיק - והעננים נתלו מעלה ללא נוע ומי הנהר שבו למסלולם וצמרות העצים חדלו מתנודתם וחבצלות המים פסקו מאנחתם, והמלמול כבר לא נשמע מבינותיהן, ואף לא צל צלו של צליל לא נשמע ברחבי ציית המים העצומה של החבצלות . והסתכלתי על האותיות החרוטות בסלע, והן שינו פניהן וקראתי בהן "דומייה" ועיני נפלו על פניו של האיש, והן היו מעוותות מפחד ,ובבהלה הוא הרים ראשו מעל ידו עליה היה שעון, וניצב על גבי הסלע, והקשיב. אך קול לא נשמע בכל המרחב הגדול שהשתרע סביבו, והאותיות החרוטות בסלע היו 'דומייה', והאיש התחלחל והפנה פניו מעם הסלע, ונמלט הרחק משם, בחיפזון ,הוא מהר ולא יכולתי לראותו יותר. ובספרי האמגושים בכרכים מפוארים שכריכתם כריכת ברזל נוגה, מסופרים תולדותיהם המפוארים של השמים והארץ והים הגדול והשד הנורא ששלט בימים, ובשמים מעל ובארץ מתחת. וחוכמה רבה הייתה גנוזה באמרותיהן של הנביאות-הסביליות. ודברי קודש רבים נשמעו בעלים עמומים בדודונה משכן האורקל. אך ,כפי שאללה הווה, כך המשל שסיפר לי השד כשישב סמוך לצדי, בצל הקבר, הוא עבורי המופלא ביותר מכל הסיפורים. וכאשר השד סיים את סיפורו, הוא צלל מטה חזרה לתוך חלל הקבר בעודו צוחק. ואני לא יכולתי לצחוק עם השד, ולכן הוא קילל אותי באשר לא יכולתי לצחוק עמו.
והשונרא השוכנים לנצח בקבר, יצאו משם, ונשכבו לרגלי השד, ונעצו את מבטיהם בפניו ללא הרף..
