מונודרמה:
קול אחד ועוד. מונודרמה. 7/זאב ליכטנזון

רואה. האוזן הובילה נכון. על אחד הגגות ממש ממול, קומה אחת נמוך מהגג שבשליטתי,

שוהה מישהי חסוכת בגדיה. משקה את עציציה במלוא תנופת שדיה [ח ח ח הצחקתי אותי ].

את הדיווח הזה אני מוסר לעצמי בערבון מאוד מוגבל. 

קצר רואי ונטול משקפיים ,שנשארו על השידה בחדר, אני לא בטוח שזה בדיוק מה שקורה ממול.

אפשר שהלבשתי עליה את דמות המופת של ההיא מ"מוזמן במזומן". ואולי זו ההיא ,על הספסל ,

משארית הפזמון הדביק. פזמון שהיטיב לתאר את מציאות העטיפה של הרומן הקטן והמציק

ההוא.

קולו של איב מונטן מגלגל בצרפתית את "עלי שלכת" הנצחי שלו:

 קול אחד: אני שומע ומסרב לשמוע. רוצה לנער מעלי את עלי השלכת שלי. אין לי על מה לשיר. לא רוצה. 

כדי להבריח את עצמי  כשאני יחף ממשקפיים, אני מרכיב בזריזות את המשקפיים ארוכי הטווח שלי.

עכשיו אני נודד עם העיניים על בת שבע. כן זאת מההצגה מקראית, דוד ובת שבע.

הנה היא רוחצת על הגג, לא את מחמדי גופה, אלא את העלים המלוטפים שלה. עלים, קצת צמחוני מידי

למעמד, אז אני, על בלטת המלוכה שלי , תוהה – אני דויד? יכולתי להיות דויד?

הייתי חומד את הבת אלף הזו [ לא בת שבע ולא סנדליים] ? הייתי עושה לה מעשה אוריה רק כדי להשיג

עוד זיון מלכותי.?

אני לא. בטוח. אין לי נשמה של מאפיונר ולא מכיר שיגול שמצדיק מחיר כזה. ועוד למלך, שמקבל הכול חינם

פלוס כסף, זהב ושאר ירקות ומתנות.

אז איך מי שמהזרעלך שלו לעתיד יבוא משיח בן דויד, איך הוא? 

אני מוכן לנסות ולסנגר עליו . [הרי מחמורו של המשיח אני כבר מרוויח יפה מאד.]

דויד לא התחרמן מהטופוגרפיה המרתקת שלה, דווקא האינטלקט הבולט שלה, הוא שמשך את תשומת הלב ומטה.

בת אלף שהצליחה לארוב למלך, אחרי ימים רבים של איסוף מודיעין ונוכחות יומיומית וקבועה על אמבטיית גגה ,

הצליחה להנכיח את ישותה מול עיניו החודרות.

זאת חוכמה ,שהזדקרה במוחו של הלוחם, המשורר, המקיווליסט. עובדה שצדק. היא הניבה לו את הידוע בתוארו "החכם באדם" ,

יקיר עמו ואלוהיו, הקבלן של הבית הראשון, זה שאביו, דויד, המשוח בדם, לא הורשה להקים.

צדק או לא?

ובינתיים, הפרעה. נדחפת לתמונה כרס חשופה ומיוערת, מובלת על ידי גבר קצר ומרובע. לפחות כך נראה לי הטשטוש 

הכללי הזה. כנראה אומר לה משהו, כמובן שאני לא שומע מה. היא עונה משהו בתנופת גוף בלתי סבלנית. הוא מניף

יד שמנה. ועד כאן הסיטקום האילם [והאלים?]. נבלעו שניהם בדירה.

המחזה המקראי השתבש, למרות שכל כך רחוק בהיסטוריה ראיתי טוב יותר מהמתרחש מול אפי נטול המשקפיים.

הלכה בת שבע, הלך דויד, הלך עלי.

שוב נשארתי לבד, אבל רק לרגע. על הקיר שממול ראיתי פנתר שחור וגדול, מקשית גבו בעצלנות נינוחה.

אמיץ שכמוני, הבין מייד. צל. צל חתול.  במבט למטה זיהיתי חתול ג'ינג'י , יפה כמו דויד האדמוני, שרק הרגע הופיע

לכבודי בהופעת אורח, על הגג שממול.

הג'ינג'י ליקק בשקדנות את כפתו הימנית וגלש לפינה המרוחקת של חדר האשפה. נעלם. נמאס לו שאני מתעסק

עם הצל שלו.

לא חשבתי לרגע לחזור ולהביא את המשקפיים, כדי לוודא שזה באמת מה שאני רואה. יותר טוב ככה. העולם יפה יותר 

כשהוא כזה קצת מטושטש ולא מדויק. בשביל זה יש דמיון שפינק אותי עכשיו בסיבוב חצי נוסטלגי, חצי פתטי וחצי ..[ מי עושה עכשיו חשבון. ממילא הכול ,

במקרה הטוב, זה רק חצי.]

אבל הצל החתולי הגדול, עדיין לא הירפה. My shadow, my echo, and me. זה יכול לתמצת חתיכה גדולה מהארכיאולוגיה שלי. 

הצל הוא תמיד עבד [וכך גם ההד].כפוף ונסחב תמיד אחרי הממשי. יש רק דרך אחת למקם אותו. כשהאור מאחוריך ,הצל לפניך. 

כשהאור לפניך, הצל תמיד מאחוריך. השתדלתי ללכת אל האור, כשלא פעם ,קידם אותי דווקא החושך. אבל..

קולו של ז'אק ברל שופך את נישמתו ב  Ne me quitte pas.:

קול אחד: זמר הנשמה הבלגי מתחנן על חייו לאהובה אכזרית ומוכן להיות אפילו הצל של הכלב שלה ,או צל של כל אבר אחר שלה, ובלבד

שלא תעזוב ותשכח אותו.

עצוב מאוד. אבל אני לא. אצלי הצל הוא עבד ואני האדון. כך גם בקול. אדון דפוק, אדון פצוע. נכה. ברחן. מתלבטן. מצליחן. עכשיו כאן. אדון.

אני מספר ראשוני, לא יושב טוב בתורת הקבוצות. מתפרנס מצוין מהכאוס.

קול קלאסי מתנגן של שרשרת  "מארש האבל" : בטהובן, מנדלסון, שופן...

קול אחד: מעניין איך בלי אף אחד ,בני הלוויה המתרבים שלי מגיעים במוסיקה. לא כל כך מפתיע. אלה החברים שלי באינסוף שעות טיסה

ונדודים, ממקום למקום ,משום מקום לכל מקום, כשתמיד אני לא מכיר אף אחד ,מעבר לתקשורת מקצועית משופשפת ומהוקצעת.

והפעם מוסיקת הלוויה אכן מלווה מסע הלוויה. אני משקיף עליו מלמעלה. נחל שחור של לובשי המדים החרדיים במסע אל מנוחת עולם של

מי מהם .פג תוקף. הולכים.

עוד אני צופה, נשפך רעיון ממוחי אל פי המדבר אלי, עוד לפני שהספקתי לדסקס ולברר אותו.

האמונה כי הכול מלמעלה ולמעלה. הנשמה עולה מעלה. גן העדן והיפוכו ,גם הם איפה שהוא למעלה, נושאים עיניים למעלה [אפילו כדורגלנים, מיינד יו.] 

הכול מידי שמיים, גם השמיים.

תמהני. אם כך, למה בוחרים את העלייה למעלה, דווקא באמצעות ההורדה למטה. בדיוק בכיוון ההפוך. [לא. לא צריך וויז בשביל זה.] לוקחים את האריזה

הגופנית ותוחבים אל תוך האדמה. מכסים ושמים פלומבה של אבן. להישאר למטה.[ נכון ,ישנם גם השורפים, אלה שנואי נדל"ני הקברים.]

והרעיון, שיטוס מייד אל פאחר ליישום: פשוט. פשוט. מעיף אליו כדי שלא ירדוף אחרי הנגבה. אצלו הוא בראש טוב ובידיים מצוינות, 

ואני ארחץ בניקיון כפיי, לקראת עוד שיחה אפשרית עם אבי המנוח. [הוא בטובו, לא יגיד מילה. ישמע וישתוק. מה לעשות, הבן שלו.

וחוצמזה, הוא כבר וותיק ועמוק במודל הישן.]

 נו, מה? הטסה  אל החלל של כדי אפר ואפילו של גופות מתוכרכות. כך מתאפשרת קרבה יתרה אל כול מה ומי שנמצא שאי שם במרומי היקום .

קרוב יותר לאזורי האמונה של המאמינים. אזורי הקיום והמחייה של כל האלוהימים. יותר קרוב מזה?

אני כבר רואה את האקזיט שבדרך.[ מה לעשות, לא נפטרים כל כך מהר מהרגלים עסקיים ומהכייף בחשיבה יצירתית ויצרנית מוכחת.]

כמובן, אולי ננפיק קודם להשאת ערך. פאחר יחליט. אני כבר מסכים.