פרק מספר:
אנה קארנינה/ לב טולסטוי מרוסית נילי מירסקי


כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה.

הכול השתבש בביתם של האוֹבְּלוֹנְסְקים. האשה גילתה שבעלה מקיים קשר אהבים עם הצרפתייה שטיפלה פעם בילדיהם, והודיעה לו שלא תחיה איתו עוד בבית אחד. המצב הזה נמשך כבר שלושה ימים, והתייסרו בו גם בני הזוג עצמם, גם כל בני המשפחה, גם המשרתים. כל בני המשפחה והמשרתים הרגישו שאין עוד טעם להתגורר יחד, ושאורחים מקריים, המזדמנים יחד באיזה פונדק דרכים, קשורים זה לזה יותר מהם, בני משפחת אוֹבְּלוֹנְסְקי ואנשי ביתם. האשה לא יצאה מחדריה, הבעל לא היה בבית זה היום השלישי. הילדים התרוצצו בכל הבית, תועים ואובדים; האנגלייה רבה עם הסוכנת ושלחה פתק לידידתה, שתמצא לה מישרה אחרת; הטבח הסתלק לו כבר אתמול, בשעת ארוחת הצהריים; המבשלת והרכָּב הודיעו שהם מתפטרים.

ביום השלישי לאחר המריבה הקיץ משנתו הנסיך סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ אוֹבְּלוֹנְסְקי - סְטיבָה, כמו שקראו לו בטרקלינים - בשעה הרגילה, כלומר בשמונה בבוקר, לא בחדר־השינה של אשתו, אלא בחדר־העבודה שלו, על ספת העור. הוא הפך את גופו המלא, המטופח, על ספת הקפיצים, כמבקש לשוב ולשקוע בשינה ממושכת, וכך, על צדו האחר, חיבק בחוזקה את הכר ולחץ אותו אל לחיו; אבל פתאום קפץ, התיישב על הספה ופקח את עיניו.

״כן, כן, מה זה היה?״ חשב, נזכר בחלומו. ״כן, מה זה היה? כן! אַלאבִּין ערך סעודה בדַרמשטאדט; לא, לא דַרמשטאדט, אלא משהו אמריקני. כן, אבל דרמשטאדט היתה פתאום באמריקה. כן, אלאבין ערך סעודה על שולחנות זכוכית, כן - והשולחנות שרו: ,*Il mio tesoro ובעצם לא Il mio tesoro אלא משהו יותר יפה, כן, וגם מיני קנקנים קטנים היו שם - קנקנים שהם גם נשים,״ הוסיף ונזכר.

[* אוֹצרי שלי (איטלקית; אריה מתוך האופרה ״דון ג׳ובאני״ של מוצארט).]

עיניו של סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ ברקו בעליצות והוא שקע בהירהורים וחייך. ״כן, זה היה יפה, ממש יפה. ועוד הרבה דברים נפלאים היו שם, אבל אין מלים בשבילם, וגם מחשבות בהקיץ לא יביעו אותם.״ הוא ראה את פס האור המפציע בצדו של אחד הווילאות ושילשל את רגליו בעליצות מן הספה, גישש אחר האנפילאות המשובצות עור מוזהב מעשה ידי אשתו (מתנה ליום הולדתו לפני שנה), ובלי לקום ממושבו שלח ידו, מתוך הרגל ישן בן תשע שנים, לעבר המקום שם תלוי חלוקו בחדר־השינה. עכשיו זכר פתאום איך ולמה לא עשה את הלילה בחדר־השינה של אשתו, אלא בחדר־העבודה; החיוך נמחה מעל פניו, הוא קימט את מצחו.

״אה, אה, אה! אהה...״ נהם כשנזכר במה שקרה. ובדמיונו שבו ועלו כל פרטי המריבה עם אשתו, כל חוסר המוצא שבמצבו, והמציק מכול - תחושת אשמתו שלו.

״כן! היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. והנורא מכול הוא שהאשמה כולה בי - בי האשמה, אבל לא אני האשם. הרי בכך כל הדרמה,״ חשב. ״אה, אה, אה!״ חזר ומילמל בייאוש, בזוכרו את הרשמים היותר קשים שהותירה בו המריבה ההיא. קשה מכולם היה הרגע הראשון, כשחזר מן התיאטרון שמח וטוב־לב ובידו אגס ענקי בשביל אשתו, ולא מצא אותה בטרקלין; לתמהונו לא היתה גם בחדר־העבודה, ולבסוף ראה אותה בחדר־השינה ובידה הפתק האומלל שגילה הכול.

היא, דולי זו הטרודה תמיד, הטורחת כל הימים, דולי שלא ניחנה לדעתו בבינה יתירה, ישבה שם בלי נוע והפתק בידה, ותלתה בו מבט של אימה וייאוש וזעם.

״מה זה? זה?״ שאלה והצביעה על הפתק.

וכפי שיקרה תכופות, מה שייסר את סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ לזכר המעמד הזה לא היה עצם המעשה דווקא, אלא הדרך שהשיב בה על מלים אלה של אשתו.

ברגע ההוא קרה לו מה שקורה לכל אדם שנתפס פתאום באיזו קלקלה מבישה באמת. הוא לא השכיל להכין מראש את פרצופו למצב הזה, כשיעמוד מול אשתו עם גילוי עוונו. במקום להיעלב, להכחיש, להצטדק, לבקש סליחה, אפילו להישאר אדיש - כל אלה טובים ממה שעשה! - פשט בפניו פתאום, על כורחו ממש (״רפלקסים של מוח הגולגולת,״ חשב סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳, שהיה חובב פיסיולוגיה), על כורחו פשט בפניו חיוכו הרגיל, חיוך מלא טוב־לב, ועל כן מטופש.

על החיוך המטופש הזה לא יכול לסלוח לעצמו. למראה החיוך הזה נתרעדה דולי כאילו עבר מכאוב בבשרה, ומתוך הרתחנות הטבועה בה פרצה בשטף מלים אכזריות ונמלטה מן החדר. מכאן ואילך סירבה לראות את בעלה.

״בכול אשם החיוך המטופש הזה,״ אמר סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ בלבו.

״אבל מה לעשות? מה לעשות?״ חזר ושאל את עצמו בייאוש ולא מצא תשובה.

logo בניית אתרים