סיפור:
משבר המשכילים/אחסאן עבד אל קדוס מערבית אורי טל
עטיאת יקירתי, מן הראוי היה שאכנה אותך "רעיתי היקרה" אבל, לא.... בין אם את אשתי ובין אם לא , את תמיד יקירתי, את תמיד עטיאת היקרה..
אכן שיקרתי לך הוי יקירתי....
לא נסעתי לאלכסנדריה כדי לסיים את המחקר על הבירוקרטיה כפי שספרתי לך... מעולם לא, המחקר כבר הסתיים קודם לכן ותופתעי לקרוא פרסום אודותיו בעיתון של מחר....
לא נסעתי לאלכסנדריה אלא על מנת לכתוב לך את המכתב הזה.
ממתי זה ברצוני לכתוב לך ?
מזה שנתיים....
עוד בטרם הסתיים ירח הדבש שלנו.
במשך כל אותה תקופה ועד היום היססתי באשר לכתיבה אליך, היות וכל יום גיליתי בעצמי דבר חדש אשר חפצתי ליידע אותך לגביו. עד עתה לא הגעתי להחלטה שהייתי אמור להגיע אליה לאחר שספרתי לך על עצמי...... שהרי הדבר לא היה כל כך קל...... אף פעם לא היה זה קל לנסות לגלות את נבכי נפשי ולחשוף את הקשר בין שכלי הסמוי לבין שכלי המופיע כלפי חוץ, לגלות לאחר מכן את החוט המקשר בין השכלתי וסביבתי..... כדי שאגיע באמצעות כך להחלטה שתגדיר את גורלי וגורלך..... אכן הגעתי לכך. רק אתמול.
אני מפציר בך, אל תרחפי על פני השורות בחופזה, כדי שתוכלי לרדת לעומקה של החלטה זו. אני מבקש ממך. אני זקוק לכך שתקראי ביסודיות כל שורה משורות מכתבי זה וכל מלה ומלה..... בכל שכלך, אל תחפזי, אני אסביר לך את החלטתי כבר עכשיו כדי שלא תחפזי.....
ההחלטה היא : אני מתגרש ממך.
כן, את היקרה לי מכל, אני מגרש אותך.
האם צעקת ?
האם בכית ?
האם כעסת ?
אני מבקש ממך הוי עטיאת..... הרי לא הייתה בינינו מעולם צעקה ולא בכי ולא כעס..... אמנם פעמים רבות לא הסכמנו בינינו בעבר, התרגלנו להתווכח על המחלוקות בינינו בהיגיון, בעזרת השכל לבדו, השכלתי והשכלתך תמיד שמרו עלינו מפני סערות נפש שהן מנת חלקם של עמי הארצות, אשר השכלתם אינה מאפשרת להם להגיע אל נבכי הנפש .... אל המוקד אשר ממנו מתרגשות הסופות המשתלטות עלינו.
אני כותב לך מכתב זה ..... תהיה אכזריותה של איזו שהיא החלטה ככל שתהיה – באם היא תקל על הבנת ההחלטה.... הרי אני מעוניין שתביני אותי כפי שהבנת את נפשי , כדי שלא תאשימי אותי באכזריות וכדי שלא תיחשפי להרגשות של קיפוח.
וכעת.....
הסיבות.....
סיבותיה של ההחלטה אליה הגעתי......
אכן זכותך לדעת סיבות אלו לפרטיהן אך ברצוני להרגיעך ולהדגיש בפניך החל מעתה שסיבותיה של החלטה זו אינן תלויות בך...... את הנך רעיה נעלה..... את הנך הטובה ביותר שבבנות הזוג..... את הנך תמצית המזון שמעניקים לנו החיים... מזון רוחני, מזון אינטלקטואלי ומזון לגוף. את הבאת לי שובע. הסיבות כולן תלויות אך ורק בי. אני הוא זה ששקע לבדו במערכה עד צוואר. על כן הייתה זו חובתי להחליט.... גם כן לבדי.
אני נאלץ לחזור לאחור מספר שנים על מנת שלא תתבלבלי בהבנתי – אסקור זאת בזריזות, שכן מרבית קורות חיי נהירות לך, גם אם לא ירדת לעמקה של השתלשלותם, השתלשלות שהביאה בסופו של דבר אל ההחלטה להתגרש.
עזבתי את כפרנו במחוז קנה כדי ללמוד באוניברסיטה בהיותי בן 17 שנים. המעבר מחיי הכפר לחיי העיר היה לגבי רב משמעות, מעבר שלא קדמה לו הכנה נפשית ולא הכנה שכלית. אכן הסתנוורתי ובמשך שלוש שנים נותרתי מסונוור. הסנוור דרכו שהוא משתק כל מעצור בדרכה של ההשתחררות המתפרצת מנער בגילי. הבנות באוניברסיטה והנשים ברחובות אותן ראיתי היו בעיני יצורים מוזרים. מוזרים בהשוואה לאמי שלא הייתה יוצאת מביתה מבלי שהייתה מכוסה בגלימת צמר שכיסתה אף את עיניה. יצורים מוזרים גם בהשוואה לאחותי שהייתה צמודה לצד אמה מאז היותה בת שבע ולא הייתה עוזבת את ביתנו אלא לבית האחר – כוונתי לבית בעלה.... ומוזרים בהשוואה לזינה, אותה נערה שאחיה שחט אותה כי הופיעה גלוית פנים לפני בן דודה.
אך מכת הסנוורים בה הוכיתי והמוזרות עליה דיברתי החלה להימוג אט אט. מאז שנכנסתי לשנת לימודי השלישית בפקולטה למדעי הרוח התחלתי להתרועע עם בנות והתחלתי להשקיע מאמץ כדי למצוא צידוקים הגיוניים להתנהגותן של בנות אלה עם בחורים... רבים מצידוקים אלו החלו להסתנן לתוך הגיוני..... התחלתי לצאת עם הבנות לטיולי האוניברסיטה מבלי שאבדתי את כבודי כלפיהן. הפכתי להיות כזה אשר בראותי אחת מהן לובשת מכנסיים המבליטים את חמוקיה לא איבדתי את שביעות רצוני ממנה.
האמת היא שמהירות השלמתי עם התנהגותן של הבנות לוותה במהירות השתחררותי מרגשות האחריות כלפי החברה כולה..... ובפרט כלפי החברה האוניברסיטאית.
כך החלה תחושתי הפרטית להשתלט על תחושתי כלפי החברה.... ותחושתי לגבי אחריותי כלפי עצמי החלה להקדים את תחושת האחריות כלפי בני האדם בכלל וכלפי נשים בפרט. התחלתי לקבל את הבנות כפי שהן, כל זמן שלא הביא לי הדבר כל נזק... וכל זמן שלא הרגשתי אחריות כלפיהן.
אני אומר לך זאת כדי שתבחיני בהבדל שבין ההשלמה לבין התחושה.... שהרי מה שהשתנה במשך תקופה זו לא היה השלמתי, אלא תחושתי וזאת כתוצאה מהחברה בה חייתי. כאשר חייתי בכפר תחושתי כללה את הכפר כולו, אבל בקהיר הצטמצמה תחושתי זו עד כי הפכה לתחושה שכללה רק את עצמי.
אכן היו לי במשך כל אותן שנים באוניברסיטה ובמשך השנים שלאחר מכן יחסים עם בנות רבות. לא הייתה זו אהבה במובנה של האהבה שחוויתי אתך, אבל היו אלה יחסים שתוכלי לכנותם כידידות משוחררת, כזו שהייתה מגיעה לגבול של החלפת נשיקות ואף מעט מעבר לכך.... התייחסתי לידידויות אלו בתחושה של "לא אחראי". תחושה זו הותירה במוחי מסך דק שנתן לי לחוש כמי שמרוצה מסוג זה של יחסים וסוג זה של בנות, אבל לא הייתה זאת – כפי שגיליתי יותר מאוחר – שביעות רצון יציבה.....
ולאחר מכן.....
נסעתי לפריז כפי שאת יודעת כדי להכין את עבודת הדוקטורט. נסעתי כאשר פריז הצטיירה בנפשי כבירת המתירנות, הניוון וההפקרות. קריאתי הרבה בספרים של ענקי התרבות הצרפתית לא הצליחה למחוק את הרושם הזה. תמיד היה נדמה לי שגדולי התרבות האלה אינם דבר מוחשי אלא אך ורק היסטוריה והם נמצאים בשמיים בו בזמן שפריז הארצית היא עיר של ניוון – ללא ענקי תרבות וללא עקרונות. אבל כאשר חייתי בפריז הסתנוורתי מהשכלתה. תרבות פריז, רצינותה ומאבקה למען הקידמה של האינטלקט האנושי, הייתה מציאות ולא היסטוריה. ההשכלה שכנה על מדרכות העיר, בבתיה, בבתי הקפה שלה ובמוחן של כל בנותיה, אפילו של הזונות שלה. אם אכן הייתה המציאות התרבותית זו אשר הטילה עליה את מעטה הניוון, אזי אין לכנות זאת ניוון. כלל וכלל לא !
מה שמכנים אותו הבריות ניוון אינו אלא ניצחון השכל, ניצחון ההשכלה, והקידמה אותה מחולל האדם.
פריז אכן שכנעה אותי. בכל מה שהיה בה.
סיימתי את הדוקטורט תוך שנתיים, בצירוף ציון לשבח, אך נשארתי בפריז לעבוד על דוקטורט נוסף. התחתנתי כפי שהנך יודעת. התחתנתי עם עמיתתי באוניברסיטה פרנסואז.
פרנסואז לא הייתה בתולה. ידעתי שאינה בתולה עוד בטרם התחתנו אך למרות זאת התחתנתי אתה. לא ייגעתי את מוחי ולו לרגע אחד בעובדה שאינה בתולה. השכלתי גרמה
כל אשר ידעתי אודות פרנסואז הוא שהיא אהבה בחור לפני שפגשה אותי, אחר כך עזבה אותו ונרפאה מאהבתו. גם זה לא עורר בקרבי היסוס באשר לנישואי איתה. למה..... הרי זכותה לאהוב. הרי אין זה הגיוני ומתקבל על הדעת שלא אהבה מישהו או שלא היה גבר בחייה עד אשר פגשה אותי, שהרי בעת פגישתנו הייתה כבר בת 27. ביליתי בחברתה שלוש שנים שהיו המאושרות ביותר בחיי. לא הכחשתי את אושרי בחברתה כשסיפרתי לך אודותיה.
ואחר כך.....
פרנסואז נהרגה בתאונת דרכים.
אין ברצוני לדון במותה, שכן נושא המוות הוא פילוסופי. הצער על המוות הוא צער של סרק, צער אווילי שרק רגשותיהם של הנבערים נמלטות אליו אך לא רגשותיהם של המשכילים. אני דנתי עם עצמי על בדידותי אחריה, והתעניינתי בבדידותי והתמלאתי צער בגינה של הבדידות. לא הייתה זו רק בדידות הגוף אלא גם הבדידות של השכל, הרוחניות,
האופי וההשכלה, שהרי היא הייתה ידידת נפשי, ידידת אופיי וידידת השכלתי.
לאחר מכן חזרתי לקהיר.
חזרתי ופריז חזרה אתי.
פריז הייתה בלבי ובמוחי.
החלטתי לעסוק בעיתונאות כדי שאוכל להנחיל את השכלתי למספר רב של תלמידי האוניברסיטה וכדי להיות שותף להעלאת רמתם ההשכלתית של תושבי מצרים.
כדי שאחלצם מרגשות בערותם, ואשחרר אותם מסורגי ההיגיון הקדום, הכולא את מחשבותיהם ורגשותיהם ומונע מהם את ההנאה שבהשתחררות כלפי עולם גדול יותר ומתקדם יותר – גדול יותר מן החומות השחוקות שהם הקימו סביב עצמם ונעלה יותר מאותם פרטי פרטים תפלים ופעוטים אשר הם חיים בתוכם.
עד אשר פגשתיך.
השכלתך הייתה מעל ומעבר לתעודה האקדמאית שהייתה ברשותך. עודני זוכר את הספר הראשון אשר החלטנו לקראו בצוותא. אכן החלטנו גם לחזור ולקרוא ביחד את יצירותיו של ז'אן פול סארטר וכל אחד מאתנו חזר על הערכתו ליצירות אלו. עודני זוכר את הפרשנות אשר השארת בכתב ידך בשולי הספרים אותם קראתי אחריך..... כאילו הייתה פרשנות זו רישום מדויק של דעותיי שלי. כאילו שלמדת אצלי. אכן נקשרתי אליך מבחינה תרבותית לפני שנקשרתי אליך רגשית או גופנית. באותה תקופה לא ייחסתי כל תפקיד לגופינו. אינני יודע אם היה זה מתוך כוונה תחילה מצידך, או שתנאי פגישותינו לא אפשרו לנו לבטא את הצרכים הגופניים של שנינו.
החשוב הוא........
שהצעתי לך נישואין כאשר לפני כן לא נישקתי אותך אלא שלוש פעמים...... אחת מהן על שפתותיך.
היססת קמעא, עננה קלה חלפה על פני עינייך ואז אמרת: האם תיתן לי לחשוב על כך ?
הייתי המום..... על מה ברצונך לחשוב...... אם היינו קשורים תרבותית במידה כה רבה והקשר התרבותי בינינו הביא בעקבותיו את הקשר הרגשי, אז על מה נותר לך עוד
לחשוב ?
אמרתי לך בתמיהה : על מה ברצונך לחשוב ?
הסתכלת בי ארוכות........ מבט שכולו מבוכה..... ואמרת כשקולך רווי ייסורים :
ברצוני להגיד לך משהו......
אמרתי לך כשהרגשת הפתעה משתלטת עלי: מה ?
אמרת לי כשאת מרכינה את ראשך : אני אינני בתולה.
אני זוכר את אותו הרגע בו צחקתי צחוק גדול ואמרתי : ומה זה משנה ?
אמרת לי : האם אין זה משנה כלל ?
כששרידי צחוקי עדיין על שפתי אמרתי לך: לא, אין זה משנה כלל.
אבל כשעניתי לך קפץ לראשי דבר שלא ציפיתי לו.... כאילו שנזכרתי לפתע שאני במצרים ולא בפריז.... כן...... במשך כל אותם חודשים שחלפו מאז חזרתי מפריז..... יותר משנה.... לא שמתי לב לעובדה שאני בעצם חי במצרים ולא בפריז. לא שמתי לב לכך עד לאותו רגע בו הצהרת בפני שאינך בתולה.
הרי פרנסואז לא הצהירה לפני כי אינה בתולה. היא לא סברה שדבר זה, מן הראוי שיוצהר עליו בפני.
אכן פרנסואז....... פריז.......
ואת...... קהיר
באותו יום עמדת על כך שתספרי לי את סיפורו של מנהל המשרד של אביך שתקף אותך כשהיית בת 12..... וכיצד לא נודע לאף אחד על דבר התקיפה...... לא אביך.... ולא אמך..... אף אחד לא ידע שאינך בתולה מלבד מנהל המשרד של אביך ואני....
לא רציתי לשמוע את סיפורך ולא עניין אותי לשמוע אותו, בין אם האיש תקף אותך ובין אם התמסרת לו מרצונך, לכל זאת אין קשר אלינו.
את חזרת ועמדת על דעתך לשכנע אותי : הייתי יכולה להסתיר ממך כל זאת והייתי יכולה לבצע ניתוח שיהפוך אותי לבתולה מזויפת כך שלא תגלה דבר בעצמך, אבל אני העדפתי להעמיד אותך בפני האמת לאמיתה כל עוד ברצונך להתחתן אתי.
אני עניתי לך : את מדברת אלי כמו כל הנערות חסרות ההשכלה כאילו שאת נערת כפר. מה זה משנה כל מה שאת מספרת לי ? אני מעוניין בך כפי שאת, עם הניסיון שעברת...... הרי ניסיון זה הוא שעצב את האישיות אותה אני אוהב. אל תשכחי שאני אדם משכיל אשר חי בפריז.
את חייכת חיוך מסכן..... ואחר כך הסכמת להתחתן..
אבל לאחר שנפרדת ממני מצאתי את עצמי באותו יום ניצב מול זרמי מחשבה שכאילו הצליפו בי מכיוון של עולם רחוק. עולם אשר הייתי סבור לתומי שהוא נחלת העבר.
ברחתי ממנו על כנפי השכלתי ומצאתי את עצמי בניגוד לרצוני דן עם עצמי מחדש בבעיית הנערה הבתולה.... כאילו שנושא זה בא אלי בהפתעה. התחלתי לשכנע את עצמי כאילו מצוי בתוכי תלמיד המשנן את העקרונות הבסיסיים של המחשבה החופשית.... אמרתי לעצמי שעצמאות הגוף אינה שונה בין גבר לאישה ואמרתי לעצמי שאין כבודה של נערה שאיבדה את בתוליה נופל מזה של נערה בתולה. הרי לא ייתכן שהכבוד יהיה תלוי בפיסת גוף, ובאותה עת תישאר יתרת הגוף חופשייה לעשות כרצונה מבלי שיאבד כבודה.
אמרתי לעצמי שהכבוד הוא קודם כל כבוד הרוח, השכל, המצפון וכבודה של המלה. אמרתי לעצמי שהאישה איננה שימשה חתומה בשעווה אדומה שכתוב עליה : "אין לפתוח אלא בידיעת הבעלים"...... אמרתי לעצמי דברים רבים...... כמובן ששכלי השתכנע בכל אותם דברים......
אך בתוך נפשי נשאר משהו שגרם לי דאגה.... אני מצהיר בפנייך היום שהחתונה שלי אתך הייתה מעין סוג של התגרות בדאגה זו. התגרות בעצמי. התחתנתי אתך על מנת לגרום לניצחון ההשכלה שלי על הבלתי ידוע שחי בקרבי וגרם לי לדאגה..... הייתי בטוח שהשכלתי תנצח בסופו של דבר.
אבל מהיום הראשון לנישואינו, בעיקר מאותו רגע בו נפגשו גופותינו לראשונה, באופן ישיר..... גיליתי שהעניין לגבי אינו כל כך קל ערך כפי שתיארתי לעצמי, ושהשכלתי כנראה לא תנצח....
מצאתי את עצמי באותו זמן מייחל לעצמי שהייתי מקבל אותך בתולה.
אין אני יכול לדעת מה הייתי חווה באופן שונה מבחינה רגשית לו היית בתולה, שכן לא הייתה לי עד כה נערה בתולה.... אבל מצאתי את עצמי מהרהר באותו גבר שתקף אותך כשהיית עדיין ילדה. לא הטלתי ספק בסיפור שלך כפי שסיפרת לי ולא עלה כלל על דעתי ששיקרת לי..... או..... שלא היה העניין חשוב בעיני, בין אם האמנתי לך ובין אם לאו..... כאילו כל אשר היה חשוב בעיני הוא שגבר אחר לקח אותך לפני.... ולקח אותך ללא חתונה.... ודמיינתי לעצמי את אותו גבר – הוא הצטייר בפני כמאוס ונקלה, ולאחר מכן הרגשתי שנאה עזה כלפיו. בהמשך הרגשתי ששנאה זו מולידה בקרבי את המחשבה לבצע פשע. רציתי להרגו.... כן..... רציתי להרוג.... בדיוק כמו כל פלח מהכפר שלנו המגלה בליל כלולותיו שזוגתו אינה בתולה.... אני..... אני..... אני.... אשר נושא במוחי ובמצפוני את כל אותה ההשכלה..... האוצרות העצומים המכילים את כל עתיד בן אנוש באשר הוא – אני חושב כמו פלח מהכפר שלנו.... גם פרנסואז לא הייתה בתולה וניסיתי לשכנע את עצמי כי את היא פרנסואז, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני עדיין בפריז.
אבל לא
בלתי אפשרי
את הנך עטיאת ולא פרנסואז
אני נמצא בקהיר ולא בפריז
אבל מה הוא ההבדל ?
למה אני מעניק לפרנסואז זכויות שאין אני מסוגל להעניק אותן לך באותה פשטות ?
למה אין אני יכול להיות בקהיר כפי שהייתי בפריז – הרי מחשבתי עדיין עמדי.
למה ? .......
אולי כי שורשי נמצאים במצרים ונטועים עמוק ורחוק........ אל סב סבי, אל אחרון אבותי..... ואין לי כלל שורשים בפריז......
אולי העובדה שהחברה שהקיפה אותי בפריז הייתה שונה מהחברה המקיפה אותי בקהיר....
אינני מסוגל לראות את הגלאביות ברחוב ואת מוכרי התורמוס ובאותו הזמן לדמיין שאני נמצא בפריז.....
בהיותי בפריז נהגתי על פי החברה שבה, אפילו על פי מנהגיה והתמסרתי כולי אליה.... אבל אני בקהיר – מי ייתן שהייתי יכול להתנהג כמו בפריז..... בהיותי מאמין בכל אשר האמנתי בו בפריז הייתי מסוגל לא רק להתמסר אלא גם להתגרות בחברה שם, אך אינני מסוגל להתגרות בחברה של קהיר...... השכלתי אינה מעניקה לי מספיק כוח כדי שאתגרה בה.
אולי.... אולי כל זאת קורה כי אינני חש כל אחריות לחברה הפריזאית אבל אני חש באחריותי לחברה המצרית..... ולא עניין אותי לדון במסורת של תושבי פריז אבל בהחלט עניין אותי לדון במסורת של תושבי מצרים.
אולי כי פרנסואז – כאשר איבדה את בתוליה – לא איבדה אותם מתוך תחושה של חטא, ואילו את ראית את עצמך כקורבן והחשבת את עצמך כמוכתמת בחטא.
אולי...... אולי....... עשרות "אולי"......
המאבק בקרבי התעצם.
תוך כדי מאבק זה גיליתי שויתרתי על הרבה מן ההיגיון המושכל אותו רכשתי בפריז.
בפריז הייתי נפעם מהאמנות של הלידו ושל הפולי ברג'ה, אמנות העירום. הגוף העירום לא היה על פי השקפתי גילוי של ערווה אלא ביטוי של יופי, אבל כשחזרתי למצרים כתבתי – מבלי שאף הבחנתי בכך – מאמר בו תקפתי כוכבת קולנוע שחשפה את ירכיה באחד הסרטים. בהיותי בפריז קראתי את סארטר, אלברטו מוראביה וטנסי ויליאמס, מבלי שהרגשתי שמישהו מהם פוגע בחוקי הטבע האנושי כשהוא כותב ומתאר תיאורים גופניים.
אך כשחזרתי למצרים הפכתי למי ששופך את ארס עטו על כל סופר ששילב באחד מסיפוריו תיאור מיני.
ו..... ו...... מה רבות התהפוכות..... או שהן סטיות שקרו לי מאז חזרתי מפריז ואשר החזקה מכולן הייתה עת חישבתי את המאזן שלך ביני לבין נפשי על כך שלא היית בתולה.
המערכה הניטשת בתוך תוכי אינה רוצה להירגע. יום אחרי יום אני מאבד את בטחוני בעצמי ובהשכלתי..... התחלתי להרגיש שאני צבוע בתכלית. אני לועג לאנשים עם התעודות אותן אני נושא בעצמי, שכן אינני כלל וכלל משכיל..... שכלי אינו משכיל.... לבי אינו משכיל ורגשותיי אינן משכילות. ההשכלה נמצאת אך ורק בזיכרוני.
אני דומה למדקלם התפילות בבית הקברות החוזר על פסוקי הקוראן מאה פעמים ביום וזוכר אותם אך אינו משתמש בהם ואינו מרגיש אותם.
את הבחנת בבריחתי המתמידה ובדאגה שהסתמנה דרך קבע בעיניי וניסית כל אשר לעיל ידיך להקל עלי, אך לא היית מסוגלת לעזור מאחר ולא תפשת את הסיבה לבריחתי ולדאגתי זו. התחלת להבחין בכך רק כאשר התחלתי לפקוד את כפרנו הקטן שנמצא במצרים העליונה. הייתי הולך לשם ויושב לצידה של אמי ונח – נח מהשכלתי ומרגיש שזה מקומי.
האם את תופשת.....
אכן גיליתי כי כל אותה השכלה שרכשתי אינה אלא ספר שהנחתי בכיסי ואני מוציא אותו כל אימת שברצוני להיעזר בו לכתיבת מאמר בעיתון.... לכל אותה השכלה אין זכר, לא בהיגיון שלי ולא בנפשי. היא דבר שרכשתי אותו ושמתי אותו בכיס.
נפלתי מובס בפני נפשי.
כדי לנוח הייתי חייב לעשות את אשר עשה סבי
להתגרש ממך.
שכן את אינך פרנסואז
את עטיאת
זכותה של פרנסואז הייתה להיות לא בתולה
אבל את לא...
