מאמר:
שירת עדן - לבחור חיים על פני האיבוד/ ענת לבני

אודות ספר השירה: חיה בכל עונותיה, מאת  עדן שפילמן (עורך: ד"ר ניקולא יוזגוף - אורבך, הוצאת: ארגמן מיטב, 2021).

ספרה של המשוררת עדן שפילמן  "חיה בכל עונותיה"  פותח באומץ נדיר בפני הקוראים דלת אל עולמה הפרטי, אל מסע החלמה של הגיבורה הכמהה לריפוי, לנחמה, להקשבה עמוקה, למצוא מקום פנימי  בתוכה בו יהיה שקט לנפשה ולגופה להירפא ולבחור בחיים, על פני האיבוד.

בשיריה, מישירה המשוררת  מבט נוכח ומזוקק אל תוך הסבל .

זוהי  שהייה קשה ואמיצה במחוזות הכאב והפחדים. השירים עוסקים בכנות ובגילוי לב בהתמודדויות עם טראומות:  מחלה גופנית, תקיפה מינית והפרעות אכילה שבאו בעקבותיה; במכאובי נפש ואף ב"תשוקה למוות", בניסיונות אובדניים ובתהליכי טיפול והחלמה המלווים את אלו.

לצד רגעי הייאוש, הכאב והפחד, אוצרים שירי הספר בחובם גם התמודדות, תקווה וכוח חיים, יש בהם תנועה והיא ראשית תהליך הטיפול והריפוי.

על כריכת הספר מופיע צילום ובו דלת עץ ותיקה, ולפניה דמותה של עדן, נראית מכיוון גבה, נועלת נעלי עקב אדומות, פלג גופה העליון עטוף בבד רך וירוק, פניה פנימה לכיוון הכניסה, אצבעותיה, מטופחות עד קצות ציפורניה המשוחות בלק אדום, נוגעות קלות בידית. (צילמה: אורלי ליברמן).

באופן תואם נפתח הספר בשיר ששמו "דלת":

" דיברנו קצת אחרת בפגישתנו המיוחדת".. .." וכנראה לא צריך לדפוק חזק/ כדי שתפתח הדלת,/ וכל דלת נפתחת/ בזמנה".

ספר שירים חשוף זה חובק מהלך חיים ייחודי ונוגע של אישה בכל עונותיה; לעיתים נדמה אולי שגם בכל חולשותיה ומשבריה.

 עם זאת, ניבטות מבין שורותיו תעצומות נפש כבירות.

הספר מספר סיפור התמודדות של ילדה – אישה -  אם,  שלא פעם כבר חוותה עצמה מתה, באביב חייה, ועתה היא מבקשת לבחור לחיות.

" והיא, חיה בכל עונותיה/ ומתה באביב." (מתוך השיר: מתה באביב).

"רק את יודעת כי/ תשוקתך היא למות/ ובחרת בחיים." (מתוך השיר: ובחרת בחיים).

" אני כותבת מתוך/ עולמות בהם אבדתי/ שעטפו את גופי הקפוא/ בשעות לילה שבהן לא ידעתי/ אם האור יביאני אל חידלון או קיום ".. (מתוך השיר: עוד אכתוב).

בסיום שירה "לאיבוד", המופנה למטפלת, הדוברת נרגעת ומרגיעה: " ומצאתי עצמי/ מחובקת בין ידיך לקולך/ שלוחש לי- /עכשיו הכל בסדר".

כואבים ועצובים במיוחד הם שירים המתארים באופן ישיר פגיעה  מינית, כך בשיר "ונאנח" וכן בשיר "משמרת לילה" בו נכתב:

" האנס במדי המלאכים./ עורי נוטף דוי על הסף / ואני מרוטה/ על רצפה / אמות ."

אחד מצירי התנועה המרכזיים בשירי הספר  הינו בין מוות, רעב והרעבה לבין חיים, כאלו שהמשוררת עושה דרך משמעותית כדי למצוא בהם טעם.

" נפשי מורעבת/ בטפטוף איטי/ גופי מאבד / חיים. / ואני, / מעולם לא ידעתי טעם / עד שפגשתי/ אותך" (מתוך השיר: דרך הבטן).

צירי תנועה נוספים עליהם נעים השירים הם בין ייאוש לתקווה, בין הססנות ליכולת לתת אמון, בין מרחק לקירבה, בין סודות לבין שבירת השתיקה, בין לבד לבין יחד,  בין חרדת נטישה לביטחון בנוכחות, בין שנאה עצמית לאהבת העצמי, בין קור לחמימות, בין זעם לשלוות נפש, בין שיגעון לשפיות, בין ייסורים להקלה.

ציפורי קעקוע דמומות  בספרה של עדן  הופכות לציפורי שיר שיש בהן קול ומעוף. דמויות ציפורים מוטבעות על חזית הספר, מעופפות גם בין דפיו ואף מעטרות את מספרי העמודים.

" שם חרוטים קעקועי הציפורים שלה" (מתוך השיר: מלנכולית).

כמה מהשירים מצמררים עד כאב  ועוצרי נשימה. כמה מהם הם אויר ונשימה עבור הכותבת, וודאי עשויים להיות כאלו עבור קוראיהם, ובעלי ערך מיוחד למתמודדות ולמתמודדים שימצאו בהם ביטוי אמיץ לקולותיהם השתוקים.

"שדים מקישים על מקלדת/ גלדים מתגלים על מסך/..

 שירתי היא משכן למוות/ ומקדש לבחירה בחיים"           (מתוך השיר: שירתי).

ניכר כי הכתיבה כשלעצמה היא תהליך תרפויטי  עבור המשוררת.

שירים רבים בספר עוסקים ביחסים הנרקמים בין הדוברת למטפליה לאורך מסע ההחלמה והם נוגעים בטמפרטורה ובמזג של היחסים, ביחסי הכוח וביחסי האמון ביניהם.

המפגשים הטיפוליים המופיעים בשירים הינם עם אנשי מקצוע  שונים ובהם: אחות פסיכיאטרית, אחות סטומה, עובדת סוציאלית, פסיכיאטר, פסיכולוגית, מטפלת באמנות ודיאטניות.

השירים פוגשים את הפגישות הללו בישירות, בכנות ומהווים עדות בגוף ראשון, תיעוד רגשי שירי בנפש חשופה של חוויות הטיפול המורכבות מנקודת המבט של מתמודדת.

טמונים בהם הוקרה עצומה למטפלים שהצליחו לגעת פנימה, לעורר אמון, לקדם תהליכי החלמה ולהקל על הסבל:

" מכשפה טובה/ פותחת דלתה לבואך / רוקחת משקה חמים מהול בתבלין גינתה /.. ..ובמפתן החיים בניתן בית/ מלב אנושי. " ( מתוך השיר: אוגוסט).

" בחדר בו יש אהבה/ אני יכולה/ לברוא עולם/ ../ לצייר ציורים בצבעי/ החיים.." (מתוך השיר: חדר).

יחד עם זאת, האמת הרגשית מוטחת בישירות ובכאב ופעמים אף בזעם, במטפלים שלא היטיבו להיות קשובים באופן מותאם ולא היו, להרגשת הדוברת בשירים, רגישים דיים. מובע בשירים גם כעס על אוזלת ידה ומחדליה של המערכת הטיפולית במצבים מסוימים.

משכך, הספר נושא שליחות ושיעור גם עבור מטפלים במקצועות השונים, ועבור המערך המטפל, העשויים למצוא בין שיריו הדהודים שונים של המעשה הטיפולי מנקודת מבטה הכנה של מתמודדת הפונה לטיפול ושרויה במצוקה עמוקה בדרכה האמיצה ורוויית המהמורות להחלמה.

דילמות טיפוליות ואתיות עולות בשירים, במיוחד כאלו הנוגעות בגבולות הטיפול הנמתחים עד הקצה ומעבר לו, לא פעם במצבי חירום, בהם נשקפת לדוברת סכנה בריאותית או סכנה אובדנית.

"אני מטיילת על גבולות הטיפול/ עומדת על גגות כשאני/ מפלרטטת עם המוות../.. וכשאת הופכת עולם בין שמירה על גבולות לשמירה על חיי.. אני בודקת את גבולות האהבה.." (מתוך השיר: אישיות גבולית).

השיר "פסיכולוגית עננים" מתאר במבע לירי נוגע וחד, רגע  דליק ונפיץ במיוחד :

" ושאלתי אם מותר לעשן/ ואת ענית שאי אפשר, ומבטך הקר הקפיא לי את הנפש, / וכשהמשכת להנהן בלי רגש/ בערתי,/ והוצאתי מהתיק קופסת סיגריות ומשכתי סיגריה אחת/ והידקתי אותה בין שפתי. / וכשנעצתי בך עיניים כדי להחזיר לך על כל מבטייך הפסיכולוגיים/ הדלקתי/ ואת קפצת מהכורסה/ את החלון פתחת בבהלה/ ובזמן שריססת בושם בניחוח פרחים/ אני חייכתי בעונג רב/ לקחתי שאכטה / ופיזרתי עננים."

השיר נע בפער בין מידות חום, בין מבט הפסיכולוגית, אותו חווה הדוברת כמקפיא את נפשה, לבין החום, שאליו היא משוועת בתוכה, ומתוך הבערה השורפת בה פנימה, היא מציתה אש, ולוקחת "שאכטה" תוך שהיא מפזרת ענני זעם המגשימים בה, ולו לרגע, עונג, ומשיבים לה תחושת שליטה במצב בלתי נסבל,  בו היא חווה כשל אמפתי כלפיה מצד המטפלת.

גם השיר המטלטל "אני יושבת על רצפה קרה" בו פונה הדוברת אל עובדת סוציאלית המטפלת בה במהלך אשפוזה בבית החולים, עוסק, בין השאר, בתחושת הקור. שם נדרשת הדוברת לחוות מצב בלתי אפשרי עבורה, בשל חוויות עבר טראומתיות, כתנאי להמשך הטיפול.מתוך השיר:

" הצבת לי תנאי:/ כדי שהאשפוז ימשיך את מוכרחה/ להיכנס לפסיכיאטר,/ זאת למרות שלא יכולתי להיות/ בחדר שדלתו סגורה/ עם מטפלים גברים"...

" הסכמתם שהדלת תשאר פתוחה והאחות תהיה נוכחת./ פעם אחת המטפל ביקש לסגור את הדלת./ לא רציתי, אך כפיתי על עצמי להכנס/ משום שיש לי ילדים, איני רוצה למות,/ אני רוצה עזרה. "... .."הרגשתי איך המטפל/ חדר לתוך נפשי בלחשיו"..

.."הפרתי את חוזה ה DBT שלנו, עו"סית יקרה, חתכתי את ידי:/ .. בלי להודיע לך, בלי לחכות שתחזרי אלי./ כל כך רציתי שקולך הסוציאלי/ יעבור מעדנות מתחת לחלון חדרי." ..  "כתבת: "הזמינות הטלפונית נפסקת עכשיו,"/ והתמונה שלך בווטסאפ נעלמה"..

ניכר כי הכתיבה כשלעצמה, והיציאה לאור בספר כרוך היא תהליך תרפויטי משמעותי עבור המשוררת.

דומה כי נופי נפש כאובים, פצעים ושדים מעובדים ע"י המשוררת במעשה הכתיבה ומזדככים ליצירה ולשיר, כפי שהיא עצמה מעידה: " בשירים /השדים שלך/ הופכים ליופי,/ואת כל כך יפה/כשאת כותבת/ שיר." (מתוך השיר: שיר ).

" באביב הזה/ אצא כילדה בשמלה לבנה. תחת שמיים אשב בשדה,/ שדים לא יוכלו לגעת/ ולא אשלח ידי בלי דעת. " (מתוך השיר: תכלת ארגמן).

כתיבתה של  המשוררת-שירת עדן,  מצמיחה בה כנפיים לאורך הספר. הקריאה בספר  ודאי עשויה לתת כוח גם למתמודדות ולנפגעים אחרים לקום, שוב ושוב, מתוך בורות עמוקים ואפלים - לאחוז בחיים, לצעוד על אף הקושי ולבסוף אולי אף לראות אור ולהאיר, כפי שמעידה המשוררת עדן שפילמן בשיר החותם את ספרה:

" עכשיו אני מאושרת/ אולי זו השמש/ שמאירה אותי/ או אני/ שמאירה/ את/ העולם".

 
*ענת לבני- משוררת. ביבליותרפיסטית. עורכת דין.