סודות/ קרן קולטון

יֵשׁ לִי סוֹדוֹת

הַשְּׁמוּרִים גַּם מִפָּנַי.

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵינִי מְדַבֶּרֶת עֲלֵיהֶם,

גַּם לֹא בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי.

יֵשׁ תְּחוּם שָׁחֹר, אָפֵל,

מֻסְתָּר גַּם בְּפָנַי.

אֵין בִּי סַקְרָנוּת אוֹ עִנְיָן

לְגַלּוֹת מָה מִסְתַּתֵּר.

אֲנִי מַרְגִּישָׁה מוּכָנָה

אֶל מוּל הַמָּוֶת הַקְּרָב.

אֲנִי רוֹצֶה אוֹתוֹ בְּכָל נִימֵי נַפְשִׁי,

גַּם אִם מֻשַּׂג הַמָּוֶת נוֹתַר סוֹדִי וְעַרְפִלִּי.

יַגִּידוּ שֶׁהַסֵּבֶל גָּבַר עָלַי.

יַגִּידוּ שֶׁבְּחִירָתִי אֵינָהּ בְּחִירָה.

יַגִּידוּ מָה שֶׁיַּגִּידוּ.

אֲנִי עוֹמֶדֶת מוּכָנָה.