"הקמפיין החדש כרוך בתשלום גדול. כן כן...השוט הראשון : מפה לבנה מהודרת, וצילום : היין האדום שהוא הגיבור, מוסיקה דרמטית. ראש השנה, מרחוק ארוחה חגיגית. ללא אנשים. וקריצה ליום כיפור. יודעים שהולך להיות משהו דרמטי, משהו לא טוב. היין מכתים את השולחן. את יודעת. יין אדום, כמו דם, כן"... מסביר דני יזם השיווק הנמרץ לשרונה את הקונספט.
"זה קצת בנאלי", פולטת שרונה בחוסר עניין , "אבל טוב, אני כבר לא מתערבת. אתה רוצה לשחק אותה פליני, טוב. המצגת תהיה מוכנה עוד שבוע, שבוע וחצי גג".
דני מתבונן בה בעיני הנץ הרושפות שלו, מבעד לאדי המשקפיים העגולות המתכתיות, "את נהיית מפעם לפעם ביצ'ית חסרת לב" ועוזב בזעם את החדר תוך טריקת דלת חזקה ומטלטלת.
"מה כבר אמרתי" ???? שרונה קופאת.
"טוב אולי הוא צודק", היא מהרהרת, "זה רעיון לא רע, קמפיין על יין שמכתים את שולחן ראש השנה. . רמז דק או עבה עם מוסיקה דרמטית ליום כיפור הטראומטי. במחשבה שנייה יש בזה משהו "... אל תצטטו אותי בבקשה היא פונה בתוכחה לסיגל המעצבת ולמרק הצלם. "לא אתן לו את הסיפוק". מרק וסיגל, אדישים מול משחקי הכח של שרונה ודני, המתנהלים מולם.
"את יודעת, מלחמת יום הכיפורים חקוקה בזיכרון שלי חזק וכל שנה אותן תמונות חוזרות ומהדהדות". מספרת סיגל לשרונה. "הייתי בת 11 וקצת גרנו ברמת אביב, כבר בסוף הילדות, ובשעת הצהריים בערך ב11 בבוקר ירדתי למטה לראות מי מהחברים יורד למטה בשעת הצום, היינו שכונת פועלים חילונית ושם ראיתי את אלי שהיה רשמית כבר החבר שלי. היינו רוקדים סלואו במסיבות ביחד לצלילי להקת שוקינג בלו ושוחחנו שם בחצר על עניינים נורא חשובים : על המורה לציור המצחיק, על הילדים המעצבנים, על מה מפחיד באמת, מה קורה בקולנוע דרייב-אין של המבוגרים. על מה קורה בעיוורון, אני זוכרת שאלי סיפר שפתאום מתעוורים ואז חושבים שמישהו כיבה את האורות. סתם כך לפתע פתאום. ואז הבחנו במכונית נוסעת ובעוד מכונית . וזו הייתה שעת צהרים וזה היה מאוד מוזר כי עוד לא הגיעו הכוכבים בשמיים, כפי שאימא לימדה אותי, לחכות בסבלנות ולראות שלושה כוכבים כי כך יודעים שנגמר הצום. השמש יקדה מלמעלה. ואז אימא קראה לי הביתה, והתחילה אזעקה. ופתאום השמיעו שירי מלחמה וסיסמאות למילואים. ואפילו לא אמרתי שלום לאלי. נורא נבהלנו".
"ואחר כך אחר התחילה המלחמה. שהיא עבורי כמו קץ ילדות כמה חודשים אחר כך עברנו דירה לשכונה לא רחוקה אך מהודרת אך לי היה ממש לא מהודר בלב. היו לי סדקים, בלב של ילדה שהייתה שמחה ואיכשהו משהו השתבש בין הילדות להתבגרות".
"מה השתבש" ? שאלה שרונה ? "אולי היה אירוע שאינך זוכרת "?
"שנים ניסיתי לשחזר", עונה סיגל "גם בתהליך פסיכואנליזה, אך כל גיל ההתבגרות היה כל כך קשה ועצוב, בלב, כמו מסע לארץ אבודה, עד שמהתהום הזו יצאתי רק בסוף שנות ההתבגרות". "אני מזדהה אתך, סיגל " שרונה ממלמלת, נבוכה מפרץ מחווה הרגשות של סיגל . "בגיל ההתבגרות אנו חווים מסעות קשים, ולמי שיש לו נפש רגישה, עם חורים בלב, המסע יהיה מטלטל".
***
שרונה ממתינה לטרמפ .
דליה ואילן הסכימו לקחת אותה למסיבת יום הולדת במודיעין . אבל ....״בואי
לפגוש אותנו בתחנת הרכבת ארלוזרוב בשעה שבע וחמישים. ״חייה של
טרמפיסטית .... את כבר יודעת שאת חייבת לדייק כי עושים לך טובה, יש כאן עמדת כוח של שיש לו רכב.
וכאן מתחילה מלחמת ההתשה.
כמה זמן את יכולה להרשות לעצמך לחכות בצורה זו .
הגעת רעננה ואת מתחילה לחוש בודדה ועייפה.
עוד מעט בתחנה את תחושי נטושה. כולם לוטשים אלייך מבטים, זו המסכנה
ההיא.. לבד. תמיד לוקחים אותה.
מה פתאום, כולם מסתכלים עלייך. ..קול אחר מהמקהלה היוונית ?
אם כבר זה בגלל שאת שווה...... קול אחר לא זה יום ששי בערב . מי עומד לבד בתחנה ככה ?
אולי חושבים שאני נערת ליווי ?
ככל שאת ממתינה את כבר מאבדת סבלנותך. המיץ יוצא לך מההמתנה . את אומרת לעצמך : עוד רבע שעה להמתין.
זה מספיק זמן
.תחושת רחמים העצמיים חמצמצה , כבר מחלחלת לתוכך, אט אט והיא דורסנית . היא מתחילה לאחוז בגרון לופת אותך כמו צבת עדינה .
לא לא אני אישה עם שליטה על החיים שלי . כל כך קר לי .
וכואב לי להחזיק את עוגת הגבינה המהודרת שקניתי . הידיים כואבות לך . את מתחילה להזיע וחשה שהאיפור עליו הקפדתי מתחיל לנטוף . כיבינימט. אני
הולכת . מה אני צריכה את מסיבות יום ההולדת הבורגניות הללו ? ובכלל מי גר במודיעין ?היא הכירה פעם קולגה משם שהיה אדם חסר שאר רוח, מריר, וחש קנאה רבה באנשים יצירתיים . כביכול במעטה של תחכום אך בפומפוזיות ריקנית ,עם מלל חסר פשר שהיה כותב הגיגים
קצרים על עבודות ומאמרים של אחרים. ופוסל בכמה משפטים הברקות של אחרים.
הוא לא היה כותב דבר . למה נזכרתי בו ? אה כן . מודיעין . שרונה פנתה אחורה, והניפה יד למונית, המונית עצרה וביקשה מהנהג שייקח אותה לפאב הקרוב ביותר . ו"קח את העוגה הביתה". הושיטה לנהג המונית המופתע את העוגה הגדולה
ובטרם הספיק לומר משהו יצאה סימסה לדליה שאינה מגיעה, ושתתה בירה למרות שאינה אוהבת את הטעם.
ופגשה את קובי השכן וסיפרה לו איך הגיעה לכאן.
. רגע . הוא התבונן בה משועשע :״זה שדליה ואילן איחרו זה מעצבן . קורה . אבל להחליט לא ללכת בגלל ...
שיום ההולדת במודיעין,
ופתאום, נזכרת פת-אום . שזו בעצם עיר נורא בורגנית ששם גר קולגה לשעבר , איזה חרה קטן , שהיה
אפס והיה חדל אישים. זו סיבה ?.
״בטח . הגיוני ביותר .
התחושה היא החשובה ביותר . ידידי .
״לא הרצף ההגיוני . הרצף התחושתי . אם כבר עלו לי זכרונות רעים . זה הזמן לשחרר מגע" .
״״טוב . אני לא מבין אני מודה. אבל את טיפוס , שרונה ואני מזמין אותך לאיזה משקה שתרצי עלרצף התחושות הקוסמיות ביקום האנטי בורגני שלנו .
״לחיים".
