אַל תִּתְהַלֵּל, הַמָּוֶת, אַף שֶׁלְּעִתִּים
אַדִּיר-נוֹרָא כִּנּוּךָ – כִּי כָּזֶה אֵינְךָ.
מִי שֶׁחָשַׁבְתָּ כִּי מַכָּה מִמְּךָ נָחַל
לֹא מֵת, עָלוּב אֶחָד. גַּם לֹא תָּמִית אוֹתִי.
מִן הַשֵּׁנָה, שֶׁהִיא כְּמוֹתְךָ אֲבָל זוּטִית,
קוֹלֵחַ עֹנֶג – קַל וָחֹמֶר שֶׁמִּמְּךָ.
אִתְּךָ יֵלְכוּ טוֹבִים שֶׁבָּנוּ: מְנוּחָה
תָּבִיא לְעַצְמוֹתָם, וּלְנַפְשָׁם – עָתִיד.
עֶבֶד לַגּוֹרָל, לַשַּׂר וְלַנּוֹאָשׁ,
מִרְעֶה לְךָ עִם רַעַל וְרָעָב וְרֹעַ,
הֵן גַּם גַּרְגִּיר פָּרָג יֵיטִיב מִמְּךָ לִזְרֹעַ
אֶת קֶסֶם הַתְּנוּמָה; עַל מָה אִם כֵּן תִּרְעַשׁ?
אִתְּךָ מִשְּׁנַת חֲלוֹף נֵעוֹר וּלְתָמִיד,
וְנִצְחִיּוּת חַיֵּינוּ רַק אוֹתְךָ תָּמִית.
Death, be not proud, though some have called thee
Mighty and dreadful, for thou are not so;
For those whom thou think'st thou dost overthrow
Die not, poor Death, nor yet canst thou kill me.
From rest and sleep, which but thy pictures be,
Much pleasure; then from thee much more must flow,
And soonest our best men with thee do go,
Rest of their bones, and soul's delivery.
Thou'art slave to fate, chance, kings, and desperate men,
And dost with poison, war, and sickness dwell,
And poppy'or charms can make us sleep as well
And better than thy stroke; why swell'st thou then?
One short sleep past, we wake eternally,
And death shall be no more; Death, thou shalt die.