אני קורא בהנאה את שירי ספר השירה "דוהר מעל השברים" מאת גאולה חמילבסקי( הוצאת ארגמן מיטב) ומתפעם מאוד מהעומק, התובנות והקול הייחודי של המשוררת.
שירי הספר יפים מאוד ומכילים תובנות נפשיות דקות וקריאתם הסבה לי הנאה ספרותית.
מעגלי החיים המתוארים בשירים – אהבה, משפחה, טבע, אירועים היסטוריים ואקטואליים ואנשים ואישים במעגל חיי המשוררת – והכול בכתיבה שירית הולמת ומסוגננת, העלו אצלי תחושה כי זו כתיבה של משוררת המודעת למתרחש בדלת אמותיה והיא מתייחסת בהתייחסות בוגרת ופואטית למתרחש – בין בתוך נפשה בין בנפש סובביה. וההתייחסות הבוגרת והפואטית הזו, אשר לפי הבנתי מאפיינת את שיריה , מכילה היבטים של קבלה, הסכמה והכלה.
אני רוצה להביא כדוגמא לדבריי את השיר "מאבק" אשר בעמוד 91; השיר מתאר יפה ובצורה מפוכחת את המאבק הפנימי המתחולל בנפשם של גלי הים בין רצונם לדבוק ב"אימא ימה" ובין "כיסופיהם להשתבר על האדמה"; מאבק זה, כך את כותבת, "מותיר בנו נתזים של אור ואימה / יוצר בקרבנו נפתולים של טוב ומשטמה. / בונה בחובנו את שלד קיומנו / מני אז ועד עולם".
בנוסף לעובדה שאנו יכולים לעשות הקבלה בין מאבקם הפנימי של הגלים לבין המאבק המתנהל בנפשנו שלנו, אנו מוצאים כי השיר היפה ממחיש היטב ובצורה פואטית את הראייה הבוגרת, המקבלת והמכילה; זו בעצם ראייה מפוכחת של המאבק הפנימי 'מני אז ועד עולם' בין 'אור' ל'אימה' ובין 'טוב' ו'משטמה', וזו בעצם הבנה וקבלת מצבו הקיומי של האדם עלי אדמות תוך הבעת כמיה
