פרק מספר:

על התורה הסופית/ זאב בן אריה

הסופים הם הזרם המיסטי של האסלאם. עומר נהג לומר שהוא "משתדל להיות סופי", שזהו אידיאל שלעולם לא מוגשם. אדם לא בוחר להיות סופי, אלא זה עניין של גורל, יש כאלו שנועדו לכך מתחילת חייהם ויש כאלו שלא, כפי שהוא נהג לומר: "כל נביא הוא בעל תכונות, אבל לא כל בעל תכונות הוא נביא". המשתמע מדבריו היה שהוא "נועד" להיות סופי, אלא שפעמים רבות הוא אמר ש"הלוואי שלא הייתי סופי", מכיוון שזאת דרך "קשה וללא מנוחה", כפי שהגדיר זאת פעם אחד מהשייח'ים, ולעיתים חיים באי ידיעה קלים הרבה יותר.

עומר נהג לומר שהסופים הם מעין עלית רוחנית, ושילד ממשפחה סופית לא בהכרח יצטרף לדרך הסופית. אלא שהתנועה הסופית היא גם התרחשות היסטורית, זרם רך ואוהב של האסלאם שכבש לבבות רבים ונתן את הטון במקומות רבים ברחבי העולם המוסלמי במשך תקופות ארוכות.

ישנם מסדרים ומורים רבים בדרך הסופית, ומאות מיליונים של אנשים המאמינים בה ברחבי העולם. המכנה המשותף לתנועה הרב גונית הזו הוא ההתפתחות והקיום שלה בתוך האסלאם (אף שיש כאלו הטוענים למקורות אוניברסליים קדומים), הדגש על האהבה כדרך להגיע אל האלוהים, ואמונה בכמה תפישות בסיסיות, להלן כמה מהן:

בריאת העולם

עומר נהג לומר שכשאלוהים היה לבד "שעמם לו", ולכן הוא ברא מתוכו אור רוחני, מעין ישות נקבית בוראת שנקראת "אור המֻחַמַּדִי" (Nur El Muhammadia). בין אלוהים לבין הישות הבוראת התפתחו יחסי אהבה שבזכותם העולם נוצר, וזו הסופיות במהותה. עֹומַר השתמש במילה 'אֻנְס' ("Uns") שמשמעה אהבה אינטימית ועדינה מהסוג העמוק ביותר.

בערבית יש מילים רבות יותר ל'אהבה' מאשר בעברית, וכך ישנו חדית' (מסורת מוסלמית בעל פה) על שבעה שלבים של אהבה בדרך אל האלוהים: השלב הראשון הוא חֻבּ ((hub שמשמעו משיכה; השלב השני אֻנְס ((Uns שהוא אהבה אינטימית וגם אהבה עיוורת; השלב השלישי הוא עִשְׁק (Ishk) שהוא השם של נגני ומשוררי שירי האהבה, הטרובדורים של המסדרים הסופים, זה הרצון להיצמד לאהוב או האהובה; השלב הרביעי נקרא עַקִידַהֿ (akidat) ומשמעו יראה או אמון; השלב החמישי נקרא עִבַּדַאת (Ibadat) ומשמעו סגידה; השלב השישי נקרא גֻ֗נוּן (Junoon) ומשמעו תשוקה או שיגעון, בדיוק כמו בסיפור על מג֗'נון וליילה, וזה מוביל לשלב השביעי של האהבה הנקרא מַוֻת (Maut), כפי שמג֗'נון מת (או נכחד) כתוצאה מאהבתו הבלתי אפשרית לליילה (באיזשהו שלב מג֗'נון הפך להיות ליילה בעצמו, עד כדי שלא הבחין עוד בליילה הפיזית, מכיוון שהיא כבר הייתה בתוכו).

כאמור, עומר אהב לצטט את המשפט "אני האוהב, אני האהוב, אחד שאין שני לו", הוא טען שהוא מבטא את המשכן של הלב, וייחס אותו לשלב ה'עִשְׁק' – השלב השלישי בדרך האהבה, אך כשהסביר על האהבה בין אלוהים לישות הבוראת הוא השתמש במונח ה'אֻנְס'. ההמשכיות והתפתחות האהבה שהייתה אצל עֹומַר מזכירות את תורתו ושירתו של ג֗'לאל א-דין רומי, משורר האהבה הסופי שהתחיל את מסדר הדרווישים המחוללים במאה ה-13, וסיפור שהיה כך היה:

ג֗'לאל א-דין רומי היה האיש המשכיל בדורו, ראש האקדמיה (מַדְרַסַהֿ) הגבוהה בקוניה, מי שקיבל חינוך מקיף מגדולי אנשי הרוח של התקופה. הוא כתב ספרים, לימד תלמידים, הקים משפחה, וגם היה מצוי בתורה המיסטית של המסדרים והמורים הסופים, אלא שבתוכו הוא הרגיש ריק.

בהיותו בן 37 פגש רומי את ה"חבר" שלו, דרוויש נודד בשם שַׁמְס טַבְּרִיזִי, ששינה את חייו. המפגש עם שַׁמְס (השמש) מטבריז (עיר בצפון איראן) הפך את רומי ממורה למשורר, ממלומד לחולה אהבה, מדרשן לרקדן. רומי ושַׁמְס הסתגרו בתוך עצמם ונכנסו לעולם זר ומוזר שמעטים נכנסו אליו לפניהם. יום בהיר אחד, לאחר שנתיים וחצי של היכרות וקירבה, 'אֻנְס' ו'עִשְׁק', שַׁמְס נעלם ורומי לא ידע את נפשו מרוב צער.

אלא שלאחר כמה חודשים הוא פגש "חבר" נוסף שנקרא זרקובי, וכך הוא כתב: "שנה שעברה הוא הופיע לפתע בלבוש אדום, פרצופו נוצץ. השנה הוא בא שוב, עטוף במעיל אפור. הוא שינה את בגדיו אך הוא עדיין אותו אהוב, הוא החליף את זהותו באחר ובא". דרך זרקובי לומד רומי גוון נוסף של אהבה שמזכיר את מונח העַקִידַהֿ (אמון), ולאחר זרקובי בא אדם אחר בשם הוסמדין, שדרכו הגיע רומי למהות העִבַּדַאת (סגידה) של האהבה. ובלסוף הוא הפך להיות ג'ונון, מעין משוגע שמת לעצמו, קם לתחייה מחדש דרך הכתיבה של המסנאווי – אפוס החוכמה, הסיפור והשירה החשוב ביותר בשפה הפרסית, שיצא מפיו שלם תוך כדי שהוא מסתובב סיבובים אקסטטיים סביב עמוד בביתו. כששאלו אותו בסוף חייו על שמס טבריזי, הוא אמר "יש אלף שַׁמְס בכל שערה של זקני". רומי הפך לשַׁמְס בעצמו, הוא לא היה צריך יותר את שַׁמְס החיצוני.

עומר היה מלא באהבת אלוהים ואדם. לעיתים הוא שמר את הרגשותיו לעצמו, אך מי שהכיר אותו היטב ידע לזהות זאת. הוא מת, אבל לאחריו יבואו אחרים שימשיכו את דרכו בצורה אחרת. מכיוון שלפי התפישה הסופית האהבה לא מתה ולא נעלמת, היא רק מחליפה צורה. 

האדם השלם – האור של הנביא מוחמד

גם אם הייתה קיימת מבריאת העולם, הרי שהסופיות מתחילה מהנביא מוחמד ומהפרשנות הפנימית של הקוראן, שם נרמז פעמים רבות שיש רובד הבנה נוסף: פריחת הפרחים, הכוכבים שבשמיים, העורקים שבסלע, הם אך סימן למאמינים, אבל מהם הסימנים? ב"בשורת הפרה" נאמר, למשל, ש"אללה מטעה במשליו רבים ומדריך בהם רבים". פירושו של דבר הוא שמעבר לכתוב, ישנה תורת סוד שאותה יוכלו להבין רק מעטים. אבל מהו הסוד?

הסוד הוא שהנביא מוחמד איננו רק האדם ההיסטורי הנקרא מוחמד, אלא התגשמות והתגלמות 'האדם השלם', היישות הבוראת, הארכיטיפ האנושי שנקרא 'האור המֻחַמַּדִי'. זהו אור הגנוז הראשוני, האנרגיה הראשונית שאלוהים האציל מעצמו.

תפקיד האדם השלם – "האור של מוחמד" – בבריאת העולם מופיע בפסוקים הקוראניים המגלים שהאדם הוא זה שנתן את השמות לכל הדברים. לא מדובר באדם פיזי אלא באדם השלם, מעין ארכיטיפ אדם המתגלם ומתגשם בדמותו ההיסטורית של הנביא מוחמד שהביא את הקוראן (הלוחות הגנוזים) אל העולם בתחילת המאה ה-7 לספירה. וכך, אצל הסופים דמות הנביא מוחמד מקבלת מימדים מיתיים המזכירים קצת את מקומו של ישוע בנצרות, אבל לא כשווה לאלוהים (או חס וחלילה בנו), אלא כמשלים שלו, ממלא מקום.

אפשר להסביר זאת באנלוגיה הבאה: כשנגר יוצר כיסא, תחילה יש לו בדמיונו את התמונה של מה שהוא רוצה ליצור, ורק אחר כך הוא ניגש למלאכת היצירה עצמה, שנובעת מרצונו בכיסא. אלוהים ברא את העולם מתוך כוונה שיהיה מה שיוכל לשקף לו את עצמו בחזרה בסופו של תהליך, וזה האדם השלם. באופן דומה (אך גם שונה) ליצירת כיסא, אפשר להגיד שהייתה לאלוהים בדמיונו את דמות האדם השלם לפני שהעולם נוצר, ובזכות אהבתו ורצונו של אלוהים בקיום אדם שלם מעין זה, כל העולם נברא. ולכן יש חדית' שבו הנביא מוחמד אומר שהוא היה קיים עוד לפני הבריאה.

בחדית' קודסי (אמרות של אלוהים) חשוב ומפורסם אלוהים מסביר את עצמו ואת המניע לבריאת העולם כך: "הייתי אוצר חבוי ורציתי להיוודע". אלוהים רצה לדעת ולהכיר את עצמו, וזאת על ידי כך שיהיה מי שיכיר וידע אותו, יהלל וישבח אותו כראוי (המלאכים אמנם עשו זאת, אך לא מתוך בחירה). במצבו טרם הבריאה אלוהים היה הכל, אבל הוא לא יכול היה להיוודע. הסוד כאן הוא שניתן להכיר את עצמנו רק דרך משהו אחר, בדיוק כפי שכדי לראות את פניו זקוק האדם למראה. זוהי השתקפות. במובן מסוים ניתן לומר שאלוהים זקוק לאדם, כשם שהאדם זקוק לאלוהים ( מתוך נקודת המבט שלנו. בסופו של דבר אלוהים הוא אינסופי ובלתי נתפש, לא זקוק לדבר).

אם נסתכל על הדברים מנקודת המבט הארצית אפשר לשאול: מהו אותו דבר הנמצא בעולם שיכול להכיר באלוהים? להעיד על נוכחותו, על גדולתו? מיהו זה שמסוגל לראות את מפעלות אלוהים בכל? בתוך ריבוי הדברים את האחד? והתשובה היא שזהו האדם. אבל לא כל אדם, אלא רק האדם השלם, שניקה את לבו, שהתנקה מעצמו, שהתעלה מעל האני הנחות שלו והתגבר על יצריו (וצריך לציין בהקשר זה שמבחינה רוחנית אין הבדל באסלאם בין גבר לאישה). אותו אדם משקף עבור האלוהים את עצמו, נקי מהאגו שלו, סוגד לו ומהלל אותו כראוי, ובזכותו כל העולם מתקיים.

"האדם השלם" הוא המטרה שלשמה נוצר כל היקום, והוא גם הדמות שבדמותה נוצר כל היקום. האדם השלם הוא רעיון, אידיאה שהופיעה מבחינה היסטורית בדמותו של הנביא מוחמד (ומבחינת המסדרים הסופים ממשיכה להופיע בכל דור דרך קדוש שנקרא "קוטב הזמן" או "השולט על הזמן", בבחינת צדיק יסוד עולם).

הפרשנות של היות הנביא מוחמד חותם הנבואה היא שהוא הדמות שבתבניתה-חותמה הכל נוצר, והוא גם המעטפת שאמורה להכיל את כל שיבוא. לפי פרשנות זו אור המֻחַמַּדִי (אור הנביא מוחמד) התקיים כבר לפני בריאת העולם ביחד עם האלוהים. הוא היה הגדרת העצמיות הראשונה של האבסולוטי, חלק מהאלוהים, שנועד לחזור אל עצמו. כל השליחים, כל הנביאים שהופיעו לפני הנביא מוחמד והקדושים שבאו לאחר מכן קיבלו השראה מהאור המֻחַמַּדִי, שהוא מעבר לזמן. זאת הרוח הפעילה הנצחית ביקום המופיעה בשרשרת אינסופית של קדושים.

היותו של הנביא מוחמד חותם הנבואה ודמות האדם השלם מתבטאת בכך שהוא מגלם בתוכו את כל תשעים ותשעת השמות של אלוהים בעוד שכל נביא אחר גילם שם אחד בלבד: אברהם גילם את החסד, יוסף את היופי וכו'. בכל נביא היה חלק מהאור המֻחַמַּדִי, גוון אחד של צבע (אם תרצו), ואילו בנביא מוחמד הייתה הופעה מלאה של האור עצמו, כל הצבעים כולם. לכן לא היה צורך בנביאים נוספים אחריו, כיוון שכל הידע האלוהי הופיע בעולם דרכו והתגלה בקוראן.

אלא שבכל דור ודור חייב לחיות אדם שדרכו מופיע האור המֻחַמַּדִי והוא הופך להיות התגלמות האדם השלם (בחסידות קוראים לו "צדיק יסוד עולם"). לפי השַאדִ֗'לִים-יַשְׁרֻטִים במאה ה־19 היה זה שייח֗ עַלִי נוּר אלדִּין יַשְׁרֻטִי – מייסד המסדר שחידש את האמונה והחזיר אותה למסלול הנכון. בימינו האדם השלם הוא דוקטור אחמד יַשְׁרֻטִי – ראש המסדר השַאדִ֗לִי-יַשְׁרֻטִי ונינו של שייח֗ עַלִי נוּר אלדִּין יַשְׁרֻטִי הנמצא בעמאן. דרכו עובר האור המֻחַמַּדִי המגיע משלשלת רציפה של קדושים.

עֹומַר דיבר רבות על האור המֻחַמַּדִי. הוא קרא לו 'חַצְ֗רַהֿ מוחַמַדִיַהֿ', והיא הייתה בשבילו מעין נוכחות חיה שאפשר לתקשר איתה (הוא התייחס אליה בתור ישות בוראת ומכאן נקבית). בפתח תפילת המסדר שהוא אמר בבוקר (הנקראת וַטִ֗יפַהֿ), הוא חזר על דברי השבח לנביא מוחמד: "בשם אלוהים, המופלא, החסוד. הו אלוהים שלח ברכתך, ותהילה לכל הזמנים, בגלוי ובנסתר, על האחד (מוחמד הנביא), שבו כל הסודות (של ידע) נפתחו דרך העצמי הגבוה שלו, ועליו (מוחמד), שבו האורות של הידע נראו על ידי האל הגדול דרכו בברור, כמו האורות של הירח המלא. להראות למאמינים את האמת ולתקן את דרכנו למען עבודת האל".

הקוראן הקדוש

עֹומַר נהג לצטט מדי פעם פסוקים מהקוראן. על פי הסופים, הקוראן היה קיים עוד לפני הבריאה. הוא נובע מהלוחות הגנוזים הקיימים במישור המטאפיזי שעליהם נרשמה התוכנית האלוהית, זהו ה-DNA שלפיו נוצרה הבריאה כולה. אפשר להבין זאת כך: כשאלוהים אמר, הדבר נהיה ונרשם. לפי הסופים אלוהים אמר את המילה "כֻּן!" – הֱיֶה! והעולם נהיה, קצת כמו האמירה האלוהית בספר בראשית "יהי אור", ובכך מתחיל תהליך הבריאה. אלא שאצל הסופים זה לא תהליך והכל קרה בו זמנית וברגע אחד, והמילה האחת הכילה בתוכה את כל מילות הקוראן שהתגלה לנביא מוחמד.

הקוראן ירד אל הארץ בעשרים בשבעה ברמאדן ב'לילת אלקדר', הוא ליל הגורלות שבו נקבעים גורלותיהם של בני האדם. בלילה זה הוא ירד במלואו, ובאותו הזמן גם הייתה ההתגלות הראשונה שלו, שלאחריה הוא התגלה שוב טיפין, טיפין, על פני עשרים ושלוש שנות חייו של הנביא מוחמד. הופעתו של הקוראן על פני האדמה באמצעות הנביא מוחמד (שלא ידע לקרוא) היא מעין נס המסמל את תחילתו של עידן חדש, עידן הידע. סופו של העידן הישן נקבע על ידי האמירה שהנביא מוחמד הוא חותם הנביאים, האחרון והגדול שבהם. מעתה והלאה לא יהיה יותר צורך בנביאים, כיוון שהקוראן ניתן ישירות לבני האדם. הקוראן הוא ההוכחה לנביאותו של מוחמד,[1] להיותו שליח אלוהים, והוא גם המהות של שליחותו: הבאת הידע האלוהי אל פני האדמה.

בתפילת הַטִ֗יפַהֿ של המסדר השַאדִ֗לִי-יַשְׁרֻטִי, שאותה אמר עֹומַר בכל בוקר, מופיעה התייחסות ל"נס" של הקוראן, וכך נאמר: "הנס הזה (הקוראן הקדוש), שגימד כל ידע אחר בכל העולם, מפני שהוא מכיל ומורכב מכל הסודות (מפתחות) של מדעים. הידיעות הללו שאף אחד לא הגיע אליהן לפני שהן נגלו לנביא מוחמד, ולעולם לא יגיעו אליהן בשנים הבאות. הוא (מוחמד) נביא גדול ומהולל של אהבה נפלאה והדר, הוא נבחר (על ידי האל) להיות מקור הידע, הנמצא בקוראן הקדוש, ידע הזורם בשטף להזין את המחשבות ואת הנפשות של המאמינים והאנשים המלומדים (עד קץ העולם הזה)".

ההתגלות הראשונה של הקוראן התרחשה כשהנביא מוחמד היה בן 40. הוא בילה ליל שימורים במערה בהר ג'בל א-נור, לא רחוק ממכה, התפלל וכיוון כוונות, ברוח המונותאיזם המוקדם של חצי האי הערבי שנקרא "חניפה". עם שחר הופיע לפניו המלאך גבריאל ואמר לו: "קרא". הנביא מוחמד סירב מכיוון שלא ידע לקרוא, אלא שמלאך לא מוכן בדרך כלל לקבל "לא" כתשובה, והוא צרב את המילים על לוח לבו של הנביא, כאילו היו קיימות שם מנצח נצחים. זאת הייתה ההתגלות הראשונה של הקוראן, הפרק הראשון, הסורה הראשונה, והיא מתחילה במילים: "קרא בשם ריבונך אשר יצר את האדם מטיפת דם קרוש. קרא לריבונך האציל אשר לימד את האדם לכתוב והורה לו את אשר לא ידע..." (סורה 96: טיפת הדם, פסוק 1).

בפסוק ראשון זה משתקף הנס הכפול של חיי אנוש, הנס הראשון הוא עובדת היותנו יצורים מורכבים ומופלאים שהתפתחו מטיפת דם קרוש (טיפת זרע), עובדת היותנו חיים ובעלי רגשות, מחשבות וכל התכונות האנושיות האחרות; הנס השני הוא הדאגה של אלוהים אלינו, העובדה שהוא לא שכח אותנו ומלמד אותנו את הידע הרוחני דרך הקוראן, הנביאים וספרי הקודש האחרים.

הנביא מוחמד, ההמום מההתגלות, ירד מההר וסיפר על כך לאדם הראשון שפגש בדרך, הלא הוא בן דודו עלי, ולאחר מכן לאשתו חדיג'ה. שניהם האמינו בו, אלא שלשאר אנשי מכה קשה היה להאמין לסיפור כה מופרך. ככל שהנביא מוחמד סיפר על ההתגלות, כך יותר ויותר אנשים לעגו לו ורדפו אותו בטענה שהוא משוגע. לאחר זמן מה הופיעה ההתגלות הבאה הנקראת "בשורת הקולמוס", והיא מתחילה במילים: "אשבע בקולמוס ובכל אשר ירשמו, אין אתה, בחסד ריבונך, אחוז שד" (סורה 68: הקולמוס, פסוקים 1-2).

מאז זכה הנביא מוחמד להתגלויות רבות נוספות שהופיעו במשך עשרים ושלוש שנות חייו עד למותו, ומהן מורכב הקוראן. המסורות מספרות שבכל פעם שהנביא מוחמד חווה התגלות הוא סבל מרעידות בכל גופו. את הדברים זכרו החסידים בעל פה, כמנהג הערבים, ורק לאחר עשרים שנה ממות הנביא מוחמד, בזמן החליף עותמאן, הם הועלו על הכתב.

במשך עשרים ושלוש שנה קיבל הנביא מוחמד התגלויות שמהוות את הקוראן, ומקורן לפי האמונה המוסלמית בלוחות השמורים (הגנוזים) שהיו קיימים לפני הבריאה. אלא שלפי אמונת הסופים היו דברים שהוא יכול היה לגלות לאחרים וכאלו שלא. וכן שמה שגילה (הקוראן) הוא כה עמוק, עד שיש בו כמה רמות של משמעות, והמשמעות הפנימית לא גלויה לכל אחד. וכך עברה תורת הסוד ובה הפרשנות הפנימית (בַּאטִן) של פסוקי הקוראן למעגל קרוב של תלמידים, והם אלו שהעבירו אותה הלאה לאחרים, ויחד איתה גם את הבראכה – האנרגיה, שבאה עם ההתגלויות.

וכאן נכון יהיה לציין שכבר מתחילת דרכו היו לאסלאם, לפי הבנתי, שני פנים. פן אחד הוא החיפוש הדתי פנימי אחר משמעות, המתמקד ברוחני ובעולם הבא, והפן השני הוא התפקיד החברתי של המאמין המתמקד בשירות בעולם הזה. בחייו של הנביא מוחמד היו שני שלבים שמייצגים את שני הפנים הללו: בשלב הראשון, בתקופת מכה, הוא הקדיש את רוב חייו לחיפוש האמת הפנימית: התבודד, התפלל וצם, והבשורה שהעביר הייתה שעל האדם לתקן את דרכיו בציפייה ליום הדין המתקרב ובא, ואם זה המצב אזי כל אחד צריך לדאוג לעצמו. בנוסף על כך, לנביא מוחמד היו אז מעט חסידים באופן יחסי ולא היה לו תפקיד חברתי משמעותי, וכך, ההתגלויות של הקוראן בתקופת מכה מדגישות את הפן של חיפוש דתי פנימי. הסורות שהופיעו בתקופת מכה הן לרוב קצרות יותר, פונות אל האנשים בקריאה לאמונה והכנה ליום הדין, עוסקות בנביאים, סגידה ופלאי הבריאה, ויש בהן אותיות לא ברורות.

השלב השני בחייו של הנביא מוחמד החל לאחר שהוא גורש ממכה ועבר לנווה המדבר של מדינה, שם נהיה לראש הקהילה המוסלמית הגדלה והולכת, ואף לראש פדרציית השבטים של נווה המדבר. כאן מתחיל תפקידו של הנביא מוחמד בתור מנהיג חברתי, פוליטי וצבאי שנדרש להתייחס למגוון נושאים, החל מחיי המשפחה ועד להתנהגות בקרב. וכך, ההתגלויות בתקופת מדינה מדגישות בנוסף לפן הדתי גם את הפן החברתי, הפוליטי והמדיני של האסלאם – האומה המוסלמית. הסורות של תקופת מדינה הן לרוב ארוכות יותר, פונות למאמינים, עוסקות במצוות, ומתווכחות עם הצביעות והכופרים.

ויחד עם זאת הקוראן נחשב לקיים עוד לפני הבריאה, הוא דבר אלוהים, ביטוי של הלוחות הגנוזים שעליהם נרשמה התוכנית האלוהית. הקוראן הוא הספר החתום שבו כתובים הגורלות. אין זה מספיק להבין את הקוראן רק ברמת הפשט, מפני שהוא בנוי רובד על גבי רובד של משמעות, ומרובה בו הטרמינולוגיה של סמלים וסימנים. לדוגמא, הכוכבים בשמיים הם סמל למאמינים, כך גם הקשת, צבעי הפרחים ואפילו העורקים אשר בסלע.

בקוראן יש תיאורי טבע רבים לצד משפטים סתומים רבים ופסוקים מיסטיים. לקורא מבחוץ נדמה כאילו מבין שלל אזהרות יום הדין, ההוראות הפרקטיות והשכנוע המוסלמי, צצה לה מפעם לפעם קרן אור מיסטית של משמעות נסתרת, של תורה עמוקה וידיעה בלתי אמצעית שאפשר להרגיש את נוכחותה תמיד, מבעד לדברים. 

אחד הפסוקים שמדגימים את כל שנאמר עד כה לגבי הקוראן בצורה היפה ביותר הוא פסוק האור, שאליו הסופים מרבים להתייחס, והוא אומר כך: "אלוהים הוא האור של השמיים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, המנורה בתוך כלי זכוכית, והזכוכית ככוכב מזהיר, ודולקת בשמן עץ הזית המבורך, העץ אינו נוטה מזרחה ולא מערבה. שמנו כמעט מאיר אף אם לא תיגע בו אש. אור על גבי אור. אלוהים ינחה אל אורו את אשר ירצה, וכך הוא ממשיל משלים לאנשים, כי הוא הכול יודע" (סורה 24: האור, פסוק 35).

פרשנויות רבות נכתבו על פסוק זה. אנשים שהיו קרובים לנביא מוחמד עוד בימי חייו, כגון זיד אִבְּן תַ֗אבִּת, הם אלו שהעלו כנראה את הקוראן על כתב עשרים שנה לאחר מותו של הנביא, ולפי הסופים הם גם אלו שהעבירו הלאה את הפרשנות המיסטית של ההתגלויות, ומסורות של תורת סוד, שמהם צמחו לימים התורות והפרקטיקות של המסדרים הסופים השונים.

הסופים הראשונים

לפי המסורת המוסלמית, בימי הנביא מוחמד הייתה קבוצה של אנשים שנקראה אנשי הספסל – "אהל אל סופה" – שהקדישו עצמם לחיים דתיים. הם נהגו לשבת על ספסלי אבן מחוץ למסגדים ומכאן שמם. הם מנו יותר משלוש מאות איש שהקדישו את חייהם רק לדת, ולא זרעו ולא רעו ולא סחרו. הם אכלו וישנו במסגד, התקיימו מתרומות, חיו חיי קדושה ועוני, דבקו בתפילה ובכו רבות על חטאיהם. הנביא היה מיודד אתם וביקש מאנשים לכבד אותם ולהכיר במעלותיהם. יש אומרים שמהם מגיע השם "סופי" ומתחילה התנועה הסופית.

אלא שמשמעות המילה "סופי" אינה ברורה, וזה מתאים לאופי הסופי שכך הוא הדבר. יש אחרים האומרים שמקור השם "סופים" הוא במילה "צוף" – צמר, שהרי הסופים הראשונים נהגו ללבוש מעיל צמר גס, כמו הנזירים הנוצריים, או לחילופין הבודהיסטים, שהתריסו בלבוש הפשוט שלהם כלפי העולם. זהו הפירוש של אִבְּן חַ֗לְדוּן, היסטוריון ואיש אשכולות מוסלמי חשוב מהמאה ה-14. יש אומרים שמקור השם "סופים" היא מהמילה "סופיה" – חוכמה ביוונית, ויש אומרים שמקור השם "סופים" הוא מהמילה הערבית "ספא" שמשמעה טהרה.

כך או כך, הסופים ממשיכים בצורה זו או אחרת מסורות חוכמה שהיו קיימות במזרח התיכון, מרכז אסיה, הודו ואגן הים התיכון, לפני האסלאם. מסורות של המיסטריות היווניות או הרומיות, של הנביאים היהודים, היוגים ההודים ועוד. בכל מקום שהמוסלמים הגיעו אליו בכיבושיהם הם מצאו תרבויות עתיקות ומתקדמות אשר להן מסורות רוחניות מפותחות, ואלו מצאו בית בתוך הזרם הסופי באסלאם.

אחד האנשים החשובים בראשית האסלאם הוא סלמן הפרסי, שהיה יועצו של הנביא מוחמד בקרב השוחה והיחיד מבין המקורבים אליו שלא ממוצא ערבי. לפני שהפך למוסלמי הוא חיפש את האמת במסורות רוחניות אחרות ומצא אותה כתלמיד של נזיר נוצרי שפרש מהעולם וחי בטבע. לפני שהנזיר מת הוא הנחה אותו ללכת לערב הסעודית ולחפש את הנביא מוחמד, מכיוון שאצלו נמצאת האמת, וכך היה.

אם יש דבר כזה שנקרא "אמת", וישנם עולמות רוחניים, הרי שההופעה שלהם תהיה דומה בכל התרבויות, ובאופן כללי דבר מפתיע הוא שהאמונה באלוהים, בחיים לאחר המוות, בעולם של רוחות, מופיעה בכל תרבויות האדם, גם בכאלו שלא היה להם שום קשר עם חברה אנושית אחרת במהלך התפתחותן, כמו האבוריג'ינים באוסטרליה או האינדיאנים באמזונס. וזו מעין הוכחה לכך שדת ואמונה הן דבר טבעי לאדם באשר הוא.

וכך, יש מורים סופים הטוענים שהסופיות, כלומר הדרך הרוחנית, הייתה קיימת עוד לפני האסלאם, והיא מתחילה מאדם אבינו, אלא שההופעה השלמה שלה הגיעה רק בתקופת הנביא מוחמד ודרך דמותו (כך טען גם עומר).

מהנביא עברה תורת הסוד (הסופיות) והבראכה הקשורה אליה אל אנשים הקרובים לנביא מוחמד והחלה שלשלת של מסירה הנמשכת עד היום הזה. רוב המסדרים הסופים מתייחסים לעלי אבן טאלב, חותנו ובן דודו של הנביא מוחמד, כאיש שהעביר דרכו לראשונה את התורה הסופית, והוא גם נחשב לממשיך דרכו ויורשו הרוחני של הנביא מוחמד על ידי השיעים. יש מסדרים אחרים, כגון הנַקְשְׁבַּנְדִיַּהֿ, המתייחסים לאבו בכר יורשו בהנהגה וחברו הקרוב של הנביא מוחמד כממשיך דרכו ומתחיל שלשלת המסירה. כך או כך הסופיות אינה רק ידע אלא גם אנרגיה (בראכה) שעברה בדרך של הסמכה ממורה לתלמיד.

לפי התפילה של המסדר השַאדִ֗לִי-יַשְׁרֻטִי, שעֹומַר היה אומר כל בוקר, לאחר מותו של הנביא מוחמד האור המֻחַמַּדִי המשיך להופיע בעולם דרך שלשלת של קדושים ששמרו על הקשר בין בני אדם לאלוהים, וכך נאמר: "לאחר מות הנביא מוחמד, אלוהים מינה אנשים קדושים שימשיכו בדרך. מבלי השלשלת הנמשכת הזו של אנשים קדושים שנבחרו על אלוהים הכל יכול, אותם אנשים נבחרים שיש להם את ההרשאה, הבראכה, הסיבולת, והכוח מהאלוהים העליון, לשמור את האִסלאם הולך במסלול הנכון בתוך המסגרת של לימוד, ולהרים ולהראות למאמינים את הדרך הישרה והנכונה של עבודת האל, והדרך לחיות בשמחה ובצדק בתוך המסגרת של הקהילות שלנו".

במאה ה-8, כמאה שנה לאחר מותו של הנביא מוחמד, מופיעים מורים סופים ראשונים שמזוהים בגלוי בתור כאלו, כגון חסן בצרי ואחרים, ומסביבם מתחילים להתקבץ חסידים. זאת במקביל להתפתחות תנועה מיסטית של סגפנים ומאמינים שמוותרים על חיי העולם הזה ודבקים באהבת ויראת האל.

כותב על כך אִבְּן חַ֗לְדוּן[2]: "דרך החיים שאומצה על ידי הסופים הייתה קיימת החל מתחילת האסלאם ונפוצה בקרב מלווי של הנביא ותלמידיהם, ונחשבה להיות הדרך של אמת והדרכה. היא התבססה על דבקות וייחוד לאלוהים והוויתור על כבוד וגאווה של העולם הזה. אי מתן חשיבות לדבר, ובמיוחד  תענוגות, עושר ותהילה. והיא כללה התבודדות לצורך תפילה. דבקות זו לא הייתה נפוצה יותר בקרב החברים והאנשים האחרים מבין המאמינים כאשר האהבה של העולם התפשטה במאה השנייה להיג'רה (הספירה המוסלמית המתחילה בהגירה של הנביא מוחמד ותלמידיו ממכה למדינה בשנת 622 לספירה). רוב האנשים הרשו לעצמם להיגרר למערבולת של העולם, אך אלו שדבקו בחסידות נקראו סופים".

וכך, במאה השנייה להיג'רה – הספירה המוסלמית – מופיעים סגפנים וחסידים מוסלמים הלובשים בגדים פשוטים מצמר ופורשים מהחברה, כמו הנזירים הנוצרים או הפקירים ההינדואיסטים. הם נודעים בכמה כינויים, כגון סגפנים – זוהוד, מטיפים, בכיינים ועוד. המאפיין אותם היה ויתור על העולם הזה ופחד מפני העולם הבא. כותב עליהם אל ע’זאלי: "הדוקטרינה שמטרתה מצב זה של ויתור מורכבת מידיעה שמה שמוותרים עליו אין לו ערך בהשוואה למה שמקבלים". ומוסיף אל קושיירי: "הוויתור הוא לא רק על העולם הזה, אלא גם על העולם הבא: התכונה של סופי אמיתי היא שהוא אדיש לעולם הזה וגם לבא".

צריך להבין שהופעת התנועה הסופית מתרחשת על רקע כיבושי האסלאם ויצירת אימפריה מוסלמית אדירה שהשתרעה מהאוקיינוס האטלנטי ועד הודו. בקרב העדה המוסלמית היו מי שלא התעניינו בכיבושי ארצות, בניית בניינים מפוארים, או אפילו בהקמת מוסדות דת וחוק על ידי שליטים שהפכו ברובם למושחתים וערבבו פוליטיקה עם דת. הם לא ראו בחליפים את נציגי האלוהים והאסלאם עלי אדמות (כפי שהיה מקובל), ומה שהיה חשוב להם הוא ההתקרבות לאלוהים הפנימי שבתוכם, מציאת האמת, התכוננות ליום הדין והגעה להארה. הם קלטו לתוכם מסורות רוחניות שמצאו במקומות שהאסלאם הגיע אליהם, כגון בודהיזם, יוגה, הינדואיזם, נזירות נוצרית, תלמוד ומיסטיקה יהודית, אך בעיקר נשענו על פסוקים מסוימים בקוראן, מסורות שבעל פה, ותורת סוד, פרשנות פנימית של הקוראן שאותה העביר כנראה הנביא מוחמד לכמה מהאנשים המקורבים אליו, והם העבירו אותה הלאה.

הסופים הראשונים פיתחו פרקטיקות רוחניות, כגון מירוק הלב, שלפי טענתם מופיעות בקוראן או בחדית'. כך אומר אבו הוריירה: כשמאמין אמיתי עושה חטא, כתם כהה נוצר בלבו, ואם החטאים שלו מתגברים, הכתם הכהה מתגבר, כך שהוא משתלט על כל הלב. מפני שכתם זה הוא החלודה שאלוהים הזכיר בהתגלותו: "מעשיהם הרעים שצברו העכירו את לבותיהם" (סורה 83: אל מטפפין, פסוק 14). והוא מוסיף שהנביא אומר: "יש מירוק לכל דבר שנהיה חלוד, והמירוק עבור הלב הוא הזיכרון של אלוהים" (חדית').

הסופים הראשונים טענו כי יש אפשרות לאדם להתקרב לאלוהים לפי הדוגמא של הנביא מוחמד והנביאים האחרים, וכי הצעד הראשון בדרך אליו הוא חרטה ותשובה. אם אדם יחפש את אלוהים, אזי אלוהים ימצא אותו, כפי שנאמר באחד מהחד'ית קודסי (דברי אלוהים): "אני נוכח כשמשרתי חושב עלי, אני איתו כשהוא זוכר אותי.... מי שמחפש להתקרב אלי בסנטימטר, אני אחפש להתקרב אליו במטר, ומי שחושב להתקרב אלי במטר, אני אחפש להתקרב אליו בקילומטר, ומי שהולך כלפי, אני ארוץ כלפיו".

הדרך לאיחוד מיסטי עם האל נותרה פתוחה עבור ההולכים בדרך הסופית, כפי שמופיע בפסוק הקוראני: "ויהיה מן הקרובים לאל" (סורה 3: אאל עמראן, פסוק 40). האפשרות של תקשורת בין אלוהים לאדם נשענה על העובדה שאדם הוא לא רק גוף אלא גם נפש שמקורה מאלוהים, ועל כך שהמהות של האדם היא הלב שמכיל את הסוד והמקדש הסודי של המודעות – 'סִר', שעל ידו אלוהים יכול לדבר לאדם, ושבו הסודות של אלוהים מתגלים.

הסופים הראשונים היו אנשים שבחרו ללכת בדרך של חיפוש פנימי אחר האמת, כפי שלטענתם עשה הנביא מוחמד. התנועה הפכה לפופולארית, וכך החלו להתפרסם אנשים קדושים נפלאים וביניהם משוררת האהבה ראבעה אל עדויה, הנסיך הפרסי איברהים אבן אדהם, ממשיך מסורת החוכמה של מצרים העתיקה דול אלנון אלמצרי, מחשב החשבונות אלמחאסבי, ועוד רבים וטובים.

שניים מהקדושים הנפלאים הללו התחילו שני זרמים נבדלים בסופיות: האחד הוא אלבִּסְטַאמִי, שהתחיל את זרם השיכרון וההתלהבות, והשני הוא אלגֻ֗נַיִד, שהתחיל את זרם הפיכחון והלימוד ההדרגתי בשלבים. אחרון הקדושים הראשונים ואחד המפורסמים שבהם הוא מנסור אלחַלַּאגֿ', שהוצא להורג על אמונתו (בזמנו הגיעו חלק מהסופים לכדי התנגשות עם הממסד ההלכתי שהתגבש באימפריה העבאסית). לאחר אלחַלַּאגֿ' מתחילה תקופה חדשה, שבסופה הסופים הופכים לחלק מהממסד ומקימים מסדרים.

בכדי להתחיל בהיכרות עם העולם הסופי ולפני שנצלול לתוך מעמקי תורת המסדר השַאדִ֗'לִי-יַשְׁרֻטִי וההיסטוריה שלה, בחרתי להביא את סיפורם המרתק של כמה מהקדושים הנפלאים הללו.

איברהים אבן אדהם - בודהא המוסלמי

איברהים היה נסיך פרסי (718-782) שנולד למשפחת מלכים בבלח' (כיום בצפון אפגניסטן). סיפורו מזכיר את זה של הבודהא, לידתו טבולה באגדה, אביו עלה לרגל למכה, נשא את התינוק הקטן מסביב לכעבה וביקש מההמונים שיתפללו עליו. הילד גדל כנסיך בארמון וחי חיים "רגילים" עד הגיעו לבגרות.

יום אחד, בעודו צד ביער, שמע קול מהשמיים שאומר לו: "הו איברהים, האם לשם כך יצרתי אותך?" הוא עצר את סוסו וחיפש את מקור הדיבור אך לא מצא אותו. זה קרה שלוש פעמים, ואז דיבר אליו קול נוסף מלפני האוכף ואמר: "באמת לא יצרתי אותך לכך, ולא בזה תמות".
איברהים ההמום ירד מסוסו והחל ללכת ביער עד שפגש את אחד מרועי אביו, הוא בירך את האיש לשלום, שילם בעבור לבוש הצמר שלו, החליף את בגדיו והחל ללכת ללא דבר בידיו, לכיוון מכה. מרגע זה והלאה הוא התחיל את דרכו כסופי.

גרסה אחרת של סיפור התפנית (זַאוִיַהֿ) של הנסיך איברהים איבן אדהם היא שבאחד הימים הוא ישב בדיוואן של הארמון והתבונן מבעד לחלון, בחוץ הוא הבחין בקבצן שאכל לחם יבש טבול במים ומתובל במלח, ולאחר שהקבצן סיפק את רעבונו איברהים ראה שהוא מתפלל בדבקות והולך לישון מסופק. 

איברהים ביקש לקרוא לקבצן, וכשהגיע שאל אותו: "האם הרעב שלך סופק על ידי פיסת הלחם?"
הקבצן ענה שכן. איברהים שאל אותו: "האם אתה ישן טוב, בלי דאגה או צער?" והקבצן ענה שכן. איברהים חשב על מצבו החסר הדאגות של הקבצן לעומת חוסר הסיפוק שלו מחייו, למרות כל הפאר והנוחות שעטפו אותו. באותו הלילה הוא הוריד את בגדי המלכות, לבש בגדי עניים, עזב את הארמון והתחיל ללכת לכיוון מכה, ומזמן זה והלאה הפך להיות סופי. 

כך או כך, המשך הסיפור הוא שאיברהים פגש בדרכו במדבר אדם שידע כיצד לגרום למים ואוכל להופיע רק על ידי תפילה. אותו אדם לימד אותו את השם הסודי של אלוהים שבעזרתו הוא עושה ניסים ונעלם (לפי האמונה המוסלמית לאלוהים יש 99 שמות גלויים המופיעים בקוראן ושם אחד נסתר).

איברהים, מטורף מפחד, קרא לאלוהים, ומיד הופיע לצדו מישהו נוסף שאמר: "שאל ויינתן לך. אני מדריך הנשמות אל ח'דר, וזה היה אחי דאוד שלימד אותך את השמות הסודיים, אכוון אותך לקרוא לאלוהים כדי שיחזק אותך בכל זמן שתצטרך".

איברהים נשאר במדבר ארבע שנים כשאלוהים מספק את צרכיו. לבו הפך ריק מכל דבר מלבד מאלוהים. לאחר מכן הוא המשיך בדרכו למכה, שם נפגש עם מורים סופים חשובים. אחר כך הלך לסוריה וחי שם כסופי, ואכל רק את מה שגידל בעצמו. הוא בילה את הלילות בתפילה והטיף לוויתור על העולם הזה, וכך אמר: "אדם חופשי כשהוא מוותר על העולם הזה, גם לפני שהוא עזב אותו, אלא שצריך לוותר גם על העולם הבא. צריך להקדיש את כולך לאלוהים ולהפנות פרצופך רק אליו".

איברהים איבן אדהם הסתובב בכל רחבי המזרח התיכון, כולל בארץ ישראל, וכתוצאה מזה יש מספר מקומות שטוענים להיות מקום קברו, ובהם מערת הנביא ירמיהו במזרח ירושלים מחוץ לחומות. יש אומרים שהוא דמות אגדית, אחרים מקשרים אותו למשפחה הקדושה של הנביא מוחמד דרך האימאים השיעים או החליף עומר, רומי מקדיש לו שורות רבות בספרו המונומנטאלי המסנאווי. המסדר הסופי צ'יסטי בהודו מאמין שהוא היה אחד משלשלת של השייח'ים שלהם, וכך גם המסדר הסופי נַקְשְׁבַּנְדִיַּהֿ באוזבקיסטן.

לפי המסורת איברהים חנך לתוך הדרך הסופית שייח' חשוב וידוע בשם שקיק אל בלח'י, שעבר לחורסן והיה גורם משמעותי ביצירת הזרם הסופי פסיכולוגי של האשמה –המלאמתיה. לפי אלגֻ֗נַיִד בגדדי (אחד המורים הסופים הגדולים) איברהים אבן אדהם הוא המפתח של התורה הסופית.

חַארִת֗ אלמֻחַאסִבִּי – מחשב החשבונות

אלמֻחַאסִבִּי (781-838) נחשב לאחד מחלוצי התנועה הסופית וממובילי תנועת הסגפנות המוקדמת באסלאם. המחקר החדש מבחין בין תנועת הזֻהֻד (סגפנות, פרישות התנזרות) לבין תנועת הסופיזם שהתפתחה מאוחר יותר. מראשי הזרם של תנועת הזֻהֻד: חסן אלבצרי, אבראהים אבן אדהם, חארת֗ אלמחאסבי וראבעה אלעדויה. כך או כך, כשמגיעים לזמנם של בִַּאּיַזִד אל֗בִּסְטַאמִי ואלגֻ֗נַיִד בגדדי כבר ישנה הבחנה ברורה של הזרם הסופי.

אלמֻחַאסִבִּי נולד בבצרה עיראק, שהייתה כנראה המרכז הסופי הסגפני החשוב ביותר בתחילת המאה ה-9. הקמתה של בגדד והעברת בירת החליפות אליה במאה ה-8 על ידי השושלת העבאסית הביאו לפריחה של לימוד והשכלה, פיתוח המחשבה התיאולוגית אסלאמית, גיבוש ואיסוף החדית' והתפתחות ההלכה. במקביל לכך התפתחה הפילוסופיה הסופית, שהוא היה אחד ממייצגיה ומפתחיה הגדולים.

אלמֻחַאסִבִּי הדגיש ידע, אבל מסוג מסוים. לפי דבריו ישנם ארבעה סוגים של ידע:
ראשית ידע של אלוהים – הידע של אחדותו וכוחו שיוביל אדם לשינוי, כשהוא מפנה גבו לכל שקשור לעצמי האגואיסטי ולעולם, ומחיש צעדו אל האל; שנית ידע של האויב של אלוהים (השטן) – המכין אדם לקראת המהמורות בדרך התלולה; שלישית ידע של העצמי הנמוך – ידע של החלקים שבנו הנוטים לרוע שיאפשר כיבוש שלהם; ורביעית ידע של עבודת האלוהים – שיאפשר לאדם להתקדם בדרך הנכונה.

אלמֻחַאסִבִּי טען שידע הוא מקום השלמות, ובורות היא מקום החיפוש; ידע מביא אדם לרמה של שלמות, אך בורות לא מרשה לו לעבור את הדלת. ידע הוא אמת, הוא גדול יותר מפעולה, מפני שאפשר לדעת אלוהים על ידי ידע, ואי אפשר למצוא אותו על ידי פעולה. אם היה אפשרי למצוא את הדרך אליו ללא ידע, הרי הנזירים הנוצרים היו רואים אותו פנים אל פנים בזכות סגפנותם, אלא שמי שהגיע בסופו של דבר אל האל הם המוסלמים הסגפנים בזכות הידע הקיים בקוראן. בורות היא תכונה של העבד, אך ידע הוא תכונה של אלוהים עצמו. אלוהים שותל בלב המאמינים את האהבה אליו, ובלב אחדים את הידיעה האמיתית, היא הגנוסיס.

אלמֻחַאסִבִּי הדגיש את תרגול החשבון הפנימי – מֻחַאסַבַּהֿ (וכך זכה לשמו), כדרך להגיע לשלמות. במהות התרגול היכרות (ידע) של השטן והעצמי הנמוך, הנעשית דרך דין וחשבון עצמי הנקרא מֻחַאסַבַּהֿ.

המֻחַאסַבַּהֿ הוא כמו יום דין קטן שהאדם עושה לעצמו בסוף כל יום (וגם בכל רגע במהלך היום), ועל ידי כך משפר את מצבו ביום הדין הגדול בסוף החיים. ההולך בדרך הסגפנות צריך להימנע מכל מה שנגד האלוהים ולעשות כל מה שבעדו. בסוף כל יום, כמה דקות בלילה, עליו לערוך את החשבון ולתקן את דרכו בהתאם. כפי שאני מבין זאת, החשבון איננו רק פעולה רגשית אלא שיש צורך לבצע אותו באופן ממשי: לחשב כמה זמן ביום הקדשתי לאלוהים וכמה לענייני דיומא, כמה פעמים התרגזתי וכמה פעמים הייתי נדיב, וכן הלאה.

אלמֻחַאסִבִּי הדגיש את המאבק בתכונות השליליות, את המשמעת ואת ההתבוננות הפסיכולוגית. אחד העזרים במאבק מול החולשות הוא לזכור בכל רגע את המוות. לזכור שהחיים קצרים ובסופם אנחנו צריכים לתת את הדין. הוא אמר:  "הזיכרון של המוות של האדם הוא האהבה שלו".

ראבעה אל עדויה - משוררת האהבה

בין הסופים הראשונים היו גם נשים. הידועה ואחת החשובות שביניהן היא ראבעה אל עדויה (714-801), שהייתה תלמידתו של חַסַן אלבַּצְרִי, אחד הסופים הראשונים והחשובים ביותר (המופיע גם בשלשלת המסירה של המסדר השאד’לי).

חַסַן אלבַּצְרִי נולד במדינה בשנת 642 לאישה שהייתה מקורבת למשפחת הנביא, דור שני לאנשי הספסל, וקיבל מהחברים של הנביא מוחמד ובמיוחד מעלי אבן טאלב, חלק ניכר מהידע הנסתר. לפי האגדות הוא היה סגפן שמדגיש את חיי העולם הבא, את ההבל של העולם הזה, ואת אהבת האל, התפילה והדבקות (הוא זה שהתחיל את השימוש בחרוזים בתפילה וחזרה על שם האל). בנוסף לכך ככל הידוע לנו הוא היה גם שופט ומעביר מסורה. הוא נפטר בגיל 86 (שנת 728), אבל לפני מותו היה מעין מורה רוחני לנערה צעירה בשם ראבעה אל עדויה, שהפכה להיות משוררת האהבה המוסלמית.

ראבעה נחשבה ל"מריה" השנייה, המבשרת של האהבה המיסטית בסופיזם. עד היום, כשרוצים להחמיא למישהי בדרך הסופית, אומרים עליה שהיא "ראבעה נוספת". היא נולדה למשפחה ענייה, הוריה נפטרו בצעירותה ולכן נמכרה לעבדות, אך היא שוחררה על ידי אדונה שהתעורר יום אחד באמצע הלילה וגילה שהיא מתפללת בדבקות, מרחפת באוויר ומנורה פלאית וזוהרת מאירה מעל ראשה.

ראבעה אהבה את אלוהים בלבד, כל רצונה היה להיות אחד איתו. היא הייתה מתפללת יומם ולילה וישנה רק שעות מעטות. תפילותיה נבעו מאהבת האל ולא מפחד או רצון לשכר. אחת מהאמרות המפורסמות שלה היא: "אלוהים, אני עובדת אותך לא מפחד הגיהינום או מפחד האש שלך ולא מתוך רצון להיכנס לגן העדן, אלא מתוך אהבתי לך".

בלילה על הגג נהגה להתפלל: "אדוני, הכוכבים נוצצים ועיני בני האדם סגורות, ומלכים סגרו את דלתם, וכל אוהב נמצא עם אהובתו. וכאן אני לבדי אתך". היא נהגה להישאר ערה כל הלילה עד השחר, ואז נרדמת לזמן קצר ומתעוררת בבהלה, שמא לא אמרה את שבחו מספיק. אהבתה לאלוהים מילאה אותה כל כך עד שלא היה בה מקום לאהוב או לשנוא כל דבר אחר. כשנשאלה "מה זאת אהבה?" ענתה: "אהבה באה מהנצח וחוזרת לנצח".

ראבעה האמינה שגם בחיים הרוחניים ישנו פיתוי להתרחק מהאהוב, הן דרך רצונות שיוצרים התקשרויות לא בריאות והן דרך פחדים שחוסמים את האמון ההכרחי שצריך להיות ביחסים בין אהובים. התפילה של ראבעה הייתה "אתה מספיק בשבילי".

בוקר אחד קראה לה המשרתת: "בואי החוצה לראות את מעשיו של האלוהים".
וראבעה ענתה לה: "בואי פנימה בכדי שתראי את מי שעשה אותם".

פטימה יַשְׁרֻטִי, סופרת המסדר השַאדִ֗'לִי-יַשְׁרֻטִי ובתו של מייסד המסדר השייח' עַלִי נוּר אלדִּין יַשְׁרֻטִי, מזכירה בספריה את ראבעה אל עדויה ואת איברהים אבן אדהם, וזו הוכחה נוספת לחשיבות של שניהם לדרך הסופית בכלל והשאד’לית בפרט (היא הכירה בביירות את החוקרת מרגרט סמית' [Margaret Smith], שהביאה את תורתה של ראבעה למערב).

ד֗וּ אלנוּן אלמִצְרִי – ממשיך חוכמת מצרים העתיקה

הסופיות המוקדמת התפתחה לא רק בבצרה או בארץ שַׁאם (סוריה וישראל), אלא גם במצרים, שהייתה מרכז הידע של העולם העתיק. המייצג של הסופיזם המוקדם המצרי הוא ד֗ו אלנוּן אלמִצְרִי (796-862), הנחשב כמי שהעביר את חוכמת מצרים העתיקה, הגנוסטיות וההרמטיזם, אל הסופיות.

ד֗וּ אלנוּן ידע כתב חרטומים, וכנראה שגם את מדעי האלכימיה והאסטרולוגיה ותורת הסוד העתיקה. המונח שבו הוא מרבה להשתמש הוא גנוסטיות, ומשמעות שמו היא "זה מן הדג", המרמזת על ידע נסתר. הוא הראשון שמשתמש בדימויים של יין האהבה הנמזג לגביע או לכד בכדי שהאוהב ישתה ממנו. וכך הוא אומר: "שתה את היין של אהבתו לך, כך שהוא יוכל לשכר אותך עם אהבתך לו". השימוש באנלוגיה של היין נועד במידה מסוימת להסתיר את ההתנסויות המיסטיות שלו, וכך הוא אומר: "בפומבי אני קורא לך אדוני, אבל כשאני בגפי אני קורא לך אהובי".

ד֗וּ אלנוּן מספר שהוא למד את התורה הרוחנית משפחה כושית שפגש במסעותיו, וכך הוא מספר על המפגש ביניהם: ליבה נפתח על ידי האהבה הגדולה שלה לרחמן ואמרתי לה: "שלום עלייך אחותי", והיא אמרה: "וגם עליך ד֗וּ אלנוּן". אמרתי: "איך את יודעת את שמי?" והיא ענתה: "טיפשון, אלוהים יצר את הנשמות אלף שנים לפני הגופים והציב אותם מסביב לכיסאו. אלו שהכירו זה את זה נהיו כעין אחווה, ואלו שלא הכירו לא היה להם מגע אחד עם השני, והרוח שלי ידעה את הרוח שלך באותו מקום". אמרתי לה: "אני רואה שיש בך חכמת אמת, למדי אותי דבר מה ממה שאלוהים העליון לימד אותך". ואז היא אמרה: "הו אבו אל פייד (השם האחר של ד֗וּ אלנוּן), סנן את אבריך כמו במסננת, עד שיתנקה כל מה שהוא לא אלוהים, ולבך יטהר ולא יכיל דבר חוץ מאלוהים המפואר. אז הוא יציב אותך בדלתו, ותהיה לך חברות חדשה איתו, הוא ישקיע בך את אוצרותיו, מפני המסירות שלך אליו".

בעקבות ההתגלות שהייתה לו לימד ד֗וּ אלנוּן תרגולת חדשה, והיא "השיחה האוהבת של הנפש עם אלוהים", שרוצה רק להיות בנוכחותו ולראות אותו. הוא העלה על נס את אותה תפילה ללא מילים, שהיא זו שצריכה להיות בקרב החברים של אלוהים. זהו סוג של מדיטציית תפילה שנקראת פִכְּר, והיא המפתח לסגידה (מזכיר את הוַטִ֗יפַהֿ), היא פותחת את הדלת ומפנה מקום לנוכחות המלך. בסיום התהליך המתרגל הופך אחד עם האלוהים, ונגלים לו העולמות הרוחניים.

לפי גדול חוקרי הדתות של המאה ה-20 מירצ'ה איליאדה, ד֗וּ אלנוּן היה הראשון שניסח את ההבדל בין ה"מַעְרִפַהֿ" – ההתנסות האינטואיטיבית באל – לבין ה"עִלְם" – ידיעת האל. וכך ד֗וּ אלנוּן אומר: "הגנוסטים (סופים) רואים מבלי מבט ומבלי מחשבה, מבלי תיאור ומבלי הסתר הצעיפים. הם לא קיימים דרך עצמם, במידה שהם קיימים בכלל הם קיימים באלוהים. תנועותיהם נגרמות על ידי האלוהים, ומילותיהם הן מילות האלוהים, שמבוטאות על ידי לשונם, וראייתם היא הראייה של אלוהים שנכנס לתוך עיניהם".

לבסוף ד֗וּ אלנוּן מלמד שאת אלוהים לא צריך לעבוד בתקווה או בפחד, אלא כל צרכו הוא להיות אהוב על ידי אלו שהגיעו לידע האמיתי שלו.

֗בִַּאּיַזִד אל֗בִּסְטַאמִי – הראשון שהגיע לכיליון

֗האנשים הקדושים שסיפרנו עליהם עד כה נחשבים לסופים, אך גם למנהיגי תנועת הסגפנות המוקדמת באסלאם שנקראת זֻהֻד. החל מהמאה ה-9 התחדד המושג של סופי כמציין תנועה מוגדרת שנחלקת לשני זרמים: האחד של התלהבות ואקסטזה והשני הוא של פיכחון ותרגול.

בִּסְטַאמִי (844-879) נחשב למי שמתחיל את זרם האקסטזה – ההתלהבות – בסופיות והראשון שהגיע לדרגה של כיליון באל, כלומר נכחד באהבתו אל האל (מצב שנקרא בסופיות פַנַאא'). לפי אליאדה הוא היה הראשון שתיאר את ההתנסות המיסטית שלו במונחים של "אלמִעְרַאג֗'" (עלייתו הלילית של הנביא מוחמד לשמיים), הוא הגיע למצב של אחדות מוחלטת של האהוב, האוהב והאהבה, שבמהלכו השמיע קריאות כמו: "אני האל", או "עבדוני, מה נעלה אנוכי".

לפי אחת המסורות בִּסְטַאמִי התגורר במסגד אלאקצא. מספרים שפעם חסיד של ד֗וּ אלנוּן הלך לירושלים. השייח' ביקש ממנו למצוא את בִּסְטַאמִי ולמסור לו דרישת שלום.
כשהגיע אליו אמר לו: "שלום אלבִּסְטַאמִי, באתי מד֗וּ אלנוּן והוא מוסר לך דרישת שלום".

ענה לו: "מי זה?"

אמר לו: "זה החבר והשייח' שלך, יא אלבִּסְטַאמִי".

ענה לו: "מי זה אלבִּסְטַאמִי?"

אמר לו: "אתה".

ענה לו: "מי אני?"

חזר החסיד למצרים וסיפר לד֗וּ אלנוּן מה שקרה.

צחק ד֗וּ אלנוּן ואמר: "אלוהים ירחם על אלבִּסְטַאמִי, הוא הגיע למצב הכיליון".

וכך הוא סיפר על התהליך שעבר: "התגרשתי שלוש פעמים מהעולם הנמוך בכדי שלא אוכל לחזור אליו, ופניתי אל אלוהים לבדו, מבלי אף אחד, וקראתי לו לבדו לעזרה באומרי: 'הו אללה, הו אללה, לא נשאר לי אף אחד מלבדך.' באותו הרגע נתגלתה לי הכנות של בקשתי בלבי והמציאות של חוסר האונים של האגו שלי. מיד התחינה שלי התקבלה. זה פתח לפני חזיון שבו לא הייתי קיים ונעלמתי לגמרי מעצמי לתוך עצמיותו. הוא העלה את כל מה שדחיתי מלפני כן, והלביש אותי באור שלו ובתכונותיו".

ויש שהוא מתאר את תהליך איבוד העצמי בצורה פואטית יותר, כמו מאסטר זן יפני:

 
"אללה הצודק קרא לי יום אחד לנוכחותו ואמר לי: 'בִּסְטַאמִי כיצד הגעת לנוכחותי?'

עניתי: 'דרך זוהוד, על ידי ויתור על העולם'.

הוא אמר: 'הערך של העולם הנמוך הוא כמו כנף של יתוש. איזה סוג של ויתור באת איתו?'

אמרתי: 'הו אללה סלח לי'.

ואז אמרתי: 'באתי אליך דרך "תווקל" (אמון באל), על ידי תלות בך'.

הוא אמר: 'האם אי פעם בגדתי באמון שהבטחתי לך?'

אמרתי: 'הו אללה סלח לי'.

ואז אמרתי: 'באתי אליך דרכך'.

ואללה השיב: 'עכשיו אנחנו מקבלים אותך'".

֗בִּסְטַאמִי הופך על פניו את תפישת הדתיות האורתודוקסית, וכך הוא מספר: "יום אחד הגעתי אל כיסא הכבוד בשמיים ואמרתי לו: "כיסא כבוד, אומרים אצלנו שאלוהים שוכן בך".
והכיסא ענה: "בִּסְטַאמִי, אומרים אצלנו שאלוהים שוכן בלב של הצנועים".

הוא הופך על פניו גם את התפישה המיסטית הסופית: וכך הוא מספר: "באחד הימים חיפשתי את לבי ולא מצאתי אותו מכיוון שהוא נאבד באהבת אלוהים. וכשהגיע השחר שמעתי קול האומר: 'הו בִַּאּיַזִד, מדוע תחפש דבר חוץ ממני? מה אכפת לך הלב שלך?'"

בִּסְטַאמִי לימד אנשים בדרך של חידוד ובדיחה: ביום מן הימים אחד מהחסידים של ד֗וּ אלנוּן אל מיצרי חיפש אותו, בִַּאּיַזִד ששמע על כך שלח אליו אנשים לשאול אותו לרצונו. וזה ענה שהוא "מחפש את ֗בִּסְטַאמִי". בתגובה שלח לו בִַּאּיַזִד את המסר הבא: "בני, אני מחפש את֗ בִִּסְטַאמִי כבר ארבעים שנה ועדיין לא מוצא אותו".

וכך ברוח הנפלאות הזו הוא אומר: "התהילה לי, מה נעלה אנוכי", או "הפלגתי אל האוקיינוס בעוד שהנביאים הקודמים נשארו על החוף", וכן "הישלתי את האגו שלי כשם שנחש משיל עורו, ואז הסתכלתי על מהותי, והייתי אני עצמי הוא".

֗בִּסְטַאמִי בז לתפישת הדת הרגילה, המפחידה את המאמינים בשכר ועונש, כמו ראבעה אל עדויה לפניו אך בצורה אחרת, הוא אמר: "הו אללה, מה היא האש שלך? זה שום דבר, תן ואהיה האדם האחד שהולך לתוך האש שלך וכל השאר יינצלו. ומה זה גן העדן שלך? זה משחק לילדים. ומי הם אותם לא מאמינים שאתה רוצה לענות בגיהינום? הם משרתיך. סלח להם".

הוא גם בז לסגידה לו מצד התלמידים הצעירים. מסופר שיום אחד אדם צעיר רצה חתיכה ממעילו לברכה. בִּסְטַאמִי אמר לו: "גם אם תיקח את כל עורו של בִּסְטַאמִי ותלבש אותו כשלך, זה לא יעזור לך אלא אם כן תלך בעקבות דוגמתו".

כששאלו את ֗בִּסְטַאמִי היכן ארץ הבית שלו, הוא ענה: "מתחת לכיסאו של האלוהים, זאת אומרת מעבר לכוחות של התפישה ומעבר לגבול הראייה שלי, וזה המקום שבו נפשי מוצאת מנוחה, והמקום הסודי שבו עבודתי מושלמת".

ולבסוף, אצל בִּסְטַאמִי נמצא את אחת ההגדרות היפות ביותר למושג "גבר". שאלו אותו: "מתי גבר נהיה גבר?" והוא ענה: "כשהוא יודע את השגיאות של עצמו ומעסיק עצמו בתיקונם..."

אלגֻ֗נַיִד בגדדי – סולטאן הסופיות

אלגֻ֗נַיִד (830-910) נחשב למקור רוב שלשלות המסירה של המסדרים הסופים החשובים (כולל זו של השאד’לים) ולכן נקרא גם ה"סולטאן". הוא מייסד זרם הפיכחון בסופיות ובית הספר הבגדדי שהפך לאסכולה המרכזית. דודו היה השייח' הגדול סירי אל סקטי, וממנו הוא למד את עקרונות הדרך הסופית וההלכה (ה"שריעה").

כבר מגיל צעיר הוא בילה זמן רב בתפילה, מדיטציה וזיכרון האל, נאבק עם הנפש שלו, ולאחר  שנים רבות הבין לבסוף שללא אחדות עם האל כל המאמצים אינם אלא מכשלות. כשבגר ונהיה מלומד גדול סירב ללמד אחרים בטענה ש"כשהמורה נמצא (הכוונה לנביא מוחמד) לא מתאים שהתלמיד ילמד", ורק לאחר שנגלו אליו שלושים קדושים ואף הנביא מוחמד בעצמו בחלום וציוו עליו ללמד, נתרצה.

אלגֻ֗נַיִד היה הראשון שהוציא את מדע ה'תסווף' מן הסודיות אל האור, דרך חיבורים תיאולוגיים ומיסטיים העוסקים בהתנסויות הרוחניות. הוא היה מצוי בכל סוגי הידע, העביר דרשות עוצמתיות מלאות ב"עִשְׁק" (אהבה) שהיממו את שומעיו, ויחד עם זאת הדגיש את המפוכחות הבאה לאחר ההתנסות האקסטטית, בבחינת 'מפוכחות שנייה', כמו שהייתה לנביא מוחמד שחזר לחיי היומיום לאחר ההתגלויות שהיו לו, מביא איתו את בשורת השירות לעולם ולאחרים.

לפי אלגֻ֗נַיִד, לאחר ביטול האגו יש למצוא קיום חדש, לבנות אישיות חדשה, "המים מקבלים את צורתה של הכוס". וזה אומר שההתגלות האלוהית מופיעה דרך המיכל של האינדבידואל, ולכן צריך לבנות אותו דרך התחברות לתכונות הטובות (כשהחשובה ביותר היא צניעות). מצב זה, שבא לאחר מצב הכיליון – פנאא' – משול ללידה חדשה באל ונקרא 'בַּקַאא'.

בספר ריפוי הנשמות (דַוַאא' אלאַרְוַאח) מפרט אלגֻ֗נַיִד את תכונות משרתי האלוהים, הם בעלי הידע, אם תרצו 'הקבוצה הנבחרת'. בספריו האחרים הוא מקדם מושגים בסייסיים בסופיות, כגון מושג הגִ֗יהַאד האמיתי כמאבק באגו, וכן שהסופי צריך להיות כמו הדרך: כולם דורכים עליו והוא מחזיר אהבה ותמיכה, אנשים זורקים על האדמה את הרפש שלהם והיא מסייעת לדברים לגדול.

לפי אלגֻ֗נַיִד יש הבדל בין מצב אקסטטי שהוא בגדר 'מצב' לבין תחנה שהיא שלב בדרך. מצב הוא תוצאה של חסד אלוהי והוא זמני, ואילו תחנה היא משהו שהאדם מגיע אליו בכוחות עצמו ולכן קבועה. לגבי שלב ה'תחנה' של האהבה הוא אמר: "התחנה של האהבה היא נביעה של להט (דתי) החופשי מהסחת דעת".

הלימוד של אלגֻ֗נַיִד מאחד בין הניגודים בדרך הרוחנית: סגידה עם ריכוז פנימי, אקסטזה עם האזנה בתשומת לב, פעולה עם קבלה (אי היכולת להבין היא בעצמה הבנה). הוא מאחד את הדרך המיסטית עם ההלכה ומציע שיטה הכוללת את לימוד מדעי הדת, ומציאת טעם בקיום המצוות, שאותה רוב המסדרים אימצו.

בתקופתו של אלגֻ֗נַיִד החל להתפתח מתח בין הזרם האורתודוקסי לסופים, שהביא בסופו של דבר להוצאתו להורג של מנצוּר אלחַלַּאגֿ. אלגֻ֗נַיִד פועל לפשר מתח זה, ומסיבה זו הוא מדגיש את קיום המצוות, התרגול ההדרגתי והפיכחון. תלמודו מתבסס על תרגולות בסיסיות בסופיות, כגון מֻרַאקַבַּהֿ (ערנות), זיכר ועוד. את מה שאי אפשר לגלות לאחרים הוא מצפין בצורה שההמונים לא יוכלו להבין, ושתובן רק על ידי יחידי סגולה, שהם מעין אליטה רוחנית. 

מנצוּר אלחַלַּאגֿ – ישוע הסופי

אלחַלַּאגֿ (858-922) נולד בפרס והפך להיות תלמיד של אלגֻ֗נַיִד בבגדד בהיותו בן עשרים. הוא לא הסתפק בכך ועלה לרגל למכה, שם שהה בשתיקה למשך שנה וזכה לחוויות מיסטיות, וכך הוא כותב: "רוחי מתערה ברוחו כמושק בענבר, כיין במים צלולים". בעקבות כך הוא פרש מהאורתודוקסיה, יצר קשרים עם פשוטי העם וחולל ניסים.

בשנת 905 יוצא אלחַלַּאגֿ למסע ממושך במזרח ואיתו ארבע מאות תלמידים. לאחר מספר שנים הוא חוזר לבגדד ומכריז כי התכלית העליונה של האדם היא איחוד מיסטי עם האל, אליו ניתן להגיע דרך אהבה. בעקבות ההגעה לאיחוד מעין זה המאמינים הופכים לקדושים ואלוהיים.

במסגרת החזיונות שלו השמיע את הפסוק הנודע "אני האמת – אנא אלחק". התבטאויותיו המיסטיות חוללו שערוריה שהביאה להרשעתו על ידי העולמא. לפי החוקר מסיניון[3], כפי שמופיע אצל איליאדה: "הוא ביקש להביא לכך שהמאמינים ישימו קץ לשערוריה, ויהרגו את זה שחשב עצמו לאחד עם האל, הוא קרא לעברם במסגד אל מנצור 'אללה התיר לכם את דמי, הרגו אותי, בכל העולם המוסלמי אין משימה דחופה יותר מאשר המתתי'" (כמובן שיש בכך סמליות למות האגו). בעקבות דברים אלו ואחרים הוא הוצא להורג, מילותיו האחרונות היו: "די לו למתעלה כאשר רק היחיד (האל) מתגלה בקרבו".

מספר השייח֗' ע֗אסן מנאצרה מהמסדר הקאדרי: החיילים צלבו את אלחַלַּאגֿ, והתחילו לענות אותו. חתכו לו את הגפיים בזו אחר זו, והוא חייך והמשיך להתפלל בזו הלשון: "ברחמים שלך אנחנו מתחבאים, ובאור של עוצמתך אנחנו מוארים. תראה לנו מה שתרצה מדבריך, ואתה אשר בשמיים - הכיסא שלך. בשמיים אתה האלוהים ובארץ אתה האלוהים. אתה מתגלה כפי שאתה רוצה, כפי רצונך, בצורה הטובה ביותר. הצורה היא הרוח המדברת, אשר נתנה לנו את הדעה ואת ההבעה ואת היכולת. כולם עבדיך... הנה הם התאספו להרוג אותי מתוך קנאת דתך. הם חושבים שבזה הם מתקרבים אליך... אז סלח להם. כי אם גילית להם את מה שגילית לי, לא היו עושים את מה שהם עשו. ולו כיסית ממני את מה שכיסית מהם, לא הייתי במצב הזה. אתה עושה את הכל, והכל קורה ברצונך. תתגדל ותשתבח בכל מעשיך".

לאלחַלַּאגֿ היה תלמיד (שיבלי) שנכח בהוצאתו להורג. הוא הצליח להתקרב אליו ולשאול אותו ברגעים האחרונים מה זה אומר להיות סופי, והתשובה של אלחַלַּאגֿ הייתה: "השלב הראשון בלהיות סופי הוא היכן שהוא (אלחַלַּאגֿ) נמצא עכשיו".

המילים של אלחַלַּאגֿ בלילה האחרון לפני מותו נאספו בספר אַחְ֗בַּאר אלחַלַּאגֿ. בנוסף לספר זה הוא השאיר אחריו שירים מיסטיים עוצמתיים הקשורים לאלכימיה ובהם מתגלה משמעות האותיות הערביות, חיבור בשם "כִּתַאבּ אלטַּאוַסִין", שבו הוא עוסק בנבואה ופרשנות לקוראן, ועוד. מסיניון טוען שהדרך של אלחַלַּאגֿ מזכירה את זו של ישוע, הסבל מלמד אותו 'אהבה נלהבת'. הוצאתו להורג של אלחַלַּאגֿ מסמלת את תחילת שקיעתה של האימפריה העבאסית, גופתו נשרפה ועפרו פוזר בחידקל.

הקדושים שבתוכו

עֹומַר רַיִיס, חברי מהמסדר השַאדִ֗'לִי יַשְׁרֻטִי, מזכיר לי בדמותו ובסיפור חייו במידה רבה את אלחַלַּאגֿ, אבל לא רק אותו, אלא את כל הקדושים האחרים שהזכרתי. לפי הבנתי, עומר אימץ את גישתם של ראבעה אל עדויה ובִּסְטַאמִי לאהבה והבוז שהם רכשו לתפישת השכר והעונש. הוא כמובן היה מצוי בכתביהם, שירתם ותורתם. בתור מתמטיקאי הוא הדהד עם הדין וחשבון של אלמֻחַאסִבִּי, ובתור אחד שיודע הוא התחבר אל ידיעת האל הפנימי של דוּ אלנוּן אלמצרי.

סיפור חייו של עֹומַר היה במידה מסוימת סיפורו של אברהים אבן אדהם, הנסיך שהפך לסופי. אבל בסופו של דבר הדמות שהשתלטה על חייו הייתה זו של אלחַלַּאג:, מצד אחד הוא טבע בים האהבה ומצד שני לא התקבל על ידי חלק מהאנשים. ולבסוף, דרך מחלתו, הוא נצלב וגפיו (רגלו) קוצצה (נכרתה). למרות זאת הוא לא היה מריר, אלא מצא דרך להשלים עם גורלו, שזאת המשמעות האמיתית של להיות סופי. ניתן אולי לומר שבשנתיים האחרונות של חייו הוא היה במקום שהוא השלב הראשון בדרך הסופית.