משה ליבה היה כמשה האיש – ענו וצנוע, ומעל לכול שליח ציבור לעם כולו.
משה ליבה היה איש ספר ודיפלומט בהא הידיעה, תארים במדעי הרוח בכמה תחומים, מרצה ליחסים בינלאומיים, לספרות אירופית ועוד כהנה וכהנה.
במשרד החוץ ראו בו ספינת דגל – שגריר בחסד, מורה לדיפלומטים ולצוערים, שליח למשימות חשיבות. כולנו נזכור לו כמה תרם וכמה עשה - למען טובת העם והמדינה. במשך שנים פעל למעננו בשירות המדינה – ובה בעת כתב ספרים, ספרי שירה, קטעי פרוזה ודברי הגות.
כשגריר שתרם רבות, לא התפלאנו שבמשרד החוץ ערכו טקס הוקרה גדול לכבודו, ובמקביל הייתה זו חוויה לראות כיצד הספרייה הלאומית שלנו עורכת טקס מרשים בפתח הספרייה, ליד חלונות ארדון הידועים – טקס שבו השתתפו אישים רבים וכן שגרירי מדינות שונות.
משה ליבה פעל למען שירות החוץ של מדינת ישראל במשך כמה עשורים, ובמגוון תפקידיו כשגריר תרם רבות. אנסה במאמר זה לסכם את מכלול יצירתו, כדי להאיר במיוחד כמה ספרים שהוציא לאור בשנים האחרונות – ספר סיכום לכל פעילותו בשירות החוץ, ותרגומי מאמרים ושירים שלו שיצאו לאור בשפות אחרות.
אנסה להאיר במאמר זה שני ספרים שלו – את הספר 'אני תובע' מצד אחד, ואת ספרו "בשירות החוץ". מצד אחד עדות על הטראומה של השואה, ומצד שני הפעילות למען המדינה, שנתנה פתרון לאסון הנורא, שקמה כדי להבטיח שלא תקום שואה נוספת.
משה ליבה יליד 1931, היה חבר קיבוץ, קצין צבא, מרצה, דיפלומט, ייצג את ישראל כשגריר במשך 31 שנים – וכן קונסול ב 15 מדינות שונות. היה מנכ"ל המכון ליחסי תרבות, יועץ לשר החוץ, דוקטור למשפט בינלאומי של אוניברסיטת פאריס.
שימש כמרצה וכפרופסור ליחסים בינלאומיים ולספרות אירופית בכמה אוניברסיטאות, חבר אגודת הסופרים העברים, חבר באגודות ציירים ופסלים בישראל ובהולנד, חבר הנהלת האקדמיה לאומנות של ניו זילנד.
נתחיל ביצירה השירית של משה ליבה, וניתן אלומת אור מיוחדת לספר השירים שלו על השואה-
"אני תובע". חשוב לתת את הדעת על העדות הזו, זה יישאר לדורות.
הנה הפתיחה לשירו הנוקב:
אני תובע!
אֲנִי תּוֹבֵעַ!
לֹא, אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים,
אֵינֶנִּי אֵמִיל זוֹלָא
אֲנִי רַק תּוֹבֵעַ.
אֲנִי תּוֹבֵעַ זֵכֶר
אַרְבַּע-מֵאוֹת אֶלֶף,
שְׁמוֹנֶה-מֵאוֹת אֶלֶף,
אִישׁ לֹא סָפַר
וּמִי יֵדַע,
שֶׁהֻשְׁמְדוּ שָׁם,
בַּמָּקוֹם הַהוּא
מֵעֵבֶר לַנָּהָר,
טְרַנְסְנִיסְטְרִיָּה שְׁמוֹ.
אֲנִי תּוֹבֵעַ זֵכֶר
הַיְּהוּדִים הָרוֹמָנִים
אֲשֶׁר הֻגְלוּ לְשָׁם וְלֹא חָזְרוּ
הַיְּהוּדִים מִבֶּסָרַבְּיָה, בּוּקוֹבִינָה,
מִמּוֹלְדָבְיָה, אוּקְרָאִינָה,
הַיְּהוּדִים שֶׁנִּרְצְחוּ
בִּידֵי הָ"הָאַיינְזַאץ גְּרוּפֶּן",
אַנְשֵׁי קוֹמַנְדּוֹ הַהֲרִיגָה,
בִּידֵי הַחַיָּלִים הָרוֹמָנִים
וּבִידֵי עוֹזְרֵיהֶם
הַמְּקוֹמִיִּים, הָרַבִּים.
ספר מרגש זה אינו ספר שירה רגיל, מדובר בשירים שהם עדוּת, עדות מתוך הלהבות, עדות של משורר שאינו יכול לשאת בקרבו את כל הזיכרונות הפורצים כל סכר. שירים על השואה, על התחושות שמלוות את הניצולים, הן קטגוריה נפרדת של יצירה. המשא כבד מנשוא.
את שיריו של משה ליבה קשה לשכוח. הם תובעים תשובה, תובעים את כבוד הנספים, את כבוד הניצולים. התמונות מתוארות בשורות תמציתיות, ועדיין קשה להכיל: השירה מנסה לבטא את הנורא מכול. שירתו של משה ליבה נוגעת באש, נוגעת בגחלים, מבטאת את האימה והסבל.
בשירו 'האדמה זזה אחרי שבוע ימים'
השורות רוטטות, יש התפרצות של הר געש – הנה חלק מן השיר:
בַּעֲיָרוֹת רַבּוֹת, בֶּבֶּלְץ, בְּיֵדִינִיץ, בְּפַאלְטֶשׁ,
הִכְרִיחוּ הַגְּבָרִים לַחֲפֹר בּוֹרוֹת
הֵבִיאוּ בְּנֵי הַקְּהִלּוֹת, יָרוּ בָּהֶם
וְהִפִּילוּם לְקֶבֶר הָאַחִים.
חֵלֶק מֵהַיְּרוּיִים הָיוּ אַךְ נִפְגָּעִים, פְּצוּעִים,
הַיְּלָדִים בִּזְרוֹעוֹת אִמּוֹתֵיהֶם,
נָשִׁים אֲשֶׁר נִסּוּ עַל פִּי הַבּוֹר
כַּסּוֹת אֶת מְבוּשָׁן, הָעֵרֹמוֹת,
בְּעוֹד הַנָּאצִי הֲרָגָן בְּכַדּוּר אֶחָד, חַסְכָן.
הָיוּ אֲשֶׁר הֻטְּלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר חַיִּים,
רֹאשָׁם קָדִימָה עַד לְמַחֲצִית גּוּפָם
וְנֶחְנְקוּ מֵחוֹל וַאֲדָמָה וְסִיד שֶׁנִּשְׁפְּכוּ מֵעֲלֵיהֶם
ספר שיריו "אני תובע" הוא ספר, שמתחבר לספרים קודמים של משה ליבה בנושא השואה. מי שקורא בשיריו מרגיש, כי היצירה הרוטטת הזו מיטיבה להתחבר לתקופה הנוראה, לחוש את הדופק של העם היהודי. שירתו היא נייר לקמוס רגיש לנשמה היהודית, להיסטוריה המיוסרת, והקריאה סוחפת אותנו לנפש היוצר שיודע לתת כבוד לסבל, שידע להדליק נר נשמה נצחי לכל אלה שנספּוּ , אך רוּם נותרה עֵדה לספר את הסיפור שלא נגמר.
משה ליבה ניצב מול התופת – ואין לו מרגוע:
"יָדיים אֵלה – מְצָא לָהֶן מְנוחָה"
ואין הוא חס על עצמו אלא על ילד קטן:
'יָדַיים קְטַנות
שֶלא הָייתה בָּהן אַשמָה' -
והוא ממשיך בבכי עצור:
'ידיים שאֵין עלֵיהן כַּפָּרָה
יָדיים לבָנוֹת'.
המשורר הוא שליח ציבור בשם כולם – בשם העם היהודי כולו.
אתה קורא בשירים וחש שזה מעמד קדוש.
כחזן על תיבת התפילה, עומד המשורר לפנינו, שליח ציבור לנשמות אילמות: משה ליבה כותב באותו מתח נורא שבין זיכרון לשכחה, חושף בעטו השרוף קווים מתוך התוהו ובוהו, קווים שבירים מאותה תקופה, מבקש לאפיין בדמע ובכאב את אופייה של אותה חשיכה שחורה, אותה רעה חולה שהובילה את העולם, את אירופה - לשנים נוראות, למעשי טבח שקשה לתאר.
הנה שורותיו מתוך הספר החדש 'אני תובע' – שורות שחותכות את המציאות, שמנסות לתאר התנפלות של הנאצים על העיירה, והם בוחרים להרוג את הארוס והארוסה בטקס האירוסין. השניים מתים יחד, מתבוססים בדמם, וכך מסתיים השיר בדברי הפרידה של הארוס:
וְהָאָרוּס, מֻכֶּה, עָנָה:
כָּאן, עַל שְׂפַת
נְהַר הַדְּנְיֶפֶּר
הַזּוֹרֵם בִּשְׂדוֹת הַפֶּרֶא
תַּחַת כִּפַּת שָׁמַיִם
הַנּוֹטְפִים דִּמְעָה
זֶה מְעִילִי
בּוֹ נִתְעַטֵּף
וִיהִי לָנוּ לְחֻפָּה.
לֹא, הוֹסִיף וְאָמַר,
אַתְּ כְּבָר לֹא
בְּדָמַיִךְ תִּחְיִי
כִּי אִם
אַחַר קִדּוּשׁ
בְּדָמֵנוּ, יַחְדָּיו נָמוּת.
וְכָךְ הָיָה
הַמְּאוֹרָסִים
קִדְּשׁוּ לְלֹא חֻפָּה,
לֹא אֶת הַכּוֹס שָׁבְרוּ
כִּי אִם
עוֹרְקֵיהֶם חָתְכוּ
בְּשָׂדֶה הַפָּתוּחַ
בְּבֹץ עָמֹק
עַל שְׂפַת הַנָּהָר הַגָּדוֹל
שיר שכולו צעקה, משה ליבה יוצר תמונת אימים - והמילים לובשות פנים אחרות, וארשתיך לי בדם.
אתה קורא בשיריו של ליבה, אתה נרעד מול המחזה שלו 'הנגן מאושוויץ' - והלב
היהודי קולט את שברי החיבורים – את הקשר להיסטוריה, לעם, לנספים, לניצולים – והמסר בוקע מתוך האופל: החיבור לזיכרונות האלה נרקם בלבבות שלנו פנימה, ריחות ומראות שמופנמות בנו, כמו חיכינו להם, כי הם חלק מחיינו, הם נחוצים לנו כדי שנבין את עצמנו, את עמנו, שנדע כיצד להמשיך לחיות, וכל זאת כשאנו חיים מה היה שם.
אנו נכנסים לחודש ניסן, ובתאריך כ"ז כולנו נחווה בטקסי יום השואה את האסון הנורא, אסון שלעד לא יישכח מלבנו. משה ליבה בא בשם הנספים, תובע את כבודם ואת זכרם, כך הוא שר:
אֲנִי תּוֹבֵעַ זֵכֶר
אַרְבַּע-מֵאוֹת אֶלֶף,
שְׁמוֹנֶה-מֵאוֹת אֶלֶף,
אִישׁ לֹא סָפַר
וּמִי יֵדַע,
שֶׁהֻשְׁמְדוּ שָׁם,
בַּמָּקוֹם הַהוּא
מֵעֵבֶר לַנָּהָר,
טְרַנְסְנִיסְטְרִיָּה שְׁמוֹ.
משה ליבה כיהן כשגריר ובעצם היה שליח ציבור בכל דבר שעשה.
בשיריו הוא שגריר, שגריר של עולם נשכח, שגריר של עולם שאסור שיישכח. שגריר לחבריו שנשחטו, לחבריו שניצלו ונותרו כבויים ושבורים. מי שמהלך בין שבילי שיריו של ליבה, חש את הפצע השחור, את השכול, את זעקת הקורבנות – ומתוך הצעידה הכואבת נושבת הרוח מאותן שדות מוות.
שירתו היא הזכר החי, הצו שעלינו לזכור.
הקריאה בשורות שיריו מצמררת, ההד חוזר, אלה פסיעות הצללים האבודים במחנות המוות, וזה המשורר שהפנים את נשמותיהם של הנספים בקרבו, זה משה המשורר שנצר הכול בלב.
חש כל רגע שהוא שם –
'חַי בַּבּוֹר הַהוּא/ בקֶבֶר הָאַחִים'
בשיר קשה שלו – שחלק ממנו הבאתי קודם - הוא מתאר כיצד קוברים יהודים חיים, והוא מסיים את השיר במלים, שקשה לשכוח:
הָאֲדָמָה זָזָה שָׁבוּעַ יָמִים!
זו הפלנטה הקשה, הרוטטת, הצועקת – פלנטה איומה שצפה כל הזמן. הסמלים של השואה מתחברים לזהות, לשורשים, להתחברות הקולקטיבית. הטלאי הצהוב כנובע מן המגן דוד, וכל הסמליות הלאומית שבה לסיפור האישי:
"הטלאי הצהוב/ כתם שחור. כוכב/ מגן דוד. יהודי/ זה אני".
אנו קוראים ויודעים שהשירים בוערים, אסור להניחם בלי להניח להם להיות עדות לדורות.
כל שורה צורבת – אנו מצטרפים לשיירה, חשים כי נשבענו למענם, נשבענו לזכור, לבנות את ביתנו על חורבות עולמם, לזכור למען הגאולה.
שהרי כך אמר הבעל שם טוב:
השִכחָה היא גלות - הזיכרון הוא הגאולה. והשירים הקשים כמו צורבים בנו תחושה, שזו גאולה קשה, גאולה מתוך האֵפר.
כקוראים שחשים שהם חלק מן הכלל, יש לנו תחושה של הזדהות, מחויבות רגשית להיות חלק מכאבו של משה ליבה: נשבעים יחד עמו כי נמשיך לזכור, נמשיך לבנות חיים חדשים על חורבות השואה, על חורבות עולמם – ולרע לא לשכוח את דבריהם האחרונים. את שירת חייהם ומותם. דבריהם הם זיכרונם.
