סיפור:
גירושים מאוחרים/ סופי רחלנקו 
בלבה של יעל ההחלטה כבר נפלה. נותרה רק השאלה איך להודיע על כך, הרי גם לילדים בוגרים חשוב שהוריהם יישארו יחד, וגירושים אחרי 40 שנים של חיים משותפים עלולים להיראות בעיניהם כמשהו בלתי אפשרי, בלתי סביר, הזוי לגמרי. היא הניחה שבנה גיא, בעצמו אבא לשני ילדים, שהתגרש אחרי שמונה שנות נישואים, יוכל בכל זאת להבין ולא יעז להתערב, אבל מאיה, הבת של אבא'לה, איך היא תבלע את הגלולה המאוד מרה עבורה? עוד כשהייתה ילדה קטנה העדיפה תמיד את אביה, ששיחק איתה בכדור ובמשחקים אחרים, ושסלח לה על גחמות קטנות ואפילו שיתף פעולה במעשי קונדס אחדים, שלימד אותה לרכוב על אופניים וגם לשחות, בעוד שהיא, על אף שלא אהבה אותה פחות ממנו, הייתה הרבה יותר סמכותית, הקפידה תמיד על תזונתה המאוזנת ועל מילוי חובותיה היום-יומיות. כשסירבה לסיים את הארוחה, לא רצתה ללכת לישון בשעה הקבועה או הפרה איזו הוראה אחרת, יעל אף לא נמנעה מדי פעם מלהטיל על בתה הקטנה עונשים קלים. זה היה כמובן מתוך דאגה לבריאותה ולחינוכה, אבל כהשלכה של ימי הילדות האלה, שמן הסתם לא נעדר מהם תסביך אלקטרה, המקבילה הנשית של אדיפוס, גם בבגרותה ניצבה מאיה תמיד לצדו של אביה. להודיע לה על כוונתה להתגרש הייתה, אם כן, משימה לא קלה במיוחד עבור יעל.
בשנים אחרונות התחילו היחסים שבין יעל לצביקה להידרדר בהדרגה. בלי סיבה נראית לעין הצטברו בלבם כל מיני כעסים וטינות, ויעל חשה שאינה מסוגלת להמשיך יותר בשגרה הטעונה והמתסכלת. השיגעונות הקטנים שלו, שקודם מצאה בהם אפילו חן מסוים, הרגיזו אותה יותר ויותר. פעם, למשל, ממש לא הפריע לה כאשר נהג להסתגר לשעה קלה בחדר העבודה שלו. היה בכך אף יתרון אישי עבורה, כי גם היא נזקקה מדי פעם להישאר קצת לבד עם עצמה. עם התגברות המתחים שביניהם, התבודדותו, שנמשכה לעתים עד לשעות הערב, גרמה ליעל לתסכול ולתהיות על אופי היחסים שביניהם.
הם רבו על הכול וללא הבחנה, ובאותה עוצמה ועיקשות, בגלל פוליטיקה, בגלל סירובו להצטרף אליה בביקורים אצל הוריה, או על בחירת תוכנית טלוויזיה לצפייה בערב. היא הרגישה שהוא הפך ליותר ויותר מסוגר, לאגואיסט, ונוסף לכך להיפוכונדר! תלונותיו על מיחושים שונים, שנראו לה מוגזמים ולעתים אף דמיוניים, ושעליהן הגיבה בחוסר אמפתיה ובקוצר רוח, הרעילו את החיים של שניהם. יעל טענה שלא צריך להיות רופא כדי לאבחן ששיעולו העיקש נבע מהעישון, שאכן סיכן את בריאותו הכללית. היא האשימה אותו בהיעדר כוח רצון וכעסה מאוד על שנכשל בניסיונותיו החוזרים להיגמל מההרגל המגונה, שבגלל השלכותיו הפסיביות הזיק לא רק לו אלא גם לה.
מרוב ויכוחים ומריבות הם חדלו מלהראות סימני חיבה זה כלפי זו. גם יחסי המין לא סיפקו אותה יותר, ולא רק בגלל תדירותם הנמוכה. אחרי שהיה גומר צביקה נהג להסתובב לצד השני והיה נרדם כמעט מיד. והיא אטמה את אוזניה בתסכול, כי הנחירות שלו אחרי המשגל המכני והלא מספק מבחינתה ממש הוציאו אותה מדעתה.
לבסוף פקעה סבלנותה, והיא אמרה לו שבגלל הנחירות שלו שנתה נודדת, וכשסוף סוף היא מצליחה להירדם יש לה סיוטים. צביקה נדהם לשמוע מפיה טענות בוטות שכאלה, הוא נפגע קשות, ומאז לא רק שלא חלקו יותר אותה מיטה ולא קיימו יחסי מין, אלא גם בקושי דיברו. לפעמים, גם כשנמצאה בקרבתו, במקום לפנות ליעל ישירות, תקשר איתה באמצעות הודעות לקוניות בווטסאפ, מה שהיה מקפיץ לה את הפיוזים. במפגשים משפחתיים ועם חברים, בהסכמה שמתוך שתיקה, השתדלו אמנם להעמיד פנים שהכול בסדר, אבל בעלי עין חדה יכלו להבחין בסדקים שבקשר בין שני בני הזוג, שעם הזמן רק הלכו והעמיקו.
הם נפגשו ביום הסטודנט בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, ביוני 1976. יעל הייתה בת 26, בשנה אחרונה ללימודיה בפקולטה למדעי החברה, וצביקה בן 23, בשנה השנייה בפקולטה למדעים, בחוג לכימיה. המפגש התרחש בין השניים בקונצרט רוק מחריש אוזניים על המדשאה הגדולה שבין בניין גילמן לבין בניין מקסיקו. יעל הגיעה לחגיגה השנתית הגדולה עם כמה חברות, וצביקה עם כמה חברים. בין הצעירים והצעירות שבשתי החבורות, שבאופן אקראי התמקמו קרוב אחת לשנייה, היו תחילה מבטים מגששים בשני הכיוונים, אחר כך חילופי בדיחות והתלוצצויות, ובהמשך, לפי הכימיה (או היעדרה) שבין שני המינים, הם החליפו את מקומות הרביצה שלהם על המדשאה.
מצב הרוח של החבר'ה היה מרומם, האווירה חופשית, מין וודסטוק ישראלי בזעיר אנפין שנמשך עד אור הבוקר. במקרה או באסטרטגיה מחושבת מצא את עצמו צביקה שרוע בקרבתה של יעל. בעל שער ערמוני שהגיע לו עד לכתפיים, הוא הרכיב משקפיים במסגרת שחורה עבה, ונראה כמו פרופסור צעיר ומעט ממזרי. היה בהופעתו משהו שהזכיר לה את וודי אלן, אולי בגירסה קצת משופרת. גם יעל לא הייתה מהחתיכות הבולטות, אבל בהחלט חמודה ובעלת גוף נשי עם קימורים במקומות הנכונים.
בין "וודי אלן" הזה לבינה היה איזה קליק ספונטני, משוחרר מביישנות טבעית וממעצורים. באמתלה שלא הצליחה לפתוח את פחית הקולה שלה, היא ביקשה ממנו שיעזור לה במשימה. הוא הזדרז לסייע, אבל בגלל השלומיאליות שלו, כשפתח את הפחית, מחצית מתכולתה נשפכה על שמלתה החדשה. צביקה ניסה במבוכה למזער את הנזק, ותוך כדי התנצלות וניגוב המשקה שנספג בשמלתה, ידו הימנית, מבלי שהתכוון לכך, לקחה לעצמה חירות ללטף קלילות את ירכיה של יעל. אחר כך חשש קצת מתגובתה של יעל מהמזמוז הספונטני, אבל להפתעתו ולשמחתו הרגיש מיד שלא רק שיעל לא התנגדה למגע ידו, אלא אפילו נהנתה ממנו. השניים סיימו את הקטע בצחוק משחרר, ויתרו על ניסיון העלמת הכתמים מהשמלה, ושתו ביחד את המשקה הנותר, כשהם מעבירים את הפחית מפה לפה. לאחר שרוקנו אותה נצמדו שפתתותיהם והם גמעו זה את זו בנשיקה חושנית, עמוקה וארוכה.
יעל וצביקה התחתנו כשנה אחרי יום הסטודנט ההוא. הוריה של יעל, ניצולי שואה בשנות החמישים המאוחרות לחייהם, היו מאושרים שבתם היחידה מצאה סוף סוף בחור רציני שהיה לטעמה. ההורים של צביקה, מוותיקי הארץ, מבוססים ואפילו אמידים, שמחו פחות. לדעתם הגיעה לבן שלהם מישהי טובה יותר מכל הבחינות. מה זה תואר במדעי החברה? מה אפשר בכלל לעשות איתו? מדעי הטבע, זה משהו אחר!
התנגדות הוריו לזיווג הזה נבעה גם מסיבה נוספת. לצביקה הייתה אחות שעברה כבר את גיל שלושים ושעדיין לא מצאה לה בן זוג, מה שבמיוחד הדאיג את אמו. צביקה, לעומת זאת, היה בסך הכול בן 24, ורק בתחילת הלימודים שלו באוניברסיטה, אז למה לו למהר ולהתחתן כל כך צעיר עם מישהי שמבוגרת ממנו בשלוש שנים וחצי (כי גם לחצי יש לעתים משמעות!...), רק בגלל שהכניסה אותו למיטתה? לא חסרות בישראל בחורות יפות ומוצלחות מיעל, טענה אמו. לזכותו של צביקה ייאמר שהוא לא שמע בקולה, ולמרות הלחצים שהפעילה עליו יחד עם בעלה ויתר על התמיכה הכלכלית של הוריו והתחתן עם יעל.
בשנים הראשונות לנישואיהם עבד צביקה במשרה חלקית כעוזר מחקר במעבדה, אבל המפרנסת העיקרית הייתה יעל, שמצאה עבודה במשרד הרווחה. הוריה עזרו קצת בשכר הדירה, אבל בסך הכול הצעירים הסתדרו לא רע, והעיקר - הייתה ביניהם משיכה פיזית, הערכה הדדית, הבנה, או במילה אחת, אהבה.
עם סיום התואר הראשון המשיך צביקה את לימודיו לתואר שני, ובה בעת התקבל לעבוד במכון התקנים. הם התבססו כלכלית, רכשו דירה משלהם, ומדי פעם הרשו לעצמם אפילו חופשות וטיולים בחו"ל. נולדו להם שני ילדים מוצלחים בהפרש של שנתיים שהסבו להם הרבה נחת. כשהילדים גדלו והקימו משפחות משלהם, הם הפכו את יעל וצביקה לסבים גאים שנהנים מנכדיהם. כלפי חוץ, הם נראו, אם כן, משפחה מוצלחת ומאושרת, וכיוון שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כפי שטען לב טולסטוי הרבה לפניי, לולא המשבר שפקד את בני הזוג אחרי 40 שנות נישואים מאושרים לכאורה, לא הייתה לי שום סיבה לספר עליהם.
כאשר שיתפה יעל את מאיה בכוונתה להתגרש מאביה, הבת בעצם לא ממש הופתעה. מתברר שלילדים יש חושים מחודדים מאוד, ולעתים ההורים נוטים להתעלם מהם. במאמץ אחרון ניסתה מאיה להציל את הזוגיות של הוריה מטביעתה הסופית. היא ויתרה על טיול משפחתי עם בעלה וילדיה, ובכסף שנחסך, בתור מתנה לחג הפסח, העניקה להוריה כרטיס זוגי לשיִט לחופי צפון איטליה. היא ציפתה שההפלגה, שינוי האוויר והאווירה, החופים הקסומים של ארץ המגף והימצאותם ביחד 24 שעות ביממה במשך שבוע, יצליחו להשכיח מלבם עלבונות וטינות מהעבר. גם אם הספקות והחששות לגבי הסיכויים לפתיחת דף חדש בזוגיות שלהם לא נעלמו מלבם, השי הלא צפוי מצדה של הבת ריגש עמוקות את שני ההורים. הם החליטו, אם כן, לנסות ולזרום לפי התוכנית של מאיה, בתנאי שיחזירו לבתם את עלות השיט.
במשך שבעת ימי ההפלגה האיר להם מזג האוויר פנים, הים הרגוע הפיח שלווה והשכיח בעיות, והשירות באונייה, שהיה ברמה של מלון ארבעה כוכבים לפחות, פינק את המפליגים בארוחות גוּרְמֶה ובתוכניות בידור. יעל וצביקה הוקסמו מהנופים המדהימים, מאוצרות האמנות שגילו בערי החוף שבהן עגנו, ונהנו מאוד מהמטבח האיטלקי האותנטי והמשובח. במה שנוגע לקשר שביניהם לעומת זאת, השיט לא חולל נפלאות ולא הצליח לעורר ולהבעיר מחדש את האהבה, שבשנים אחרונות הלכה ודעכה.
אפשר לשער שאף שנהנו מההפלגה, מה שהתרחש עמוק בלבותיהם היה די דומה לרגשות ששארל אזנבור שר עליהם כה נפלא:
temps des amours mortes… Que c'est triste Venise au
כמה עצובה ונציה בעת שנגמרת האהבה... כי אז אוצרות האמנות של המוזיאונים והכנסיות, היונים שבפִּיאָצה סָן מַרְקוֹ, הזוגות הנאהבים שבגונדולות, רק צובטים את הלב הנכמר.
לאכזבתה הגדולה של הבת, עם שובם של הוריה ארצה בתום השיט חזרו גם המחלוקות והבעיות שיעל וצביקה נתקלו בהן לפני ההפלגה.
הגירושים היו אם כן בלתי נמנעים והתקיימו בהסכמה הדדית כמה חודשים לאחר שובם. בתום התהליך הטראומטי נפתח פרק חדש בחייה של יעל. היא הרגישה חופשייה לעסוק בדברים אישיים שהיו חשובים לה, ושלא התאפשר לה להתפנות אליהם קודם. מאז הגירושים היא הקדישה יותר זמן להוריה ניצולי השואה המזדקנים. נוסף לתמיכה ולעזרה שהעניקה להם ככל שאִפשרו לה כוחותיה, היא שמה לה למטרה להנציח את סיפוריהם האישיים ולהעלותם על הכתב. כבר כנערה כתבה שירים ובתיכון הצטיינה בכתיבת חיבורים, אבל לכתוב ספר שיגלו בו עניין אנשים זרים זה כבר סיפור אחר.
אף שמראש הייתה מודעת לקשיים, היא לא ויתרה על המשימה הלא פשוטה. היא גם לא ממש הופתעה שכתב היד שעבדה עליו כשנה נדחה על ידי שלוש מההוצאות הגדולות, ולבסוף הוציאה לאור את ספרה הראשון על חשבונה בהוצאה קטנה.
למרות האנונימיות שלה זכה הספר לסקירות אוהדות באתרים שונים וברשתות. מעודדת מהתגובות החיוביות, היא הרגישה צורך להעלות על הכתב חומר רב שהצטבר אצלה - סיפורים המבוססים על מקרים מעניינים של אנשים שונים שפגשה במשך 37 שנים כעובדת סוציאלית, לא עוד כדוחות לרשויות השונות, אלא כסיפורים אישיים מרגשים בשינוי נתונים אישיים, הנסיבות ומקומות ההתרחשות. היא רצתה גם להוכיח, קודם כול לעצמה ואחר כך גם למו"לים, שהיא מסוגלת לכתוב לא רק ביוגרפיה של הקרובים לה ביותר, אלא אף סיפורים פרי דמיונה, גם אם נקודת המוצא שלהם שאובה ממקרים שהכירה.
יעל שקלה גם לכתוב סיפור הומוריסטי על בעל היפוכונדר, אבל אחרי הבשורה של מאיה היא ויתרה כמובן על הרעיון. בקול שבור ומתייפח הודיעה לה הבת על אשפוזו של צביקה באיכילוב בעקבות התקף לב.
עוד באותו יום נסעה יעל לבית החולים. כשנכנסה למחלקה פנימית ג' וחיפשה את החדר שבו אושפז, כבר מהמסדרון הבחינה בדמות נשית ליד מיטתו. מרחוק חשבה תחילה שהייתה זאת מאיה, אבל כאשר התקרבה יותר נגלו לה פנים לא מוכרות של אישה כבת 50. יעל קפאה על מקומה, וכעבור רגע, בצעדים החלטיים, כמעט בריצה, יצאה מפנימית ג'.
למחרת התקשרה אליה מאיה ובישרה: "מצבו של אבא התייצב, הוא בהכרה, והשאלה הראשונה שלו הייתה: 'אימא יודעת?'"
בהמשך אשפוזו ביקרה יעל את צביקה כמעט כל יום. מצבו השתפר בהדרגה ונוצר ביניהם משהו חדש שלא הכירו במשך שנות נישואיהם הרבות. הם לא הרבו בדיבורים, אבל השתיקות החדשות שנמתחו ביניהם לא היו עוד טעונות כעסים וטינות, אלא מלאות רוך וקרבה שמעבר למילים. בביקוריה הרבים לא נתקלה יותר יעל באישה שהבחינה בה ליד מיטתו של צביקה ביום הראשון לאשפוזו. גם אם התמונה שגרמה לה לדפיקות לב מהירות עדיין לא היטשטשה לגמרי בזיכרונה, היא העדיפה לא לשאול על טבעו של הביקור. לא תמיד החפירות כדאיות ולעתים הן אף עלולות להיות מסוכנות והרסניות.
להתקף הלב שעבר צביקה היו במפתיע גם השלכות על רחשי לבה של יעל. התעורר בה לפתע משהו שחשבה שנדם מזמן, וייתכן שהאלמונית שישבה ליד מיטתו של בעלה לשעבר סייעה בכך בעקיפין. כאשר צביקה השתחרר מבית החולים הוא חזר לדירה שבה התגורר מאז הגירושים, ויעל המשיכה לבקרו מדי יום, ולפעמים נשארה גם לישון לצדו. הם גילו מחדש את עינוגי הגוף, שלמרות האירוע הלבבי הותרו על ידי הרופאים. אחרי 40 שנות נישואים שהסתיימו בגירושים, הם הפכו שוב לנאהבים.
מחוזק פיזית ומעודד נפשית שִינה צביקה לגמרי את אורח חייו. הוא הפסיק לעשן והקפיד על פעילות גופנית. כאשר מזג האוויר איפשר, בערב או בבוקר, נהגו יעל וצביקה לצעוד לאורך שפת הים. הם סיפרו אחר כך למאיה שהם מתאמנים בהליכה לקראת טיול לפירנצה, עיר הרנסנס.
גירושים מאוחרים
בלבה של יעל ההחלטה כבר נפלה. נותרה רק השאלה איך להודיע על כך, הרי גם לילדים בוגרים חשוב שהוריהם יישארו יחד, וגירושים אחרי 40 שנים של חיים משותפים עלולים להיראות בעיניהם כמשהו בלתי אפשרי, בלתי סביר, הזוי לגמרי. היא הניחה שבנה גיא, בעצמו אבא לשני ילדים, שהתגרש אחרי שמונה שנות נישואים, יוכל בכל זאת להבין ולא יעז להתערב, אבל מאיה, הבת של אבא'לה, איך היא תבלע את הגלולה המאוד מרה עבורה? עוד כשהייתה ילדה קטנה העדיפה תמיד את אביה, ששיחק איתה בכדור ובמשחקים אחרים, ושסלח לה על גחמות קטנות ואפילו שיתף פעולה במעשי קונדס אחדים, שלימד אותה לרכוב על אופניים וגם לשחות, בעוד שהיא, על אף שלא אהבה אותה פחות ממנו, הייתה הרבה יותר סמכותית, הקפידה תמיד על תזונתה המאוזנת ועל מילוי חובותיה היום-יומיות. כשסירבה לסיים את הארוחה, לא רצתה ללכת לישון בשעה הקבועה או הפרה איזו הוראה אחרת, יעל אף לא נמנעה מדי פעם מלהטיל על בתה הקטנה עונשים קלים. זה היה כמובן מתוך דאגה לבריאותה ולחינוכה, אבל כהשלכה של ימי הילדות האלה, שמן הסתם לא נעדר מהם תסביך אלקטרה, המקבילה הנשית של אדיפוס, גם בבגרותה ניצבה מאיה תמיד לצדו של אביה. להודיע לה על כוונתה להתגרש הייתה, אם כן, משימה לא קלה במיוחד עבור יעל.
בשנים אחרונות התחילו היחסים שבין יעל לצביקה להידרדר בהדרגה. בלי סיבה נראית לעין הצטברו בלבם כל מיני כעסים וטינות, ויעל חשה שאינה מסוגלת להמשיך יותר בשגרה הטעונה והמתסכלת. השיגעונות הקטנים שלו, שקודם מצאה בהם אפילו חן מסוים, הרגיזו אותה יותר ויותר. פעם, למשל, ממש לא הפריע לה כאשר נהג להסתגר לשעה קלה בחדר העבודה שלו. היה בכך אף יתרון אישי עבורה, כי גם היא נזקקה מדי פעם להישאר קצת לבד עם עצמה. עם התגברות המתחים שביניהם, התבודדותו, שנמשכה לעתים עד לשעות הערב, גרמה ליעל לתסכול ולתהיות על אופי היחסים שביניהם.
הם רבו על הכול וללא הבחנה, ובאותה עוצמה ועיקשות, בגלל פוליטיקה, בגלל סירובו להצטרף אליה בביקורים אצל הוריה, או על בחירת תוכנית טלוויזיה לצפייה בערב. היא הרגישה שהוא הפך ליותר ויותר מסוגר, לאגואיסט, ונוסף לכך להיפוכונדר! תלונותיו על מיחושים שונים, שנראו לה מוגזמים ולעתים אף דמיוניים, ושעליהן הגיבה בחוסר אמפתיה ובקוצר רוח, הרעילו את החיים של שניהם. יעל טענה שלא צריך להיות רופא כדי לאבחן ששיעולו העיקש נבע מהעישון, שאכן סיכן את בריאותו הכללית. היא האשימה אותו בהיעדר כוח רצון וכעסה מאוד על שנכשל בניסיונותיו החוזרים להיגמל מההרגל המגונה, שבגלל השלכותיו הפסיביות הזיק לא רק לו אלא גם לה.
מרוב ויכוחים ומריבות הם חדלו מלהראות סימני חיבה זה כלפי זו. גם יחסי המין לא סיפקו אותה יותר, ולא רק בגלל תדירותם הנמוכה. אחרי שהיה גומר צביקה נהג להסתובב לצד השני והיה נרדם כמעט מיד. והיא אטמה את אוזניה בתסכול, כי הנחירות שלו אחרי המשגל המכני והלא מספק מבחינתה ממש הוציאו אותה מדעתה.
לבסוף פקעה סבלנותה, והיא אמרה לו שבגלל הנחירות שלו שנתה נודדת, וכשסוף סוף היא מצליחה להירדם יש לה סיוטים. צביקה נדהם לשמוע מפיה טענות בוטות שכאלה, הוא נפגע קשות, ומאז לא רק שלא חלקו יותר אותה מיטה ולא קיימו יחסי מין, אלא גם בקושי דיברו. לפעמים, גם כשנמצאה בקרבתו, במקום לפנות ליעל ישירות, תקשר איתה באמצעות הודעות לקוניות בווטסאפ, מה שהיה מקפיץ לה את הפיוזים. במפגשים משפחתיים ועם חברים, בהסכמה שמתוך שתיקה, השתדלו אמנם להעמיד פנים שהכול בסדר, אבל בעלי עין חדה יכלו להבחין בסדקים שבקשר בין שני בני הזוג, שעם הזמן רק הלכו והעמיקו.
הם נפגשו ביום הסטודנט בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, ביוני 1976. יעל הייתה בת 26, בשנה אחרונה ללימודיה בפקולטה למדעי החברה, וצביקה בן 23, בשנה השנייה בפקולטה למדעים, בחוג לכימיה. המפגש התרחש בין השניים בקונצרט רוק מחריש אוזניים על המדשאה הגדולה שבין בניין גילמן לבין בניין מקסיקו. יעל הגיעה לחגיגה השנתית הגדולה עם כמה חברות, וצביקה עם כמה חברים. בין הצעירים והצעירות שבשתי החבורות, שבאופן אקראי התמקמו קרוב אחת לשנייה, היו תחילה מבטים מגששים בשני הכיוונים, אחר כך חילופי בדיחות והתלוצצויות, ובהמשך, לפי הכימיה (או היעדרה) שבין שני המינים, הם החליפו את מקומות הרביצה שלהם על המדשאה.
מצב הרוח של החבר'ה היה מרומם, האווירה חופשית, מין וודסטוק ישראלי בזעיר אנפין שנמשך עד אור הבוקר. במקרה או באסטרטגיה מחושבת מצא את עצמו צביקה שרוע בקרבתה של יעל. בעל שער ערמוני שהגיע לו עד לכתפיים, הוא הרכיב משקפיים במסגרת שחורה עבה, ונראה כמו פרופסור צעיר ומעט ממזרי. היה בהופעתו משהו שהזכיר לה את וודי אלן, אולי בגירסה קצת משופרת. גם יעל לא הייתה מהחתיכות הבולטות, אבל בהחלט חמודה ובעלת גוף נשי עם קימורים במקומות הנכונים.
בין "וודי אלן" הזה לבינה היה איזה קליק ספונטני, משוחרר מביישנות טבעית וממעצורים. באמתלה שלא הצליחה לפתוח את פחית הקולה שלה, היא ביקשה ממנו שיעזור לה במשימה. הוא הזדרז לסייע, אבל בגלל השלומיאליות שלו, כשפתח את הפחית, מחצית מתכולתה נשפכה על שמלתה החדשה. צביקה ניסה במבוכה למזער את הנזק, ותוך כדי התנצלות וניגוב המשקה שנספג בשמלתה, ידו הימנית, מבלי שהתכוון לכך, לקחה לעצמה חירות ללטף קלילות את ירכיה של יעל. אחר כך חשש קצת מתגובתה של יעל מהמזמוז הספונטני, אבל להפתעתו ולשמחתו הרגיש מיד שלא רק שיעל לא התנגדה למגע ידו, אלא אפילו נהנתה ממנו. השניים סיימו את הקטע בצחוק משחרר, ויתרו על ניסיון העלמת הכתמים מהשמלה, ושתו ביחד את המשקה הנותר, כשהם מעבירים את הפחית מפה לפה. לאחר שרוקנו אותה נצמדו שפתתותיהם והם גמעו זה את זו בנשיקה חושנית, עמוקה וארוכה.
יעל וצביקה התחתנו כשנה אחרי יום הסטודנט ההוא. הוריה של יעל, ניצולי שואה בשנות החמישים המאוחרות לחייהם, היו מאושרים שבתם היחידה מצאה סוף סוף בחור רציני שהיה לטעמה. ההורים של צביקה, מוותיקי הארץ, מבוססים ואפילו אמידים, שמחו פחות. לדעתם הגיעה לבן שלהם מישהי טובה יותר מכל הבחינות. מה זה תואר במדעי החברה? מה אפשר בכלל לעשות איתו? מדעי הטבע, זה משהו אחר!
התנגדות הוריו לזיווג הזה נבעה גם מסיבה נוספת. לצביקה הייתה אחות שעברה כבר את גיל שלושים ושעדיין לא מצאה לה בן זוג, מה שבמיוחד הדאיג את אמו. צביקה, לעומת זאת, היה בסך הכול בן 24, ורק בתחילת הלימודים שלו באוניברסיטה, אז למה לו למהר ולהתחתן כל כך צעיר עם מישהי שמבוגרת ממנו בשלוש שנים וחצי (כי גם לחצי יש לעתים משמעות!...), רק בגלל שהכניסה אותו למיטתה? לא חסרות בישראל בחורות יפות ומוצלחות מיעל, טענה אמו. לזכותו של צביקה ייאמר שהוא לא שמע בקולה, ולמרות הלחצים שהפעילה עליו יחד עם בעלה ויתר על התמיכה הכלכלית של הוריו והתחתן עם יעל.
בשנים הראשונות לנישואיהם עבד צביקה במשרה חלקית כעוזר מחקר במעבדה, אבל המפרנסת העיקרית הייתה יעל, שמצאה עבודה במשרד הרווחה. הוריה עזרו קצת בשכר הדירה, אבל בסך הכול הצעירים הסתדרו לא רע, והעיקר - הייתה ביניהם משיכה פיזית, הערכה הדדית, הבנה, או במילה אחת, אהבה.
עם סיום התואר הראשון המשיך צביקה את לימודיו לתואר שני, ובה בעת התקבל לעבוד במכון התקנים. הם התבססו כלכלית, רכשו דירה משלהם, ומדי פעם הרשו לעצמם אפילו חופשות וטיולים בחו"ל. נולדו להם שני ילדים מוצלחים בהפרש של שנתיים שהסבו להם הרבה נחת. כשהילדים גדלו והקימו משפחות משלהם, הם הפכו את יעל וצביקה לסבים גאים שנהנים מנכדיהם. כלפי חוץ, הם נראו, אם כן, משפחה מוצלחת ומאושרת, וכיוון שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כפי שטען לב טולסטוי הרבה לפניי, לולא המשבר שפקד את בני הזוג אחרי 40 שנות נישואים מאושרים לכאורה, לא הייתה לי שום סיבה לספר עליהם.
כאשר שיתפה יעל את מאיה בכוונתה להתגרש מאביה, הבת בעצם לא ממש הופתעה. מתברר שלילדים יש חושים מחודדים מאוד, ולעתים ההורים נוטים להתעלם מהם. במאמץ אחרון ניסתה מאיה להציל את הזוגיות של הוריה מטביעתה הסופית. היא ויתרה על טיול משפחתי עם בעלה וילדיה, ובכסף שנחסך, בתור מתנה לחג הפסח, העניקה להוריה כרטיס זוגי לשיִט לחופי צפון איטליה. היא ציפתה שההפלגה, שינוי האוויר והאווירה, החופים הקסומים של ארץ המגף והימצאותם ביחד 24 שעות ביממה במשך שבוע, יצליחו להשכיח מלבם עלבונות וטינות מהעבר. גם אם הספקות והחששות לגבי הסיכויים לפתיחת דף חדש בזוגיות שלהם לא נעלמו מלבם, השי הלא צפוי מצדה של הבת ריגש עמוקות את שני ההורים. הם החליטו, אם כן, לנסות ולזרום לפי התוכנית של מאיה, בתנאי שיחזירו לבתם את עלות השיט.
במשך שבעת ימי ההפלגה האיר להם מזג האוויר פנים, הים הרגוע הפיח שלווה והשכיח בעיות, והשירות באונייה, שהיה ברמה של מלון ארבעה כוכבים לפחות, פינק את המפליגים בארוחות גוּרְמֶה ובתוכניות בידור. יעל וצביקה הוקסמו מהנופים המדהימים, מאוצרות האמנות שגילו בערי החוף שבהן עגנו, ונהנו מאוד מהמטבח האיטלקי האותנטי והמשובח. במה שנוגע לקשר שביניהם לעומת זאת, השיט לא חולל נפלאות ולא הצליח לעורר ולהבעיר מחדש את האהבה, שבשנים אחרונות הלכה ודעכה.
אפשר לשער שאף שנהנו מההפלגה, מה שהתרחש עמוק בלבותיהם היה די דומה לרגשות ששארל אזנבור שר עליהם כה נפלא:
temps des amours mortes… Que c'est triste Venise au
כמה עצובה ונציה בעת שנגמרת האהבה... כי אז אוצרות האמנות של המוזיאונים והכנסיות, היונים שבפִּיאָצה סָן מַרְקוֹ, הזוגות הנאהבים שבגונדולות, רק צובטים את הלב הנכמר.
לאכזבתה הגדולה של הבת, עם שובם של הוריה ארצה בתום השיט חזרו גם המחלוקות והבעיות שיעל וצביקה נתקלו בהן לפני ההפלגה.
הגירושים היו אם כן בלתי נמנעים והתקיימו בהסכמה הדדית כמה חודשים לאחר שובם. בתום התהליך הטראומטי נפתח פרק חדש בחייה של יעל. היא הרגישה חופשייה לעסוק בדברים אישיים שהיו חשובים לה, ושלא התאפשר לה להתפנות אליהם קודם. מאז הגירושים היא הקדישה יותר זמן להוריה ניצולי השואה המזדקנים. נוסף לתמיכה ולעזרה שהעניקה להם ככל שאִפשרו לה כוחותיה, היא שמה לה למטרה להנציח את סיפוריהם האישיים ולהעלותם על הכתב. כבר כנערה כתבה שירים ובתיכון הצטיינה בכתיבת חיבורים, אבל לכתוב ספר שיגלו בו עניין אנשים זרים זה כבר סיפור אחר.
אף שמראש הייתה מודעת לקשיים, היא לא ויתרה על המשימה הלא פשוטה. היא גם לא ממש הופתעה שכתב היד שעבדה עליו כשנה נדחה על ידי שלוש מההוצאות הגדולות, ולבסוף הוציאה לאור את ספרה הראשון על חשבונה בהוצאה קטנה.
למרות האנונימיות שלה זכה הספר לסקירות אוהדות באתרים שונים וברשתות. מעודדת מהתגובות החיוביות, היא הרגישה צורך להעלות על הכתב חומר רב שהצטבר אצלה - סיפורים המבוססים על מקרים מעניינים של אנשים שונים שפגשה במשך 37 שנים כעובדת סוציאלית, לא עוד כדוחות לרשויות השונות, אלא כסיפורים אישיים מרגשים בשינוי נתונים אישיים, הנסיבות ומקומות ההתרחשות. היא רצתה גם להוכיח, קודם כול לעצמה ואחר כך גם למו"לים, שהיא מסוגלת לכתוב לא רק ביוגרפיה של הקרובים לה ביותר, אלא אף סיפורים פרי דמיונה, גם אם נקודת המוצא שלהם שאובה ממקרים שהכירה.
יעל שקלה גם לכתוב סיפור הומוריסטי על בעל היפוכונדר, אבל אחרי הבשורה של מאיה היא ויתרה כמובן על הרעיון. בקול שבור ומתייפח הודיעה לה הבת על אשפוזו של צביקה באיכילוב בעקבות התקף לב.
עוד באותו יום נסעה יעל לבית החולים. כשנכנסה למחלקה פנימית ג' וחיפשה את החדר שבו אושפז, כבר מהמסדרון הבחינה בדמות נשית ליד מיטתו. מרחוק חשבה תחילה שהייתה זאת מאיה, אבל כאשר התקרבה יותר נגלו לה פנים לא מוכרות של אישה כבת 50. יעל קפאה על מקומה, וכעבור רגע, בצעדים החלטיים, כמעט בריצה, יצאה מפנימית ג'.
למחרת התקשרה אליה מאיה ובישרה: "מצבו של אבא התייצב, הוא בהכרה, והשאלה הראשונה שלו הייתה: 'אימא יודעת?'"
בהמשך אשפוזו ביקרה יעל את צביקה כמעט כל יום. מצבו השתפר בהדרגה ונוצר ביניהם משהו חדש שלא הכירו במשך שנות נישואיהם הרבות. הם לא הרבו בדיבורים, אבל השתיקות החדשות שנמתחו ביניהם לא היו עוד טעונות כעסים וטינות, אלא מלאות רוך וקרבה שמעבר למילים. בביקוריה הרבים לא נתקלה יותר יעל באישה שהבחינה בה ליד מיטתו של צביקה ביום הראשון לאשפוזו. גם אם התמונה שגרמה לה לדפיקות לב מהירות עדיין לא היטשטשה לגמרי בזיכרונה, היא העדיפה לא לשאול על טבעו של הביקור. לא תמיד החפירות כדאיות ולעתים הן אף עלולות להיות מסוכנות והרסניות.
להתקף הלב שעבר צביקה היו במפתיע גם השלכות על רחשי לבה של יעל. התעורר בה לפתע משהו שחשבה שנדם מזמן, וייתכן שהאלמונית שישבה ליד מיטתו של בעלה לשעבר סייעה בכך בעקיפין. כאשר צביקה השתחרר מבית החולים הוא חזר לדירה שבה התגורר מאז הגירושים, ויעל המשיכה לבקרו מדי יום, ולפעמים נשארה גם לישון לצדו. הם גילו מחדש את עינוגי הגוף, שלמרות האירוע הלבבי הותרו על ידי הרופאים. אחרי 40 שנות נישואים שהסתיימו בגירושים, הם הפכו שוב לנאהבים.
מחוזק פיזית ומעודד נפשית שִינה צביקה לגמרי את אורח חייו. הוא הפסיק לעשן והקפיד על פעילות גופנית. כאשר מזג האוויר איפשר, בערב או בבוקר, נהגו יעל וצביקה לצעוד לאורך שפת הים. הם סיפרו אחר כך למאיה שהם מתאמנים בהליכה לקראת טיול לפירנצה, עיר הרנסנס.
סיפור:
גירושים מאוחרים/ סופי רחלנקו
