שיר:
תְּפִלָּה / גאולה חמילבסקי

אֲנִי תְּפִלָּה

שֶׁהַצֵּל הַמְּאַיֵּם לְהַקְדִּיר אֶת הָהָר

הוּא נוֹף חָדָשׁ, נוֹף חִוֵּר שֶׁלֹּא נוֹעַד לְךָ.

אֲנִי תְּחִנָּה

שֶׁהַפַּחַד הַזּוֹחֵל כַּעֲרָפֶל לְרַגְלֵי הַתֵּל

הוּא עָב שֶׁהִתְגַּנֵּב חֶרֶשׁ לְרֶגַע קָט וְעִם שַׁחַר פָּג.

אֲנִי תְּהִלָּה                                                         

שֶׁהַשַּׂרְעַפִּים הַנּוֹדְדִים גַּלִּים גַּלִּים בַּתּוֹדָעָה

הֵם סֵבֶל, וְרַק הַתְּשׁוּקָה לְהַחְלָמָה הִיא שֶׁתְּבַשֵּׂר יְשׁוּעָה.

אֲנִי תִּקְוָה  

שֶׁהַכְּאֵבִים הַנּוֹרָאִים הַמְּבַקְּשִׁים לְקַפֵּד אֶת קִסְמוֹ שֶׁל הַמַּסָּע

הֵם קֶרֶן אוֹר זוֹהֵר, הֵם הֶאָרָה חֲבוּיָה שֶׁבָּאָה לְרַפֵּא אֶת הַגּוּף הַמְּיֻזָּע.