מאמר:
בין רופאת שירים לכשפית מילים/ ניקולא יוזגוף אורבך

עיון בספר 'שיריפוי – כוחה המרפא של השירה'

ניקולא יוזגוף אורבך

ב'ספר הניצוצות' (كتاب اللمع في التصوف) מאת השייח' הסופי הפרסי בן המאה ה-10 אבו נאסר א-סאראז', מפרט השייח' את שלבי היטהרות נפש האדם, שביסודה היא אפלה ומצווה את הרע. לדידו, כאשר פוגע בנפש זכר האל, היא נעשית כמנורה הדולקת בבית חשוך (גוף האדם). משעה שנדלקת הנפש, כלומר מעת שניטעת בה ההכרה כי מקורה באל והיא חלקיק אלוהי שירד ארצה, היא מבחינה כי בית הנפש מלא בטומאה ובדברים מגונים (חטאים, עבירות ועוונות) שמטנפים ומלכלכים את הבית והיא מתאמצת לנקותו, שכן בחושך (בטרם פגע בה זכר האל) לא הכירה בחטאיה ולא היתה מודעת לזוהמה שהיא שרויה בה. כאשר הנפש מכירה בכך שבית הנפש מלוכלך ושעליה לנקותו, היא עולה למדרגת זכירת האל והדבקות בתשובה, מדרגה שבה היא מכירה בחטאיה, נגמלת מהם ומסלקת אותם. כאשר מסתיים שלב זה והבית נקי מחטאים, הנפש עולה למדרגת 'הנפש השלווה', ומתחילה לקשט את הבית בדברים נאים (מצוות ומעשים טובים) או אז, מוכנה הנפש לירידת ולקליטת הכוח האלוהי; וכשהכוח יורד והאמת מתגלה, נעשית הנפש שלווה.

בדומה למדריך המעשי והתרפויטי להיטהרות הנפש ב'ספר הניצוצות', גם בספר השירה החדש, 'שיריפוי' – כוחה המרפא של השירה', מאת המשוררת, הסופרת והעורכת, ציפי שחרור, מוצע לקוראים מדריך רוחני, פסיכולוגי, פילוסופי ופואטי לריפוי הנפש, להבנתה, להתחברות אליה ולהגבהתה למדרגות רוחניות שיטיבו עמם, יחברום אל האלוהי שבתוכם ויקלו על מכאוביהם ועל צערם ואפשר אף שיקרבום לאושר המיוחל. ציניקנים וספקנים שטרם קראו את הספר עשויים לחשוב בטעות כי מדובר בספר ניו אייג'י שמכיל הצהרות רוחניות מוכרות בניסוחים ובעיבודים שונים, ושמלבד יומרנות לחדש אין בו ממש, אך ספרה ה-37 של ציפי שחרור שראה אור השנה (2021) בהוצאת 'פוקוס'' הוא לא פחות מתגלית, חידוש היברידי מרענן - תחום חדש, שנולד ממיזוג הרמוני בין שירה, פסיכולוגיה, רוחניות ומנטורינג. לכאורה, מדובר ב-151 שירי ריפוי (או: שיריפוי) שחיברה המשוררת בשנתיים האחרונות בצירוף אפילוג ופרולוג שהם בבחינת מורה נבוכים תאורטי ודידקטי לכל המבקש להיכנס בסוד כוחה המרפא של השירה, לרכוש כלים יישומיים להשתפרות רוחנית ולבצע מדיטציה פואטית.

השער הראשון, מבין שבעת שערי הספר, נפתח בשיר שכותרתו ''שיריפוי' (עמ' 33) ובו ימצא הקורא שילוב של ברכה, תפילה ומעיין הקדמה לקסיקלית-רציונלית להֶלְחֵם הייחודי שבראה המחברת וכינתה בשם 'שיריפוי':  '...אני מגדילה ליבכם בשיר./ אני מכתירה אתכם בשיר./ אני משקיטה אתכם בשיר./... אני מרווה אתכם בשיר./ אני ממוססת אתכם בשיר./ אני חובשת פצעכם בשיר./ אני מברכת אתכם בשיר./ אני מקדשת אתכם בשיר... אני עוטפת גופכם בשיר./ אני משביעה אתכם בשיר./ אני מרפאה אתכם בשיר./ אני שיריפוי.// נשום! נשמי!' מלבד היות השיר הקדמה פואטית בעלת גוונים ליטורגיים ומיסטיים, יש בו גם דקלרציה מאוד נחרצת באשר לסגולותיה של המילה הכתובה שבכוחה לברוא, לרפא, לרומם ולקדש – כמו היתה המילה האל בעצמו או לפחות דברו. התוספת 'נשום! נשמי!' מסמלת פאוזה בין שיר לשיר, אך גם מייצגת הפסקה בין תרגיל מדיטטיבי פואטי אחד לאחר. ההפסקה נחוצה כדי להכיל, לעכל ולעבד את הרעיונות, באופן שיאפשר הטמעה שלהם   

בשירים רבים בשער הראשון של הספר ניתן למצוא קווי דמיון עם שירת המשורר הסופי, ג'אלל א-דין הרומי ובכלל עם התאוסופיה הסופית. כך למשל בשיר 'אתה המשורר המרפא' (עמ' 37) שירת המשורר מוצגת כבעל כוח מאגי שביכולתה לרפא את פצעי האהוב:  'אתה המשורר המרפא/ נושף קסמי מילים על פצעי אהוב./ אתה המשורר, שאימו הניחה למראשותיו/ חלב חם מתוק ויצאה לעמל יומה.' // אתה המשורר המרפא/ במילים בחלב ציפורים./ מותיר תנחומים/ותוחלת עדינה לימי דמעה/ לשורר את כל הימים.// נשום! נשמי!'. גם בשיר 'אני נשמה' (עמ' 44) מביעה שחרור רעיון סופי מובהק לפיו הינתקות מהגוף והתחברות לנשמה, מקרבת את האדם לתודעת הנשמה שהיא השער למטאמורפוזה ספיריטואלית (התמרה רוחנית) שמאפשרת בין היתר להפוך את הנפש לרסיס מים: 'אמרי:  אני נשמה/ אני נשמה/ אני נשמה.// ותהי רסיס מים/ זורמת אל עידן הזהב המיוחל/ אמרי:/ אני תודעת נשמה/ אני תודעת נשמה/ אני תודעת נשמה.// ותהי האישה/ המשתברת מן האור הלבן/ שלא נוגע בסבל.// נשום! נשמי!'.

לשירת שחרור ישנה פונקציה תרפויטית מובהקת שאינה מוגבלת להשריית שלווה ורוגע על הקוראים, אלא גם כוללת ליווי, הדרכה והנחייה בתרגול מדיטטיבי-פואטי אשר פיתחה המשוררת בספרה. כך לדוגמה,  בשיר 'הכאב מרפא' (עמ' 40) הכאב אשר משובץ ביצירה הינו בעל כוחות ריפוי והעצמה:  'לא אלה יהיו פנים הדברים,/ את תלמדי את הרוח/ את תרחצי ברצון הכוח/ ותמסכי בך שתיקה מרפאה/ כמו חרוזי תפילה בין אצבעותיך.'. בשיר 'שבועת אמונים' (עמ' 48) הטקסט מזכיר נוסחים של כישופי השבעה שנועדו  להגן על הגוף והנפש, אך גם כולל עצות פרקטיות לתרגול העצמה נפשית ופיזית ולאהבה עצמית: '...שלא אניח לעצבות לחלחל לחדרי הבית/ ולא אניח לעצלנות לסכל את רגלי הרוקדות/ ולא אחדל להניע את ידי כמניפות ברוח // ונשבעת לי אמונים.// נשום! נשמי!'.

בשער השני, שכותרתו אילוף המחשבות (עמ' 80-61) מציעה המשוררת לקוראים כלים להכוונת המחשבות אל עבר הטוב והחיובי. הכוונה שכזאת דורשת אילוף מחשבתי שאינו פשוט לאדם המודרני בן זמננו. כדי להתגבר על מכשול זה, מציעה המשוררת תרגילים פואטיים שנועדו להכיר במחשבה, להבינה, ובהמשך לשלוט בה. כך למשל בשיר 'בוקר אחד התעוררת במחשבה שאינך חיה...' (עמ' 73)  מתעדת המשוררת את שלבי אילוף המחשבה: 'מתעוררת בך מחשבה אימתנית זאת/ ופתע נשכחות שנים יפות שחיית ולא חיית/ והספק מכלה./ את מתבוננת בליבך, / ואינך רואה דבר / מלבד רצון שנגרע/ הרגל שקפא/ לב עייף נטול רעב פסגות./ מעיינות שהורעלו...'. בשלב זה כך לפי השיר הדוברת מתוודעת למודוס המחשבתי-מנטלי שבו היא שרויה, ומתוך כך, בדומה לתהליך אשר מוצע ב'ספר הניצוצות' יכולה לבוא לידי תיקון, שגם אותו היא מפרטת: 'היום הזה את מתעוררת/ ואת היא אחת מטרינליוני כוכבי יקום/ התמזל מזלך להתעורר לבוקר זה/ לחיות באמת/ לחיות במתיקות/ לחיות בחסד ההגה/ הצליל והריק המתמלא. // נשמי! נשום!' .

בשיר אחר בשער השני 'בכנות. באומץ' (עמ' 70) שהוא יצירה היברידית שכוללת ברכה, תפילה, פואטיקה ומנטורינג מציעה המשוררת לקוראותיה להעז לחוש את הכאב, את האמת ואת המחשבה, גם בעזרת החושים שהן כה מורגלות להסתייע בהם: 'שיהיו עיניך רואות אמת צלולה/ שיהיו אזניך בהירות לשמוע תווי כאב./ שיהיה בך עוז להביט בעולם ומלואו, / בכנות, במחשבה עירומה./ באומץ./ נשמי! נשום!'

 בשער השלישי, שזכה לשם האוקסימורוני 'פצעי אהבה מרפאים אהבה' (עמ' 106-83) האהבה מתפקדת כ'פרמקון' אפלטוני, כלומר היא תרופה, אך גם רעל,  ועל כן לפצעיה יש את היכולת לרפאה. בשער זה, שמצאתיו כשער העשיר והמרשים ביותר מבחינה אסתטית מבין שערי הספר, מדברת המשוררת בשבח האהבה ומונה בחן רב את יתרונותיה. אין היא מדברת רק על אהבה בינו לבינה, אלא עוסקת גם באהבה עצמית שהיא לדידה תנאי יסוד להצלחת האהבה שבינו לבינה. אולם, מה שבהחלט מרענן ומפתיע מבחינה רעיונית בשער זה הוא קריאתה לא לוותר על האהבה גם בגיל מבוגר. ביטוי מאלף לכך ניתן למצוא בשיר ' אם איש לא אוהבך, בוא אליי!' (עמ' 100): 'אם זקנת פתע ועיניך אור עששיות./ אם לבך מתקנא בנאהבים. / מציץ באוהבים. מתקנא בנעימים./ אם אזניך מתגעגעות לשפת סתרי האהבה./ טעמה, ריחה.../ דעי, / אין סוד באהבה ולא מזימה/ אין שער נעול ולא גדר גבוהה' . הצהרתה של שחרור כי אהבה אפשרית בכל גיל, מקבלת משנה תוקף, כאשר מתחשבים בך שהיא בעצמה בת 68, ולא משוררת  בת 20 שכותבת מנקודת מבט נאיבית שחוטאת באידאליזציה של האהבה. שחרור בשיריה מתרגלת אהבה בינו לבינה, אהבה עצמית, ומתוך נסיון מציעה לקוראות שירה דידקטית מבעלת נסיון.

במבט חטוף השער הרביעי, 'פרחים לאלוהים' (עמ' 126-109), עשוי להרתיע את הקורא שאינו דתי או שאינו מאמין באל, אך נראה שתפיסת האלוהות בשירת שחרור היא מאוד רחבה ומאפשרת, וכמעט כל אדם יכול למצוא שיר שניתן להתחבר בשער. עוד בהקשר זה ראוי לציין כי האלוהים אליבא דשחרור נמצא, בדומה לתפיסה החסידית ביהדות, בכל אדם ואדם, אך הוא גם הכל, תכלית כל הסיבות, מבוא וקצה, מתממש בכל ברואיו ובכל המעשים. דוגמה לראיית האדם כמי שהאל נמצא בו ניתן למצוא בשיר 'נשמה מתוקה' (עמ' 120): 'אני יודע את עצמי./ אני נשמה ותודעתה/ אני תפילה מכפרת כל מעשי/ רעי ואהובי/ לפנים הייתי אך תודעת גוף יהיר.../עתה נשמתי...יודעת תודעת נשמה מתוקה/ את המרפא./ והוא אחד – צלם אלוהים בי.'. ההכרה בצלם האל דינה כהחלמה מתחלואי הנפש, כהתחברות לתודעה, אך גם כפי שמופיע בשיר 'בחול ובקדושה' (עמ' 114) הכרה בהיותך חלקיק מאלוהות, מנסרה שדרכה זיוו נגלה לעיני כל: 'את ילדת אלוהים/ על כל צורותיו./ הוא אביך/ הוא גורו נאצל./ כך נכנס בך אור, /בהחלמה ושלווה/ בחול ובקדושה.'.

בשער החמישי, 'לשוב ולהתרגש:  נחמת הילד' (152-129) מלמדת שחרור את הקוראים כיצד לשמור על חיות הנעורים, על חן הילדות, על הברק והחינניות שמזוהים עם בני הגיל הצעיר, ושלדידה לא נעלמים, אלא מודחקים ומוצנעים לטובת קודים ותכתיבים חברתיים ונפשיים שאדם גוזר על עצמו מסיבות שונות.  בשיר 'היי בזקנתך אותה הילדה' (עמ' 151) מדריכה המשוררה שלב אחר שלב את הקוראת כיצד להתחבר לילדה שבה:  'סלקי אבלות./ הכשירי את האדמה. מוססי רגבים/ והחלצי מסורגי הגוף./ היי רחם לתינוקת שהיית לפנים/ היי בזקנתך אותה הילדה/ היי נשמת כול בתודעה אינסופית/ היי כנועה. היי שליטה./ התיידדי עם ענותך/ הסירי מכשולי קרמה/ היי תשתית דעת והשתקפות הלב./ היי נעם אלוהי. /והתבונני בפחד, חולף הוא ונידף.// נשמי! נשום!'   

בשני השערים האחרונים שחותמים את הספר, 'התעוררות' ו'התרוממות',  המחברת בונה את התשתית להגבהת הנפש אלי רום, למקורותיה – אל האלוהי ואל הרוחני. לשם כך, עליה להתנער ולהתעורר מהבלי החומר, משאננות הקיום  הגשמי, להכיר בהיותה אלוהית, רוחנית, דינאמית, 'ילדת אלוהים'. ההתרוממות היא איננה רק הצעה פואטית-רוחנית, אלא היא טכניקת תרגול מדיטטיבית  להשתחרר מהקשיים, אך גם להניח להם, כגון אותו העץ שמכופף צמרתו מול רוח סערה. שיר שמבטא היטב תפיסה זו הוא השיר 'מדרגות הנירוונה' (עמ' 183): 'זאת ההיפסקות!/ כמו בשיריפוי את מניחה/ לרוח הרעבה המתענה,/ לשטוף מעליך קדמת עבר סוררת/ לטפס שוב בעינוג אל-חושי/ במדרגות הנירוונה,/ כי זו העת להרפות מן הסבל/ שלא יביא עימו מסבל העבר./ על כן דעי להניחו./ לעוזבו.// נשמי! נשום!'  

דומה שספרה החדש של שחרור, איננו עוד ספר שירה בעל גוונים רוחניים או מיסטיים. המדובר בהמצאה פואטית, ז'אנר חדש, היברידי ומורכב שמציע, התבוננות פנימית לצד הנאה אסתטית, שיש בכוחו להיות בעת ובעונה אחת ספר תפילה, סדר הדרכה, ספר מתנה לאדם אהוב או לאדם במצוקה, ספר העצמה, ספר ביבליותרפי או לפחות כלי טיפולי בסשן ביבליותרפי. על ספר מסוג זה ודומים לו כבר אמרו קדמונינו: הפוך בו והפוך בו, דכולו בו.