מאמר:
האושר-קריאת תגר/ ד"ר ברכה קליין תאיר
"יצורי האנוש יוצרים בעצמם את האושר ואת האומללות שלהם גם יחד. מכיוון שכל חייכם, אושרכם או אומללותכם תלויים ביכולתכם להשיג את האמת או בחוסר יכולתכם לעשות זאת" ("ספר הידע", 352)
הרשו לי לקרוא תיגר על מחקר האושר בישראל שיצא לא מזמן. לא ייתכן שהחברה הישראלית עלתה 2 שלבים במדרג האושר (מקום 12) בעוד שבפועל, במיוחד בשנה האחרונה, הפכנו לחברה מקוטבת, אלימה, כוחנית, שקרנית, נצלנית, לוחמנית, מניפולטיבית. שנת הקורונה הכניסה את ישראל לאחד המשברים הכלכליים והחינוכיים החמורים בתולדותיה.
האם חוסר ההלימה נובע מתודעת "חור מנעול"? משכחה מהירה? מהסתגלות מהירה לכוחנות, תחמנות, שליליות, פשיעה, כאב? מחוסר מודעות עמוקה? מכך שכל עוד קיימים מנעמי החיים הכל "גן עדן"?
דבר אחד למדתי ב- 50 השנים בהן אני עוסקת בייעוץ, באימון, בהנחיה, בהרצאות, בהובלת תהליכים חורשי תלמים: יש לנו תרופות כמעט לכל המחלות, אבל עוד לא מצאנו את התרופה למחלה המרכזית שלנו: בורות!!!
בגלל בורות דווקא המלחמה בחוץ היא עקרה לעומת המלחמה האדירה המתחוללת בתוך האדם. האויב האמיתי הוא האדם לעצמו. האם אנחנו מסוגלים לנצח את עצמנו? האם אנחנו יכולים באמת באמת להיות מאושרים ללא תנאי? אוהבים ללא תנאי?
תארו לכם את שדה האמת ולא את שדה הקרב, המלא באנשים שנצחו את המלחמה הפנימית הזאת?
שלוש בעיות בגדול משפיעות על היכולת שלנו להיות באמת מאושרים:
- נעולים בתוך קליפת אגוז סגורה: רובנו נמצאים בהתפתחות (תנועה אופקית, ארגז כלים, מרשמי קסם), ניגשים לחיים באופן מכאני – פונקציונלי (בדומה לתיקון מכונית במוסך). פועלים מבעד לפרדיגמות US – I. הולכים לאיבוד "בים העולם". מתמקדים בדברים הלא חשובים והלא רלוונטיים בחיים. משקיעים במותרות. מסתפקים ברסיסי אושר, ברסיסי פוטנציאל וברסיסי אהבה.
- נמצאים בגלות הדעת: אסירים בבית הסוהר של הזהויות. ההגה לחיינו נמצא בידי אחרים ובעיקר בידי האגו. ממשיכים להיות פיונים על לוח המשחק של בעלי השררה, הכוח, המשאבים. רבים מאיתנו הם הערת שוליים בעולם של שולטים. חיים השוואתיות, הפרדות, שיפוטיות, תגובתיות, הרגלים. המוח שלנו פועל כבגן חיות והדיבור שלנו צפוף, עמוס ולא מדויק (מלא סתירות). אין רצון חופשי.
- מפחדים מהלא נודע: פחד יושב על בורות: איננו יודעים את עצמנו, את המציאות, את האמת אלא רק מתוך חור מנעול קטן של תודעה. מפחדים לפלרטט עם אי-ודאות לכן, מחפשים שליטה או את המוכר והמובן. לא מעזים להמציא. רצים לחפש את המטפל, הגורו, המכונאי, הקביים שיושיעו אותנו. מנסים להתאים את עצמנו למציאות, למצב, למדיום חיצוני לנו ועדיין, מתקדמים בקושי 2 ס"מ.
התוצאה: בזבזנו מיליארד שנים על אבולוציית החומר, התבוססנו במדיום המוות, השקענו מאמצים ומשאבים רבים רק כדי להשאיר את הראש מעל פני המים. אנחנו מייצרים שליליות עוצמתית שמחוררת את הכלי שלנו (הגוף או הארגון) וגורמת לנו לאבד % גדול מהשקעת המשאבים, האנרגיות והזמן. מובילה לצמצום החוסן הפיסי – רגשי – מנטלי ואלה מזמינים לחיינו התנסויות ומבחנים קשים.
"פעם היה אדם שרצה להיפטר מצילו. כדי להיפטר ממנו הוא היה רץ. ככל שהגביר את מהירותו, היה צילו הולך לצידו. הוא חשב שהוא עדיין איטי ועל כן הגביר את מהירותו עד שאזלו כוחותיו ומת. הוא לא הבין שלו היה עומד בצל, היה צילו נעלם. לו היה עוצר במקומו, הוא לא היה מותיר עקבות. איזו טיפשות." (קולות האדמה)
"הינכם ציפור חסרת כנפיים ששכחה כיצד לעוף. אתם מנפנפים בכנפיכם ללא הפסק ונשארים במקום בו אתם נמצאים. ויש כאלה שמנפנפים בכנפיהם ומשיגים יקומים" ("ספר הידע", חוברת 24).
הכיצד אנחנו במקום 12 במבחן האושר? כמה אטומים (וגם אטומים/חומר/צורה) אנחנו יכולים להיות?
הגיע הזמן להתריס כנגד השפעות השנים!!!
מאחר ואנחנו יוצרים את הבעיות שלנו ובוערים באש שלהן, עלינו להתריס כנגד הידע, האמונות, ההבנות בהם אנחנו אוחזים, לגלות את עצמנו , להשיג את האמת, ואז נשיג את האושר.
כתבות, ספרים, סדרות תעודה ניסו לפצח את מושג האושר המאתגר כדי להבין מה עושה אותנו מאושרים. רובם הדגישו כי אושר לרוב תלוי במה האדם עושה ומשיג. שימו לב; עושה ומשיג...לא חס וחלילה הווה!
כלומר, הנוסחה שמפעילה אותנו היא: להשיג – לעשות – להיות...כלומר, האושר שלנו מאוד תלוי בהישגיות שלנו!!! האומנם?
בעוד שנוסחת האושר האמיתי צריכה להיות: להיות – לגלות/להבין – להשיג...
אבל עוד נחזור לזה.
"אושר הוא יהלום נדיר שלא ניתן למצוא אותו בקלות ובנוחות" ("ספר הידע", 32/300). לכן, כאשר נמצא אותו, יהיה עלינו ללמוד כיצד להגן עליו.
למה בכלל חשוב 'למצוא' אושר?
אושר נחשב לאחד הכוחות המוסריים – ערכיים החשובים ביותר שמניעים את כל התהליכים בבריאה. הוא השתוקקות מהמהות להשיג הוויה שהיא מעבר, מעין דחף של תת המודע, מעין קוד אבולוציוני הטבוע בתוך הדנ"א שלנו, בתוך נשמותינו אותו עלינו לפצח על מנת להיות אושר שהוא ייצור אנוש עילאי.
אם עלינו למצוא אותו, או לגלות אותו, סימן שהוא רב ערך ועוצמתי ושייך לשאלה הבסיסית של קיומנו: מהי משמעות החיים? לשם מה באנו לעולם? איזו עבודה עלינו לעשות על מנת להיות ראויים להתפתח כייצור אנוש עילאי שהוא אושר, אהבה, אחדות, אלוהות?
רעיון האושר לכן ממלא תפקיד מהותי בתפישות החינוך, הכלכלה, המדינה, הפוליטיקה, החברה ועוד. כולם מנסים לסייע בידנו להיות מאושרים, גם אם זה לרגע קט. הציפייה שנהיה מאושרים הופכת אותנו מודעים לרגעים הרבים יותר בהם אין אנו מאושרים, וגורמת לנו לתהות על הסיבה שאין אנו מאושרים. ידיעה זו דוחפת אותנו להשתנות.
מהו האושר שאנחנו מבקשים 'למצוא'?
"להשיג תודעה משמעו להגיע לאמת. להשיג את האמת משמעו להשיג אושר. אין כפייה במצב של אושר. אין יותר מבחנים כלשהם. הדבר היחיד שיש לעשות משם ואילך הוא לבצע את המשימה. כאשר הופכים להיות אור גדול, כשמגיעים לשמים, כאשר נלקחים לתוך אורות אלוהיים, המבחנים חדלים" ("ספר הידע", 133).
כלומר, אושר אינסופי הוא התוצאה לקיומה של אהבה כרטט שהיא נתינה ללא תנאי – קבלה ללא תנאי – אמון ללא תנאי - כבוד לעצמי, לאחר, למצב ללא תנאי. זו טבעת סיבה – תוצאה ראשונה של הבריאה (ואמר...ויהי...). האל ברא את הקיום האדיר מבעד לאנרגיית האהבה שהוא על מנת שהכול יחווה טוב ואושר אינסופיים. אושר לכן משמעו אישור להוויה שלמה ואלוהית. לכן, אושר אמיתי לא יכול להיות גלי, לא יכול להיות מותנה; פעם למטה ופעם למעלה...הוא חייב להיות מהותי.
אהבת אדם זו אהבת עצמך, לרצות להיטיב עם אדם זו אהבה שאינה תלויה בדבר – האושר הגדול ביות ר שאדם יכול לחוות .
אושר אינסופי נמצא במדיום של אחדות המשוחרר מכל רעלי הנפש (היצמדויות, השוואתיות, התניות, תגובתיות, חוסר משמעת), מהאשפה השלילית. הוא אינו נשבר מכישלון ואינו מתבשם מהצלחה. אין בו שנאה ולא תשוקה. אין בו סודות ולא כוונות רעות. אושר כזה לכן נחשב לתכלית הקיום של הבריאה כולה. כל התוכניות השונות לאבולוציה כיוונו להשיג את הטבעת האלוהית הזו בשרשרת סיבה – תוצאה שמהותה הפנימית היא חירות, חופש. השגתו מחייבת להשיג מלוא הבנה על האמת מתוך תודעה, להשיג את הפוטנציאל העילאי של האדם, מתוך עוצמת מוח ולא מתוך לימוד או חקירת טקסטים שונים או מתוך רגש.
"כאשר רטטי האנושות ידליקו את אותו אור מבריק כפי שרטט מהותכם עושה, אז בלבד תיצרו קשר אתנו ותפעלו כמצפון חופשי, כרוח חופשית. אז תבינו מהו אושר אמיתי. תרגישו את כל האושר בתוככם, את כל קרינת האור ברוחכם ואתם תהפכו למהות ביקום" ("ספר הידע", 97).
בעוד שבדורות קודמים האושר נתפש לעיתים קרובות כקשור באידיאלים כמו ציות לאל, חיי ההתבוננות, מילוי החובה או כבוד (סיפור איוב וההרגשה שהחיים כואבים וחסרי צדק), בתרבותנו המודרנית מזוהה האושר לעיתים תכופות עם הנאה, שעשועים, חומריות ונוחות (מאתייה ריקאר/בזכות האושר). התרבות, הטכנולוגיה והכלכלה הקפיטליסטית הינם אינסטרומנטליים להשגת אושר = תענוגות.
סוקראטס למשל טען שאדם מוסרי הוא אדם מאושר. אפלטון טען שמשטר צודק הוא תנאי לאושר. אריסטו בחר את שביל הזהב כתנאי לאושר. הפילוסופיה הסטואית טענה שכדי להגיע לאושר על האדם להתייחס בשוויון נפש גם להנאות וגם לסבל (חוק האיזון מבעד לשליטה עצמית וריסון רגשות). הפילוסופיה האפיקוראית שכפרה באחדות הקוסמוס כמו הסטואיים, הגיעו למסקנה שהתכלית היחידה של החיים היא עונג. על פי קאנט יש להתייחס אל האושר כאל הישג אלטרואיסטי שחובה להשיגו. על פי שפינוזה האושר של האדם הוא חלק מההרמוניה האלוהית (השקפה פנתאיסטית – אהבת אלוהים שכלית). במקום לאהוב כבוד, כסף, תענוגות, על האדם להתגבר על הפחד ולאהוב ישות גדולה ונצחית. על פי הרומנטיקנים, אושר מושג כאשר האדם ממצה את החוויה האישית – מממש את עצמו. דומה לפסיכולוגיה ההומניסטית של רוג'רס ומאסלו. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קירקגור, סארטר) מאפיינת את נתיב האושר מקיום אסתטי (שאיפה לעונג), דרך קיום אתי (חוש מוסרי) ועד לקיום הדתי (חוויה רוחנית). הכל הן בחירותיו של האדם מתוך אומץ בחיים סיזיפיים. לדעתו של פרנקל, המניע לאושר הוא חיפוש משמעות: להותיר חותם, התאהבות ויצירתיות.
ניתן לסווג את הגישות השונות לשתי קבוצות: האחת מתייחסת אל אושר כאל השגת הנאות חושיות ותחושת הישג לתועלת עצמית (כמו כסף, חומריות, מחיאות כפיים, הצלחה). השגת האושר הזה תלויה בהשפעות הסביבה, בדרך בה אנחנו מפרשים את המציאות החושית המצומצמת (מציאות 'חור מנעול'), בקוטביות שאנחנו אוחזים (הפרדות) בין צופה לנצפה, בין אובייקט לסובייקט, בין אני לאתה, בין טוב לרע, נכון ללא נכון, בין אושר לאכזבה, במערכת הציפיות שלנו שמנותבת להשיג תועלות אישיות. המחשבות שלנו חונקות אותנו והתנהלות זו מביאה המון שליליות לחיינו שגורמת לחורר את הכלי שאנחנו ולכן, כל מה שאנחנו כן מצליחים למגנט מהסביבה זולג החוצה. כתוצאה, רובנו חווים רגעי אושר מעטים לצד אכזבות רבות (חוק האיזון).
השנייה מחפשת ליצור משמעות עמוקה לחיים ומימוש עצמינו כיצורי אנוש עילאיים הדומים לבורא (תכלית הבריאה): לעשות טוב, להיות אושר, להיות אהבה, להיות משמעותי, להיות עוצמתי, להיות משפיע, להיות יצירתי, להיות בריא, להתחדש ולצמוח תמידית. "אדם מאושר איננו בהכרח זה שמתעשר, אלא זה שיש לו את כול מה שהוא רוצה כדי לחיות חיים בעלי משמעות" ("ארגוני המחר החדשים", קליין תאיר, 2010). במילים אחרות, ככול שאנחנו מצליחים לאתגר את גבולות החשיבה והקיום שלנו, אנחנו עולים בתדר התודעה, אנחנו מתחברים אל שורשי הדברים, אל אמת שלמה ועוצמתית וחווים אושר ללא הגליות לה כל כך התרגלנו במציאות הארצית הדחוסה.
מהי הדרך להשיג את האושר?
"אושרו של כל אדם הוא ביחס לרטטי התדר של המדיום אליו הוא משתייך" ("ספר הידע", 5/38).
המפתח האמיתי לאושר לא נמצא בחשיבה חיובית, במרדף אחרי העושר או באמונה שאנחנו מיוחדים, אלא פשוט בקבלת הקיים ללא היצמדות, שיפוטיות, תגובתיות. כשנשאל הדלאי לאמה מהו יום משמעותי עבורו, השיב: "לשרת ולסייע במידת האפשר. ואם זה לא מתאפשר, לפחות לא להזיק לאחרים".
בספרו "חוכמת האדישות – האומנות העדינה של 'לא לשים זין' – גישה בלתי צפויה לחיים", כתב מנסון: "כל זיבולי חלומות ההצלחה המהירה רק גורמים לכם להתרכז בכל מה ששטחי ולא חשוב. הרדיפה אחרי ה'יותר' היא זיוף אחד גדול. ברגע שתשימו פס על כל אלה, תתמקדו במה שחשוב לכם באמת: דברים שאתם באמת אוהבים לעשות...אל תלכו אחרי הלב, אל תשאפו הכי גבוה, פשוט תהיו מהותכם... אתם לא צריכים להיות מאושרים יותר, להרוויח יותר כסף או לגור בבית החלומות עם זוגיות מושלמת. מה שאתם באמת צריכים זה ללמוד לשים פס על כולם ולעשות מה שבאמת נכון לכם לעשות – פשוט להיות. רק כך יגיע האושר האמיתי."
החוק האוניברסאלי מבוסס על אושר, אהבה, יופי ונתינה-מהמהות. "אוי ואבוי ליצורי האנוש האלה שלעולם לא יהיו מאושרים במדיום שהם חיים" ("ספר הידע", 157)..."זהו חפצנו הגדול ביותר לגרום לכם להיות מאושרים, לראותכם מאושרים " (173)...אבל, רק באחד הימים נראה את האושר עוטף את היקום – קיום כולו. מחרים מאושרים נלקחים הרחק מעבר לסדר האלוהי. אין זה כלל קל להיות ראוי לממד הזה" (338).
אומללות הינה הגורם הרציני ביותר המעכב התקדמות. הסדר של הבריאה/הסדר הקיומי פועל בהתאם להשקפה הזאת. במדיום שבו אין נתינה-מהמהות, אין סיכוי שהאושר ישרוד. לצפות לגמולים עבור המעשים שלנו ינעל לנו את שערי האושר.
אושרו הוא ביחס לרטטי התדר של המדיום אליו הוא משתייך. בתדרים קצרים, אושר ואומללות מגיעים ועוזבים במהירות מרובה. ככל שהתדרים עולים, האדם הנדון מושפע על ידי דכדוכו האישי עד אשר הוא נכנס אל מדיום ממדו האמיתי. מכאן, אושר בלתי מותנה ואינסופי מתחיל כאשר האדם מוצא את ממדו האמיתי.
כלומר, האושר הוא תוצאה של הוויה של הקומה ה-100, קומת המוצא האמיתית שלנו, קומת יצור האנוש העילאי שאנחנו, ולא של מטרה חיצונית לנו. הקומה ה-100 היא מציאות שורשי הדברים - האמת, מציאות מלוא הפוטנציאל שלנו, מציאות האחדות. אם כן נוסחת הקיום הנכונה היא: להיות – לגלות/להבין – להשיג!!!
כדי לטפס ולהשיג תודעה אוניברסלית של הקומה ה-100, לפי בודהא (buddha), עלינו להשתחרר מסבל, רשע ובורות. להשתחרר מהסבל משמעו לוותר על הכלוב בו היינו כלואים במשך אלפי שנים, לוותר על האמת של חור מנעול, על הכפית והקש ששימשו כצינור הרצון שלנו, על הכבלים הפנימיים, על האויבים החיצוניים ופשוט להיכנע למהות האלוהית שמבקשת להראות ולנסוק אל החופש האינסופי. הווה אומר, עלינו להימנע מלמקם את שרשרת האנוכיות בתוכנו ובנינו לאחרים כי אז היא מהווה מחסום לטיפוס. ואם לא נטפס אל עבר הקומה ה- 100, לא נוכל לעלות עד לזרמים אשר יגרמו לנו אושר ("ספר הידע", 5/38). זה בעצם כול מה שעלינו לעשות; להשיג תודעה גבוהה יותר על מנת שנוכל לפתוח שרשרות סיבה – תוצאה של רובדי חיים שחווינו, לתכלל פנים שגילינו וליצור פלטפורמת טיפוס עוצמתית יותר. "להשיג תודעה משמעה להגיע לאמת. להשיג את האמת משמעו להשיג אושר מבורך" ("ספר הידע", 10/88). להגיע לאמת משמעו להגיע לעוצמות אנרגיה/ידע/חוכמה אדירות. במילים אחרות, עלינו לטפס ולקצר את שרשרת סיבה – תוצאה הארוכה ולהתחבר אל המקור.
לכן בלבבות אשר תפסו את האמת המלאה נמצא האושר: אושר = מלוא הבנת האמת = עוצמת אור/ידע/אנרגיות = עוצמת קיום/הוויה שאינה תלויה בדבר = הוויה אצילית בעלת תודעת מהות. כאשר נאחז בתודעת מהותנו, לא נצטרך יותר לשאול את האל ולא אחרים. השירות שניתן יהיה למען אור האמת. אושרנו יהיה אינסופי.
מה שיראה לנו את האמת ואת האושר הנו מנגנון מצפוננו. המפתח לאושר שלנו נמצא בידיו, מאחר ומצפוננו הוא אחראי לשמור על הכל בשיווי משקל.
מצפוננו פועל לפי רמת תודעתנו. כל אחד משרת את האמת ביחס לתודעה שהשיג, ביחס למחשבות העצמיות (בארציות לכן אושר הוא מושג יחסי). הווה אומר, ביחס לאומץ שלו להאמין בעצמו ובמציאות שמעבר לחומר, כמו גם לאומץ לפלרטט עם אי וודאות ולהמציא פרשנויות והבנות חדשות. מכאן שעלינו להשקיע בטיפוס ולא במאבק בסבל, ברשע, בבורות, כי אז נמשיך להתקבע במוכר ובידוע, נמשיך להילחם על מה נכון או לא נכון, נמשיך לייצר פרשנויות מוטעות שנשענות על תודעות שלא הצליחו להצית את אור המודעות.
מציאות אהבה ואושר ללא תנאי היא מציאות של משתתפים, של בוראים, ולא מציאות של צופים ונצפים, כפי שאנחנו רגילים. איננו סובייקטים מתבוננים המופרדים באמצעות שמשת חלון בלתי נראית מעולם האובייקטים שאנחנו נמצאים בו. אנחנו לא ישויות מנותקות מכול מציאות חיצונית הנמצאת "בחוץ" ומשתדלים להגיע להכרתה כמשהו השייך לקטגוריה שונה מזו של עצמנו. אנחנו דזיין, טוען היידיגר, "היות שם", בוראים, נוכחים במציאות המשקפת לנו את רובדי האבולוציה שאנחנו עוברים. מכאן שזו מציאות תודעתית המתקיימת בתוך שפה – The house of being: השפה הפיזיקלית, המתגלמת בחומר, השפה המנטלית, המתגלמת בדמיון, אין סוף – שפה פרטית, והשפה התרבותית, שהיא שפה קולקטיבית. לדעת ויטגנשטיין, השפה יוצרת מציאות ולא מתארת מציאות. המילים מלבישות על המציאות, על התרבות ועל החברה מלבושים המגדירים את תפיסתנו, אך מונעות מאיתנו שיקוף אמיתי של רגשות, מחשבות ומציאות מעבר למוכר ולידוע.
אבל, מאחר והחיים הם בית ספר לאבולוציה ואנחנו נמצאים בטיפוס תמידי אל עבר הקומה הבאה עד שנשיג את הקומה ה-100, דווקא "האנשים הלא מאושרים ביותר, הם המשרתים האהובים ביותר של האל. הם חשים עצובים מכיוון שאינם מסוגלים להשיג את התודעה האמיתית. זוהי הסיבה מדוע אנחנו אומרים לכם הכול בנהירות ורוצים שתהיו מאושרים על ידי השגת תודעה. מאוחר יותר, נזכיר את הנושא הזה בפרוטרוט, חברינו" ("ספר הידע", 159).