שום מקום.
כל פעם שאני הולך לשם, גם כשאני כבר מגיע, הוא עדיין, שום מקום.
וגם אם אני מסתובב או פונה לכאן או לשם ,תמיד ממשיך משם לעוד שום מקום,
אחר, דומה. אבל עדיין.
כבדיחה פרטית, לא מצחיקה ורצינית , ניסיתי להתחכם. הפרדתי בין השום למקום .
[לפעמים אני נורא אנליטי, אבל, גם אצלי, כמו כולם, הבטן יותר גדולה מהראש.]
אני מחזיק אצלי בכיס, תמיד, שן שום עטופה היטב [ הריח],וכך אני הולך עם השום
ומבטל את ה-מקום. כל מקום הוא מקום, את השום אני מספק, וכך משנה את כל
התמונה.[רק כאילו, כי בעצם דבר לא השתנה, הרי אני פה, במקום.]
כך אני מסביר לעצמי , לא לכם, את מה שאני מספר לעצמי, לא לכם, במין הרהורי
בינתיים, של, פחות או יותר, אמצע החיים. [ למרות, שלך תדע ,כמה עוד לפני.]
עיצומה של עילוסיה.
רוכבות אנחות מעוכות נשימה על גוום של צלילי תקליט שמשוטטים בכול החדר,
[ כן ,זה מתחיל מזמן, עוד לפני לידת הדיגיטל].
קול הישה א', מחליק, מתפנק:
"כבה את האור יקירי."
המוסיקה ממשיכה להתגלגל מעל התקליט.
קול הישה א מעלה דבורי שאלה:
"מה אתה עושה כאן, יקירי? מי זאת בכלל? איך התגלגלה אליך? חברה
מהביתספר, זוכרת אותך בשורטס, כשעוד היית נחמדון, מתוקתוקון? וכשגדלת
לדון ז'ואן של הקן בתנועה, בשכונה, ובכלל? שוב? עדיין?
אתה בורח? ממני? ממך? ממי? מגמגם את עצמך על שלבי סולם ארבעים ושבע
השנים שבזנב שלך? ואולי רק שלושים ושבע? זיכרון, אתה יודע, זה לא הצד הכי
חזק של הזיכרונות שלי. אני טיפוס יותר דינאמי. איך מצאה את הכתובת שלך?
ולמה כבר ברחה? השאירה רק פיסת ריח ותחתוני מיני בקיני מתחת למיטה ."
קול אחד עצבני וכועס: " לסתום! לסתום! מה את עושה פה ? איך נכנסת לכאן בכלל?
מי הזמין אותך , מי בקש ממך? עוד מעט תביאי לכאן את כולם -חברים עתיקים,
חברות חלודות, פיקידונדאים וותיקים, עסקנקני מפלגות וסניפים, סוכנון ורבע לביטוח,
רב סוכן של משחות שניים וסבון, יועץ בכיר לענייני ירקות וביוב, גנרל במיל. טר"ש
מחונטרש [ מה זה בכלל?] ,תבואו כולכם להגיש נגדי עצומות. [ עוד לא נולדו הרשתות
החברותיות]. לכי לאסוף בינתיים, עוד חתימות. נגד מה שאני בכלל, נגד מי שאני
בפרט, כמו שאתם מכירים אותי, כל כך טוב, כמובן."
קול הישה א וב בדבור לעוס ומרוחק:
"בורח. קם ומסתלק, לאן זה בחור? אנחנו הרי מכירות אותך. מתי יוצא האוטובוס
האחרון מתחנה מיוחמת זו? אה-אה ,מתי בכלל חזרת לכאן, לאן אתה מפליג מפה?
מה עם הקליפורניה הזאת שלך? פלו-אלטו? משהו?"
עוברות בהדרגה לדבור בהיר יותר וקרוב:
"תהיה פה מין סוכן נוסע? עוברים בהרבה מקומות. בתים זרים. שדיים חדשים,
שפתיים לועזיות, עם כול הלמה והכמה של הסוטרא. אתה רק בן ארבעים ושבע, אולי,
פלוס, מינוס, פלוס, לא משנה הדיוק, העיקר העקרון, חשוב הפתרון. אפשר להיות
כמעט כול מה שרוצים, כמעט. אנחנו לא לוחצות לך ,לא על הראש ולא על הזנב. נכון
שלא? אופס! נדמה לי ששמעתי, כי גם ככה אתה מסתובב בעולם עם האלגוריתם הזה
שלך"
קול אחד בשלווה מחויכת:
" איזו התאמה, איזה שילוב קולות הרמוני ומרנין. אידיליה ממש."
מניף את קולו:
" פתאום אתן ביחד. יד אחת. פה אחד. מונולוג של תזמורת בצורת. שנים לא שמעתי
אתכן, אז מה עכשיו, יום הזיכרון, יורצייאט, רק כי אני פה בלי אזהרה מוקדמת.
מדמיין? אז מה? הרי לא הייתי כאן המון ת'לפים של זמן."
מלעיג בקול נשי מתחנחן:
" נכון שרק אני? שקודם זה לא היה אותו דבר, רק כאילו, שעכשיו זה הכי הכי,
הכי לנצח ולעדי עד [ כמו ביומן הפרטי של הסוד הכמוס לחמור ולסוס]?
תגיד שזה נכון, שעכשיו זה הכי הכי הכי, אל תהיה כזה מין.."
בהידוק מילים בוטות:
"מגעיל. גועל רפש. לטבוע בביצה של סוכר וסוכרזית וסילאן גם יחד. לא זוכר אם זה
טקסטים ברמת בת מצווה ,שרק התגלגלו עד לגרעין הנח"לאי, טירונות ואללה יודע עד
איפה זה נגרר. לא מתאים דבורים של בית חולים, וכאלה, אז זה בטח לפני. ובעברית.
אז זה בטח רק כאן."
מטפס עוד בקולו:
החוצה! החוצה כולכן! ולא אכפת לי כמה אתן פה ביחד!"
נרגע ומיישר את קולו:
"הפגנות תעשו במקום אחר. עכשיו אני לא פה. לא בבית. אני לא. אינני. אל תשלו את
עצמכן [אפילו לא אווטאר של עצמי ולא פרופיל יפה, חדש ומומצא.] לכו לחפש
במקום אחר. אולי שם אני ישנני."
קול הישה א ו ב בצימוד מוטעם:
" עשר, עשרים, שלושים, ארבעים , חמישים, שישים, שבעים, שמונים, תשעים, מאה,
מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי, הוא העומד, חת, שתיים, שלוש. אני פוקחת את
עיני."
קול אחד:
"מצטער, אני פוס. לא יכול לעזור לכן. וחוץ מזה, אני לא רוצה לשחק במשחק שלכן.
חפשו אותי בספר הזיכרונות שלכן. כן, זה הכמוס, עם הכריכה הקשה והמנעול
צעצוע, אלה עם הפרחים, הפרסים, המלאכים ואוזני החמור בצדדים. או ואפילו גם ,
ביומנים המתקדמים שלכן, בכריכת עור הדורה, במהדורה אישית, בכתב יד מסודר,
כואב ושמח. או בבלוג האישי. מקווה שלא הקמתן אתר על שמי. כאן מספיק לי
האתר של החברים שלי, שנשארו שם. לא רחוק. לתמיד. "
שיר ילדים עולץ מקפץ בחדר:
" שירלי טמבל קופצת ככה, שירלי טמבל גומרת שוב. אש בש שילה ליכנס."
רוכב על המנגינה ,מצרף קול אחד את דקלומו המתיילד, מקמט את המילים המקוריות
מאי אז:
" סוד כמוס לפרוצה ולסחוס, על החלון רכנתי וזיכרון לך הכנתי, והנה נפל העיפרון וזה
סופו של פלירט ראשון. שכרון נצח, אהבה זה רצח."
שותק. שיר הילדים המקורי חוזר על עצמו במעגלים עקשניים, נתקע ברעש של
הפסקה בבית ספר, ואובד. צלצול פעמון, קולות ילדים, כסאות נגררים, מורה קשיש
טוחן מילים באטיות מצחיקה ומעצבנת:
"עכשיו ילדים, להוציא תנ"ך , וכל הבנים עם כיפה על הראש."
מורה קשיש כועס מאוד , מתעורר ונמרץ:
" הביתה! כן אתה, אלא מי?! שוב הכיפה בכביסה ? החתול אכל?! להביא מחר את
אמא עם מכתב מההורים, שמאשר, כי אין יושבים בתנ"ך בלי כסוי כיפה ,או כל אמצעי
מניעה אחר. את אימא, אמרתי ! "
קולות מתפללים בבית כנסת מסתננים אל סופי דבריו. מיסה כנסייתית חוגגת את
המאורע בלווי עוגב קולני.
קול אחד, מעט נרגש. הדגשים מיותרים, שינויי קצב לא מסודרים. לא מאורגן, אך
פטפטן:
" מוזר איך אני נגרר לביתצפר היסודי וקופץ מילדות תמימה ומטומטמת לפילסוף עוד
יותר מזדקן ומטמטם.
דת, דת, דת, ועוד דת ועוד דת, ועוד אחת ועוד אחת: יהדות, נצרות, איסלם,
בודהיזם, קומוניזים, קפיטליזם, קונפורמיזם, אקזיסצנטיאליזם, מונותאיזם ,נאציזם ,
ועוד ...
איזים, כיד דמיונם המתפרע של הדורות, הממציאים, הנגררים, המאמינים, האנוסים,
הנטבחים, הנטבלים....מעייף. מייגע. מעצבן. ולכולם בסט-סלרים משל עצמם, ואין
בילתם.
עושים לאנשים נשמה קטנה כמו חור של בייגלה קטן, מלמדים אותם לפתוח פה גדול.
פה גדול אימא אומרת לך, אחרת יבוא שוטר! וכול החארטה הזה.
פה גדול, לטרוף את הסבתא היקרה והמזדקנת, עם התורה הישנה והכופה שלה
ושל אבותיה מדורי דורות .
מותחים להם צוואר ארוך, להיות גשר אל אלוהות הניצבת למכירה על דוכנם של
חנוונים קטנים ואלימים. והחנוונים מעבירים סחורה מדור לדור [הדורות, רק שלהם,
כמובן],כי הם הרבה שנים במקצוע, וככל שזה נעשה ישן יותר הוא נמכר כנכון וכיקר
יותר, והם משפצים ומרחיבים, ובונים סופרמרקטים ,מרכזי קניות וגם בוטיקים, ותמיד
במימון המונים ומאמינים. יש הרבה מאוד קונקורנטים, אבל, ברוך השם, ולא חשוב
איזה, יש תמיד מספיק עבודה לכולם. כאן מהגג הירושלמי הזה, אני רואה את
השגרירוריות של כמה מהן, פרושות לרגלי, פתייניות מנוסות וקטלניות. כאילו
באתי לעלות לרגל. אז, קודם כל – לא. ושנית, אם חסרה רגל, זה עדיין נחשב?"
קול אחד, כועס, רוטן, מחבר ומרסק מילים ומחשבות:
" הנה זה שוב בא. הם שוב חוזרים. הקולות האלה. נושכים . נוגסים, נועצים שיניים
על פני כול גופי. הנה הם בכפות הרגלים, נוברים באצבעות הידיים, מנפחים את
הראש, מפחלצים את הצוואר. רודפים. מחטטים. נדחפים. נדחסים. תובעים. טורפים:
"רק אנחנו! אתה בסך הכול בן-אדם, בן-אדם. אדם. דם. א. א. א. א.
מה א-ת-ה ב-ס-ך ה-כ-ו-ל ? אתה עפר ואפר, אתה ברוך דיין המת [ואמת]. אתה
ב-ר-ו-ך ש-פ-ט-ר-נ-ו [בכול גיל]. אתה משרת. אתה אזרח. אתה נאמן. מקיים מצוות.
חוקים. תקנות. דינים .מכיר בחובותיך. משלם בזמן, אתה לא תתנגד. אתה שלנו.
נולדת בגללנו ובשבילנו. גם אבותיך היו שלנו. טוב להם אצלנו ואתנו. כשתגיע תראה.
טוב...טוב...טוב....גם אתה...אתה....!"
עוגב,[שוב,]כלי מיתר, קרן יער, פיקולו. נאומים במספר שפות. מעפילים ברעש קצר ,
שרוע וקר. נקרעים בצעקה של קול אחד:
"ללכת! ללכת! ללכת מפה! אני מגרש אתכם! מצווה עליכם לעוף מפה! עכשיו! מייד!
זו זכותי המלאה, האנושית,ההיסטורית והאזרחית. אני עכשיו לבד. אני עולם. לא
אכפת לי הבראשית שלכם, ההמנונים שלכם והתפילות שלכם עם הטקסים והפולחנים
שלכם, מפעם-פעם, או מהיום-היום. חליפות משוגעים במילים נעזרות ,בלי חשבון,
באש ובחרב. אני, יש לי את המפץ הגדול ,הקטן והפרטי שלי. רק שלי. אז עופו לי
מהעיניים ומכל יתר החלקים שלי. תפסיקו לזיין לי את המוח, או את מה שזה לא יהיה.
אני כבר מזמן לא בתול אינטלקטואלי, מקיים יחסים עם מה ועם מי שבא לי. פשוט או
מסובך, זה עניין רק שלי. מעמד אקסטריטוריאלי, ניטרלי ובנלי. למה? ככה. כי בא לי.
דפוק. אולי? בטח.
אבל אני .נטו."
נרגע. תשוש. לועס מילים באיטיות מהססת:
"איזו עייפות. נעול מצבות שיש, חובש מגבעות בטון. טוב, אני נכנע. בסדר, ניצחתם.
אני בן אדם כמו כולם. מחייך. צוחק. בוכה. כורע ברך. קורע בין ירך. משלב אצבעות
לתפילה. מרכין ראש להצדקה. מצטט. מצדיע. יורה. עומד דום כשצריך וכשאומרים
לי. יודע מה זה מדינה, מולדת, סדור, מפלגה, משחת שיניים, ירייה, מצוות, מיסים,
סלולרי, מחשבים, טיסות, פקקים. הכול. כמעט. וידוע לי גם לא תנאף, ולא ת, ולא ת,
ולא ת, עשר חתיכות כאלה ועוד מיליון וחצי אחרות עד משונות [אבל מה אני יודע.]
אברהם סבנו,[אבו איזק] רחב אמנו [או לא], ישו מסכננו [ יודעים למה הוא הלך בכינרת על המים? נס? פשוט ,כי הוא לא ידע לשחות. ח ח ח]. לנין זקנקנו, [היפסטר
ראשוני?] מאו ,אדום ספרוננו,[רב מכר ענק בסין] צ'רצ'יל סיגרנו, ד"ר גיליוטין
מותנו,{חתיך, או חותך? סתם. קרש. ].נובל זיקוקי-די-נורינו,[ ממה עושים אותם?
מארנונה, כמובן].מה-שמה ,מיטתנו [וואחד סלבית]..
אני יודע מכונית, ג'יפ, אוטובוס, משפחתית, חשמלית ליסיניג., אוירון, עפיפון
טיל, טילון, תשבץ, תשחץ, סודוקו, דוק, דוקו, משתעל רק בהפסקות של
הקונצרטים, משחק קלפים, גם בוועד הורים וגם בוועד הבית. יודע כול מה שצריך. כול
הסט קומפלט. כול מה שצריך. תלמיד טוב. חייל טוב. סטודנט טוב. דוקטורט, גם כן.
מקבל מתנות ליום הולדת, שזוכרים לי, ופרחים בחגים, לפעמים. הדדי.
בן אדם הגון, מסודר, אין לכם על מה להתאונן. אני בסדר. מאה אחוז בסדר. דוגמן
של בסדר.
אבל עכשיו אני קצת בחופש. פגרה קצרה בסך הכול. אז מה אכפת לכם. תעזבו אותי
קצת בשקט. אני פה. בחדר הזה על הגג. רחוק. אף אחד לא יודע. בן אדם אחד
בשיפוץ פרטי, כללי, חדש-ישן. לא שלכם, לא שלהם, לא של אף אחד. גם לא של
עצמי. מה יש, אסור לי? יש מספיק מפלא הבריאה הזה. אחד פחות ,זמנית, לא מזיז
לאף אחד. גיהוק קטנטן בקוסמוס.
יש לכם מספיק מפלא הבריאה הזה, ההולך, בדרך כלל, על שתיים. כן, נכון, אלה.
המונים מהסוג הזה. מיליארדים. בכול מיני צורות, צבעים, גדלים, שפות. נכון
שהחברה להגנת הטבע, או סניף של או"ם, או כול משהו כזה, לא שומרים עליהם כל
כך טוב. אבל מתיאבון הטעימה ההדדית ביניהם, אפילו מהזלילה הכי שמנה ואובסת,
עוד אף אחד מהם לא קבל אולקוס. אפילו שטורפים על קיבה מלאה. מתים מזה.
כן, סתם כך. הרגל של ההיסטוריה. דפוקים. כולנו. כולם. העתיד יגיע, כשהוא כולו
טכנולוגי, משנה עולם ואדם ,אבל זה כבר יהיה ספור של מישהו אחר. אני לא
בעסק.[לא מדויק, כן בעסק, אבל הכול עדיין רק הקדמה ומבוא] .
תעסקו בכול האחרים, בינתיים, להם אולי לא אכפת, לפחות לרובם, בוודאי. אותי
תוציאו מהמשחק, שהוצאתי את עצמי ממנו. תנו כמה ימים. משהו. אסתדר מצוין.
מבטיח. את מי שאביא לכאן, יגיע בהסעה פרטית או מאורגנת של הדמיון והחשק שלי.
בלבד!
מישהו מכם אמר פעם, ואהבת לרעך כמוך. יפה. חזק .מוזנח. נשכח. אבל אני רציני,
מנסה טיפה להבין את הכמוך הזה, למען הרעך הזה. קצת להתאהב בעצמי שלי.
וזה בהחלט די קשה, ובלי זה אי אפשר לדעת כמה בדיוק ובערך צריך [וכדאי] לאהוב.
החיפוש שלי כדי למצוא את קנה המידה הזה, הוא הרי לטובת האיגוד שלכם. זו
סיסמה לבני אדם, לא לכלבים למשל [ אפילו שתתנו לחיות לחיות].אני מתייחס
בכל הרצינות למה שאמר, מי שאמר, כשאמר [ אפילו אם קוראים לו הילל, שהיה
בעצם זקן, בתקופה שזקן עוד נחשב חכם.] זה הכול בשבילכם, גם אני ארוויח
קצת שלווה ברורה. כן. וגם הגרסה של הציווי הקטגורי. וואלה, קנט. חתיכת חכם
החשבן הגדול הזה.
תנו לי שקט. בלי כל ה.."
צלצול נוקב של טלפונים מפצח באלימות את הדממה הדקה והמתגבשת.
הישה מ': "הלו, הוא בבית? כלומר אתה בבית? פנוי הערב? ארוחה משותפת?
רק לסחוט כמה בירות, לשחוט אבטיח ו...נזרום, נראה כבר לאן שנגיע. ספונטני
מאורגן כזה."
צלצול נוסף ממהר להידחף:
גוור ה' :" הלו, גבר! מה העניינים, אתה עדיין עם ההיא? חדשה? והילדים?
תראה בקשר לעסקה, מה שאתמול דברנו, אז..."
מספר צלצולים מסתערים בבת אחת . מכים את הקירות. ניתוק זריז כדי להתפנות
למסתנן שחדר אל חדרו.
קול אחד: " שלום, אדוני. אדוני נראה קצת מוזר. אנחנו מכירים? הזיכרון, אתה יודע.
ולהיכנס ככה דרך החלון. הסגור. לא בדיוק רגיל. תסכים איתי. קצת קריפי, אפילו.
טוב, לא נורא. אתה עושה רושם של טיפוס מעניין. נכון, שבדיוק קיטרתי ולא רציתי
לראות אף אחד, אבל אתה לא נראה כמו אף אחד. אתה מי. אתה מה?
זה כרטיס הביקור שלך? מעניין מאוד. "אלוהויות מאוחדות בע"מ" ,אל"מ בע"מ, אלם
בם. נחמד . קטצ'י. אני מבין שצותתת למונולוג שלי עליכם. באת להשקיף על העניין
מקרוב, אישית. בכבוד. כלומר, בבקשה, תכנס [ כבר נכנסת] רשמית, כמו אורח
מוזמן. בעצם, טוב שאתה פה. לפחות תמנע מכול האחרים לבקרני ולראות מה שלומי,
ובכלל. אני לא יודע איך מצאו את הכתובת הזאת. חשבתי שאני מספיק חשאי
ומפתיע. הם מסוגלים למצוא אותי בכול מקום בעולם. ואולי זה, בעצם, כי אני סוחב
אותם אתי לכול מקום בעולם, ובדיוק עכשיו מתאמץ לא לתת להם ויזת כניסה אלי.
שיישארו בחוץ. אני טריטוריה עצמאית. סוגר את כול הגבולות.
כרגיל, אתה פתרון זמני, אבל עכשיו זה עכשיו, ואתה זה אתה, מי שלא תהיה, או כן
תהיה. מצטער, אין לי מה להציע לך. מצב מיוחד. אתה הרי יודע.
ואם אתה לא איזה אלילון יווני או אחר, אז אתה בטח לא שותה, לא מעשן [רק קטורת
,אולי],ועל סקס לא בא לי לדבר. סליחה.
תראה, אם כבר מדברים, אז אין לי שום דבר נגדכם, אתם האלוהימים. שב בבקשה.
בטח כבד לך עם הכנפיים האלה, או שרק נדמה לי וזה משהו אופנתי אחר. [אני לא
מעודכן כבר מזמן].יש לי טענות ומאנות רק אל הכוהנים שלכם [ או איך שאתם קוראים
להם בכרטיסי הביקור שלהם].אמנם פרסומת ויחסי צבור, שיווק ולובינג, זה חשוב,
אבל אני כנראה תמים [ או סתם נאיבי], שמאמין, כי שכמותכם לא צריכים את כול
הזבל הזה. לא מתאים. חסר קלאסה. מבין שאתם מעוניינים לקדם את העסקים
שלכם, ושהקונקורנציה גדולה ותוקפנית, אבל, בכל זאת. תמצאו פטנט אחר מזה של
מבעלי המקצוע שעובדים בשבילכם [ בשביל עצמם]. אתם הרי אלוהימים, גיבורי-על,
כול יכולים, וכאלה.
מה דעתך? אני רדיקלי? אתה ניטרלי? אין תגובה. באמת באת רק לשמוע. בלי דף
מסרים קדוש?
אני פשוט חושב, שעשו מכם סחורה המונית, עם שמות של מותגים שונים ומתגוונים
ועם תג מחיר מופרז וכואב לקונים.
ואם אתם כל כך מאוחדים שם למעלה[או בכול מקום אחר], כמו שמצוין בכרטיס
הביקור שלך, מאוחדים, זה לא מה שקורה במוסד שלנו, כאן למטה [ וזה מה שיש].
אז למה אתם משסים את לקוחותיכם, אלה באלה. תעברו לתחרות הוגנת ומסודרת.
אתם לא בסטיונרים, או משהו כזה. וכול המשחק הזה בדמי חסות, וכאלה. מין משחק
שלכם? ליגה למקומות עבודה אלוהיהים?
אתם גם תופשים המון המון נדל"ן עם הוצאות דקורציה ואחזקה אסטרונומיות.[טוב,
עיצוב פנים, לא נריב דווקא על זה].ולי יש פטנט פרימיטיבי, אפקטיבי. תראה,
מקדשון פרטי בלב. אמצאה אישית לגמרי, גם אם לא הכי חדשה ומקורית.
שטח לא גדול, תיכנון עצמי ,כן גם עיצוב הפנים והבוסתן שמסביב .יפה מאוד. מוצא חן
בעיניך, נכון? וכן, אני גם מתפלל, לא הרבה , אבל בשקט. אצלי במקדש יש אקוסטיקה
מצוינת, שומעים פנטסטי, הנה, עובדה, שמעת והגעת. למי אני מתפלל? למי
שמקשיב. בעקר כשרע לי. לא רוצה לעייף יותר מידי את מי שזה לא יהיה. העקר
שיהיה. בשביל זה לא צריך מקהלות, רמקולים, חזנים, דרשנים, נואמים וכול מיני
כאלה ,ובלבד שישמיעו קול, ירעישו ויתבלטו.[ מכיר, מכיר את - והעם רואים את
הקולות. רק מוכיח ש...]וחלק מהסדור אצלי מיועד גם לדברים טובים ויפים.
לפעמים גם צריך להודות, לשמוח, לקבל ולתת.
ומה אכפת לכם איך קוראים לכם פה, אצלנו? תעברו לשיטה ישירה, לא קבוצתית.
אלוהים לכול אדם. יותר פשוט, יותר אישי. נולדת -קבלת! וזהו.
זה בסדר, זה בסדר. כאן ,אני שואל ועונה. הבנתי שאסור לך להתערב [ מענין מי לא
מרשה לך. אוסר עליך. יפטרו אותך?]
אני מדבר אליך, דווקא בגלל זה. שחררת בי משהו. לא מכיר אותך, ויודע שלא אראה
אותך יותר.
נראה לי, שאני נגוע בסינדרום ירושלים, אבל הפוך. מדבר אתך על אלוהימים, כאילו
אין לי אלוהים. וכולה, אנחנו בירושלים. במעלה רחוב עזה, צופים על השכונה הגרמנית
הנחמדה. רק עכשיו חזרתי מפלו אלטו. אקזיט ענק. לא רוצה תל אביב, רוצה גלות
במקום שלי. עדיין חושב בעברית. טוב שאתה שולט בשפות. [ ואולי לא. סתם תקוע
פה ושומע את הרחשים שמתגלגלים משפתי ומגרוני].
אקזיט יפה מאוד. מהמשפחה כבר כולם עשו לי אקזיט. האישה והילדים, מפוזרים
כל אחד במקומו. אל תדאג, גם הנינים יהיו מסודרים כלכלית. מאוד. אני לא כזה.
הצלחתי, אז שיהיה להם לבריאות. הבריאות שלי, היא שעכשיו במבחן. לא בדיוק.
סתם נסחפתי, כי יש לי אורח. בסך הכול אנחנו פה, אתה ואני, כמו מוטיב של סיפורי
כרכרה. קומץ אנשים, בקופסה קטנה, בדרך מ ל, מה עושים בדרך? מדברים. על מה
מדברים? על הכול. כי הם זרים זה לזה, כך בדרך וכך יישארו. לא יראו זה את זה
מרגע שירדו לדרכם. הרבה יותר טוב משרינק והרבה הרבה יותר ספרותי וזול.
לא, אין לי חרטות גדולות מידי. כך התגלגלתי. וגם אם יש, אתם בטח לא כתובת
להענקת סליחות.
מי שלא חוטא, לא יכול לסלוח. לא יכול להבין סליחה מהי.
טעויות הן בנות לוויה קבועות שלי. אני גם מחדש אותן מידי פעם.
וברווח שביניהן ,אני מסתדר די טוב. עובדה .גם עכשיו אני ברווח.
ידעת, כי סוד הקיום של העצים הוא הרווח ביניהם? בטח ידעת ,כי אתה בראת. לא?
אצלנו, גם. ככה יצא.
ואם כבר מדברים על טעויות, תשמע איך עובד המנגנון. ארשה לעצמי לכבד עצמי
בתואר מלך הטעויות. אלא שלא את ראשי סכו בשמן, אלא מרחו אותו בנדיבות על
המסלולים שלי. שאפול. ואני נופל. והנה פה אני יוצא, צדיק, כי כמו צדיק ראוי לשמו,
אני שבעתיים נופל וקם, נופל וקם. [לא בשירות, במילוי תפקידי, שזה מהספור אחר
בכלל ], או קיי אז לא מלך, אבל צדיק צדיק.
לא, אתה לא תבין. גם אצלכם נופלים? לא מאמין. אני הנפילה שלך, למשל? אז לא
כל כך נורא, ממילא עוד דקה אתה בורח ועף ממני.."
מכונית משגרת מספר צפירות צרודות, קוראת למישהו.
" בשבילך? כבר הולך? עוד פגישה? משהו? כבר די התרגלתי אליך במפגש הקצרצר
שלנו. דברתי המון. אין דבר. אתה ממילא לא מקשיב. בשבילך, עוד יום משעמם
במשרד [ או מה שזה לא יהיה.] עוד מילה בעניין, שאתה פה ולא מקשיב.
בדרך לפה, על המדרכה למטה, ראיתי גברת זקנה וכנראה לא כל כך בריאה, מלווה
במטפלת הפיליפינית שתומכת בה. היא פונה אל הפילית ואומרת משהו ועוד
משהו.[ כך תיארתי לעצמי],אבל המטפלת, מלבד הזרוע התומכת, בכלל לא מקשיבה,
היא עסוקה מאוד בשיחוח הסלולרי שלה. ההקשר ברור ? [לפחות, לי]. נו, טוב, אז
שלום והמשך משמרת נעימה. בשבילי, הגעת בזמן וניקזת כמה צינורות ביוב עצמי,
ועל כך התודה והלא-להתראות."
מתיר את רגליו בחדר ומסיע אותן הלוך וחזור, אחרי העמידה הארוכה והפטפטנית
עד כה. לרגע, בולם בבת אחת, נדמה כי שמע אזעקה והוא נדרך ומחכה לצבע אדום
או לפחות לנחש צפע. מעניין, למרות כול השנים בקליפורניה, זה עוד צרוב בו. וכול
השירות הזה. מסתבר. אזעקת שווא. סתם רכב צורח, שתורגם אל מחוזות אחרים.
כנראה, העצבים במפלס רגישות גבוה ,בחוויה המשונה והאחרת הזו.
קול אחד, עדיין קצת רעוע דרוך ומתרכך:
"אני כדור פורח. מאבד גובה. מאבד כיוון. חייב להשליך את שקי החול שממלאים
אותי .הבעיה שלי היא מטען עודף. הרבה מעל המותר בשווי המשקל האנושי [ כך אני
חושב], עוד מעט תתפוס אותי כרובית-תנועה ותכבד אותי בדו"ח. ואני אגיד לה:
גברתי, אני יודע שיש לי מטען עודף. אני אפילו מעניק לעצמי דו"ח מפורט מאוד על כך.
והעונשים אצלי הרבה יותר חמורים. אלא שאחרי כל כך הרבה שנים של עבריינות כזו,
קשה מאוד להפטר. התמכרות, שאני לא יודע בדיוק איך היא נדבקת ואיך מעיפים
אותה לכול הרוחות. וגם אם יודע, אז מה. כבר התרגלתי ורק עכשיו אני מקבל את
הבומבה בפרצוף. הספיק לי. נמאס לי. מציק לי."
מכונית משייטת במהירות על כביש מסודר וארוך. מתנהלת שיחה:
"ערב טוב כרובית. כמה נפלא לבלות אתך ערב חידתי כזה. את נראית נהדר. הרבה
יותר טוב מסרטי ההסברה של האלוהיות המאוחדות. בטוח שגם את משם. נשלחת
כפרק המשך לנחמד השותק, שביקר אותי לא מזמן. "
כרובית, במבטא מלאכי מודגש:
"הו, שלי, באמת נחמד ומנומס מצידך. אדם בגילך, ועוד זוכר טקסטים של דייטים
וחיזורים."
קול אחד נעלב ומתפלא:
"מה זאת אומרת, בגילי? בסך הכול סוחב, חמישים, חמישים וחמש ,שבע,
ברוטו. עושה ספורט, כול יומיים במכון, קרטה, אופני הרים, ריקודים. תראי איזה גוף
אני מוביל פה."
כרובית, מנומסת. מתייחסת:
" סורי, באמת, לא התכוונתי לפגוע. צטערת. אתה בהחלט בסדר גמור ולא
חשוב בן כמה."
קול אחד, מתרצה:
"תודה. כבר מזן אני חולם על הזדמנות לבלות אתך כאן. לא יצא. עסוק
מאוד, את יודעת .התחייבויות. חישובים. החלטות. טעויות. ניסיונות. מטרות וכול
השעמום הזה. אבל, שורה תחתונה, מרתק, וגם הצליח לי. מאוד. לא מתלונן. עכשיו
פנוי.
ניסע לים? מה דעתך? רחצה בעירום? ונוס העולה מהגלים? [ בוטיצ'לי יהיה מרוצה
מהטייק-אופ הזה ] לפחות ,עם דבר וירטואלי כמוך, אחסוך לעצמי תקריות של מניעה
עצמית משחק בדגדכאן. לא תמיד בא לי.
מתאים לי. הטקס הסקסואלי הזה. פעם כך ,ופעם ועוד פעם ועוד פעם, כך וגם כך.
אתך, יהיה לי שקט. אין לחץ. חופשי. טבעי. [ מה זה טבעי? ביצי חופש?]."
כרובית ,סבלנית, דידקטית:
"מבינה. מבינה. יש לי הרבה כמוך. עבודה-עבודה, אבל בכייף."
קול אחד, קצת נרגש עד מתלהב:
" היה לי היום ביקור מעניין. אולי מהמשרד שלך. אלוהויות מאוחדות בע"מ.
אלמ במ. לא יודע מהו, מיהו. מלאך, כאילו, אבל אולי סתם שליח [לא חיכה לטיפ],
נביא? לא יודע. גם לא חשוב, אבל מעניין, זה כן. בא לשמוע קצת את הדעות שלי.
תמיד עדיף שמישהו שומע אותך ולא אתה אותו. יש לי דעות מאוד מגובשות בסוגיות
האלו. למעשה, האמת, תמיד הייתי מין צלף משונה ומזויף. תמיד פגעתי במקום
כלשהו ורק אחר כך הצטיירו סביבו מעגלי הבול .כמו בסרט מצויר. ואנשים התלהבו.
בכול זאת הצלחות. כך קרה, שלמעשה, אבדתי את כול המטרות האמיתיות שהיו לי,
[או שחשבתי שהיו לי]. התפתתי לכול הפגיעות המזויפות והמצליחות ונסחפתי אתן
למקומות, כמעט בלתי אפשריים. ובאופן דיאלקטי [וכנראה מתבקש]מקצועית,
הגעתי דווקא למקומות טובים. כך פתחתי אלגוריתמים מפתיעים לתמיכה בקבלת
החלטות בתנאים כאוטים. והנה אני כאן. במיקום כלכלי מצוין ובעמדה חדשה להשקיף
על עצמי ועל קורות חיי [כרוניקה ברוורס]. ומען הסדר הטוב והגילוי הנאות, דווקא
כצלף במדי הסוואה תקניים, הייתי מאוד מוצלח. אבל לא רלוונטי כבר הרבה הרבה
שנים.
כרובית מבליעה פיהוק קטן, ובנימה משועממת וממושמעת מעניקה פידבק מקוצר:
"מענין. מענין מאוד. כן. מה אתה אומר. מ ע נ י ן.. רק מזכירה, אנחנו בירושלים, אין
ים. אולי ים הנחושת או כזה."
קול אחד, מפציר בנחת:
" יודע, יודע. שעה, ואנחנו באכדיה. מה זה הרצליה מכאן? כבר מזמין אובר,
וזזנו.
וגם אם לא, לא נורא, אני יכול לטבוע אפילו בדמעה, או לשחות בטיפה של רוק.
רומנטי מידי? סכריני? קיטשי? נו אז מה. מותר לי כבר. אבל רק אם את משתתפת.
גירשתי בינתיים את כל אלה מהזן שלי. מהסדרה שלך עוד לא טעמתי אף פעם. חדש
לי. אני אוהב חדש. הישן כואב מדי, כבד, משקיע.
נעזוב ים, מים ושדיים. לא חשבתי לספר, אבל הנה: מכאן אני יוצא רק לגבעת
התחמושת. לבקר ולפגוש את כל מי שהשארתי כאן ב 67.
וגם השארתי כאן חתיכת רגל, מתחת הברך והלאה, כך שאני באמת לא עומד עם שתי
רגליים על הקרקע. לכן אולי ראית אותי מקודם עף בכדור פורח. כאמור, בעיה עם
החבור הקרקעי. אבל מילא. חיים עם זה. ואת רואה, די טוב.
אני עומד רק עם רגל אחת על הקרקע, היתר זה מנפלאות "שיבא" ו"בית לבנשטיין".
קל יותר להתנתק ולעוף, כשככה.
שם, בשיבא, גם מצאתי את השותף שלי, שהוא יותר מחצי רגל בשבילי. הרבה יותר.
והא גם חתיכת ראש ענק מתפוצץ מיכולות ושכל. מתאים לי כמו פרוטזה לרגל. בול
בפוני של הברך. הוא שארית מתל פאחר. הוא השאיר שם יד[ יד אדוניי, קרא לה. כך
הם נפרדו, אבל תמיד זוכרים].יחד היינו יחידה שלמה. עם הזמן, גם מאוד מוצלחת
ומצליחה.
הוא לא יבוא לפה לחפשני. סומך עלי. יודע, שאם זה מה שאני צריך לעשות, סימן שזה
מה שאני צריך לעשות. יש לו סבלנות. יחכה לי כמה שצריך. אם צריך.
המכה האיומה שחטפתי בביצים [ובעוד כמה מקומות קריטיים ,לפי התסמינים של
משרד הבטחון] העיפה אותי לקליפורניה, לשנים ארוכות ,מגועגועות וטובות.
וחזרתי. שבע שנים ועניינים. עכשיו הכול פתוח, לא מתוכנן ולא בטוח. קצת מפונק,
והרבה מתוח. אולי חוות בודדים בערבה. לא סגור על כלום בינתיים. עכשיו הפוגה ,
שטח הפקר.
איזה ספיצ' מה ? נעלמת? השארת אותי רק עם עצמי? בסדר. הרי בשביל זה אני
פה.
טוב שהלכת ולא אמרת כלום. אני שונא להיות כל כך חשוף ושקוף.
מי שסוחב על הגב גבעה שלמה, כל כך הרבה שנים, יודע מה זה לסגת, להסתתר
ולחיות במדרון אחורי.
קול אחד גורף מילים בזעם ובהתרגשות:
"קולות. קולות. אני מלא בהם. מספיק! די! לזרוק! לשתוק! לשתוק!
מסתובבים אצלי סלילים כמו בטייפ עתיק ומסורבל. מי חושב היום על טייפרקורד, כיש
לופים דיגיטלים על כול גבעה ותחת. מאיפה שלפתי את המכשיר המכני הזה? אולי, כי
אני מחפש בכוח את הלחצן הפשוט והנכון של הסטופ. לא רוצה ריווינד ולא פאסט
פורוורד, רק סטופ. וזהו."
מבוכה של מכשירים אלקטרוניים, לחצנים מוסטים, נקישות מתכת ופלסטיק בערבוביה
לא ברורה.
קול אחד:" אני אמצא, אני אספיק, אני אפסיק. א...א..."
פגישה של גוף מוטח ברצפה. חפצים נגררים ומצטרפים למפולת הכואבת והרעשנית.
הישה א' :"התעלף המסכן המיסכן וקבל נזלת [ טייק-אופ על השפן הקטן]. מצחיק, כי
כול כך צפוי עד נדוש. אפילו מאחד כמוהו. אבל, במצבו. מתנצלת. לא יפה מצדי. היכה
בעצמו, צבט, חבט, הקיש, דפק, לא מצא את הכפתור הנכון, אז כיבה את עצמו לדעת.
הישה ב': באמת התעלף. לא מבינה בזה, אבל הוא נראה לי כמו ערמת אשפה
שמישהו זרק בחצר. לא יודעת מה זה אומר מדיצינית, אבל בטח צריך לעשות משהו.
לעזור לו, אולי?"
גוור ג' : אתה הורס את עצמך, גבר. עובד קשה מידי. חושב על יותר מידי דברים,
סוחב הרבה מידי זיכרונות מסוימים, מיותרים, די, מה שהיה היה, מה שקרה קרה.
אז עשית אקזיט ענק. אבל עכשיו אתה פה. למה באת? למה חזרת? מה יש לך לחפש
פה? אני הרי מכיר אותך. לא נולדת לזה, אבל יופי ,שהתבגרת לזה. אבל לא הגברת.
לא נורא. עובדה. הצלחת. ועכשיו? עכשיו אתה אפור ומעלה אבק. עכשיו אתה צריך
לשמור על עצמך. בגילך. שעוד יישאר ממך משהו. משהו טוב. בשבילך, בשביל כמה
אחדים מסביבך. אני מדבר אליך כחבר, ידיד, אח. הייתי אתך שם. נשארתי אתך.
נשארנו שנינו והתפרקנו. איש לדרכו, לגורלו למה שזה לא יהיה."
הישה א' וב' עם גוור ג' מסונכרנים כמו מקהלה ייונית:
"וואלה מסכן. כואב הלב. המוצלח והמצליחן הזה. יהרוס את עצמו דווקא כאן, דווקא
עכשיו. כבר ניצל פה פעם אחת. ושזה לא יהפוך לפעם אחת יותר מידי. אנחנו הרי
מכירים אותו מצוין. בגילנו, כבר מבינים מה טוב בשבילו. הוא לא יודע מה הוא עושה.
מה עבר עליו? עובר עליו? הפג תוקף הכלכלי שלו יהיה אי שם בגזרת מתושלח. פנוי
רק לעצמו. הכי טוב שאפשר, אבל הצרה ,שאיבד את הכיוון אל הכי טוב שאפשר. צריך
להסביר לו מה הכי טוב בשבילו. הוא כזה מקומט ומעוך, כאילו, לא ברור, כאילו מה.
מה פתאום הביא את עצמו לחור הנידח הזה, כשהוא כזה איש העולם הגדול, וכלכלית,
כל יכול."
גוור ב' מגיע ומצטרף לשמחה:
" לי נראה, שהוא רק נרדם. ראיתי אותו קודם, עם פרצוף של אחד, שכבר לפחות
חודשיים, לא ישן כמו בנאדם. וגם, הוא בשלב, ששום דבר מהדברים שצריכים
להפתיע אותו, כבר לא מפתיע אותו. לא הפתענו אותו כל כך. הוא פשוט כועס, כועס
עלינו, על כולם, ועל עצמו, קודם כול. לא יודע על מה הוא כועס כל כך, אבל אתם
יודעים, שכעס הוא גורם מאכל. אוכל אותך מבפנים. בטבלה הכימית, שני רק לקנאה.
שלישי רק לשנאה, מתחרה רק בפחד."
קול אחד צועק, נחנק בבכיו הכתוש:
" אתם עוד תרצחו אותי מתוך רחמים! מי הזמין אתכם?! מי בקש מכם לבוא?!
החוצה! החוצה! תנו לבן אדם לעשות מה שהוא רוצה, ולא לעשות מה שהוא לא רוצה.
זו בדיוק מלחמת החרות שלי. אל תתערבו בחופש שלי. היום אני אדם אחד, בצד, לא
מוכר ולא מיוחד."
נרגע, כבוי, רגוע, רציני ושקול :
"תנו לבן אדם להרוס את עצמו, אם הוא רוצה, או לבנות אחרת, אם כך יוצא. אחרי כל
כך הרבה שנים שיושבות על הגב, על הראש וכל היתר, הניחו לו. אל תדחפו עם האף
והשכל שלכם אל הטריטוריה המתהווה והמתחדשת שלי. הניחו. עזבו. אין לכם זכויות
יתר מכוח וותק, קירבה, אהבה, אהדה, ידידות, פרקי עבר ופסוקי הווה משותפים.
העתיד שלי. רק שלי. משם אני אחליט, אתארגן, אזמין, אפגש. עכשיו עופו לי
מהעיניים ואל תשחקו לי צוות רפואי. זו לא בקשה גדולה מידי, נכון? זה כל מה שאני
מבקש. מצאתם אותי? נהדר. קבלו צל"ש בלש.
בשבילכם, תחנה סופית. כאן אתם יורדים ממני."
קולה של דיילת בנמל תעופה, קוראת מספרי טיסות בקול מלטף, יבש ועניני.
צפירה של אונייה נתקעת ברקע, מתנגשת בקרקוש של רכבת ובקריאת קטר קיטור
ישן וקולני. צופר עצבני של מכונית, פעמון אופניים וותיק וטוב ,ואולי גם מצהלות סוסים
דוהרים. מהומה ווקלית, חסרת הגיון וסדר, מלאת נוכחות ורעש.
קול אחד, במישוך מילים איטי וחולמני , בגוף רפוי ומסיסי:
" אני נוסע, מפליג, טס, אני נפרד מכול הדברים. עוזב מאחורי הכול. ירושות קטנות,
בלויות שגרה ואכולות דבורים משיל פיסות של צעדים מעוותי כיוון ומחשבה. מתפשט
מהמילון, שסוכר בדפיו המלאכותיים, את כוונותיי הנאמנות והנקיות .
בצעדים ענקיים, גדולים כמידת רצוני המדמיין, אני קל קליל. שק אשפה שהתרוקן,
שמשליך עצמו לתוך הצפרדע הירוקה. זבל, שיפונה על ידי פועלי הניקיון. כבר לא
עניין שלי.
מוכן לעוף. לעוף גבוה, לעוף רחוק. בלי בושה, בלי נקיפות מצפון, בלי צריך, מותר
ואסור. הדברים נראים כל כך קטנים ,במבט הגבוה מלמעלה. וככל שמגביה, אפילו
הליליפוטים מתמעטים למידות לא ממשיות, בלי כדאיות וערך.
בזעירות הזו הכול מתבטל לאין. [מתי לאחרונה עקבת אחרי שיירה של נמלים?
צפית במיקרוסקופ בתרבית של חיידקים?]. רק בניקיון הגובה, בעוצמה של הריק,
אפשר להביט למטה ולא לראות לכלוך, זיוף, אווילות, רשע, יתמות, שכול, חולי,
בדידות, כאב, צער...[תשלימו את הרשימה, איש איש כרצונו וכניסיון חייו ומותו] .
כול האסופה הזו נעלמת ממרחק הגובה הזה והלאה.
אני מתרחק והולך ,מגביה לעופף, לא, לא כדי להיות עוד אלוהים. בשום פנים
ואופן, לא. חרא של עבודה. אתרחק מהשיכונים שלהם, או איפה שלא יהיה,
שהאלוהימים מתגוררים.
ככה, קצת לעצמי. מותר, לא? מתנתק, מנותק. יצאתי להבראה. נוסע לנפוש
בטיול מאורגן של עצמי , בחברת 'תור-אני'. ברגע זה אני עובר בשדות הציד הנצחיים
של אינדיאנים מתים. נחמדים אדומי העור האלה. אני מכיר אותם היטב כממזרי רוחם
של קרל מאי וקופר לילדים וממלא טפשת של מערבונים. אני מדבר אתם. משלב ידיים
על החזה ובסבר פנים רציני מחליף מילים בשפה מקושקשת. מציעים לי סוס לדרך.
אני מוותר בנימוס רב. הולך ברגל, אני מסביר להם. תראו איזה צעדים ענקיים אני
עושה.
חוץ מזה, השתתפתי כבר בשמונה צעדות, תראו את המדליות, וגם בכמה צליחות,
אבל זה לא שייך. הם מבינים. לא שואלים: מה נשמע? אז מה ככה? לאן זה? מה
פתאום? מה, באמת? .....
די. מספיק להיום. מעייף היום הזה. למעלה למטה, אחורה קדימה. אמת, בדיון. דמיון,
חלום. הכול נכון. הכול היה לי. בי. אתי. בתוכי. אני לא צריך לסדר, לתייק, לנמק.
למה? ככה.
ועכשיו שני בונדורמין. פיפי ולישון.
.
