בתחילת דרכי שלח אליי ילד מכתב. ממש מכתב, בדואר. כתב בו שיר ששמו סליחה, הוא רשם את הטלפון שלו, התקשרתי אליו שמעתי קול ילדותי, שאלתי אותו היכן הוא לומד. ענה - בבית הספר און בתל-אביב, שאלתי מדוע, אמר שיש לו דיסאוטונומיה משפחתית. יאיר גפן זה היה שמו. ילד שסובל ממחלה נדירה אבל כותב שירים כאילו הכל כרגיל. הילד הזה נכנס לספר שלי בתור ילד בריא השירים שלו פורסמו בספרי, הזמנתי אותו לתוכנית של מני פאר בזמנו, הילד פרח מאושר וליווה אותי, ובכל שנה שלח לי מזל טוב ליום ההולדת, ותמיד דיברנו וצחקנו, נתן לי המון כוח לדעת שיש ילדים במצבו שיכולים לחייך ולצחוק ולהמשיך הלאה. הילד הזה החזיק מעמד הרבה מעבר למה שחשבו שיחזיק, אך בגיל שלושים ושלוש נפטר ואחריו אחותו שסבלה גם היא מהמחלה, היום הגיעה אליי בדואר החוברת - אורות, שהכינו הוריהם לזכרם של קרן ויאיר גם אני מצולמת בה עם יאיר גם סמדר שיר שם,
היינו חלק מהחיים שלו ושלה ועכשיו נשאר רק האור שלהם ונשאר הספר חבורת כוח המוח 12 בעקבות התלמיד שנעלם, ששם פרסמתי שלושה משיריו המדהימים של יאיר.
כשקיבלתי בדואר את החוברת היום התחשק לי לבכות, אבל נזכרתי בדבריה של קרן ז"ל, שאמרה לי בשבעה על אחיה יאיר, אצלינו במשפחה אין דמעות. רק צוחקים.
