לבושתי לא היכרתי מסה קטנה זו, עד אשר ידידי ראובן שבת ביקש ממני לכתוב אודותיה. לא מעט זמן לקח לי להתפנות מעיסוקי כדי לקוראה ואז להמתין בשקט, בעוד אני ממשיך בשגרת חיי לאורך ימים ארוכים, כדי שהדהוד הדברים שקראתי יפיל רגבי אדמה פוריה מקירות הוואדי שבתוכו פוזרו זרעים בשנות חיי ובדורות שקדמו להן, עננים יתקדרו ויורידו גשם והזרעים יצמחו.
למי שלא קרא את המסה הזאת מתחילת המאה ה-19, אביא תמצית מן התמצית שלה, כפי שנקראה על ידי בהיותי ניצב בעמדתי הפרטית מאוד, כלומר עבודת התמצית היא עריכה והעריכה היא כבר פרשנות:
פון קלייסט פוגש ידיד שהוא רקדן ראשי האוהב להתבונן בתיאטרון המריונטות המוצג ברחוב-אמנות הנחשבת נחותה.
הוא מסביר לסופר את העניין שהוא מוצא בריקוד הבובות הבנויות כמפרקים על חוט, בכך שבניגוד לרקדנים אנושיים, הן נעות על פי כח הכבידה הנמצא במרכזן בעוד שגפיהן נענים לתנודות מרכז הגוף על פי חוקים פיזיקליים.
הוא מגנה את הרקדניות והרקדנים שנפשם או רוחם, כלומר הכח המניע של הגוף, לא נמצאות במרכז הכובד אלא למשל בגב התחתון או במרפק.
זהו רעיון מערבי קלאסי שעל פיו האדם חושב באמצעות נפשו, אלא שלנו כבר קשה להבין אותו באשר המחשבה עברה בשבילנו אל הראש ואל המח שבתוכו.
מכאן מתפתחת השיחה לאותן דוגמאות בהן אדם איבד את חן תנועתו וגופו ואת דיוק ביצועיו בשל היותו מודע לגוף.
נער יפה שאינו מצליח לשחזר תנוחה ספונטנית ומאבד את קסמו במאמץ ארוך ומתיש לחזור אליה, לוחמי סיף שהולכים ומאבדים את מיומנותם בניסיון להתגבר על טעות וכישלון וזאת בניגוד לדב שאינו מסתבך בחישובים ובטקטיקות מורכבות ומתוחכמות המנסות גם לצפות את צעדי היריב מראש.
והנה מגיעה הפסקה האחרונה במסה הקצרה אותה פותח הידיד הרקדן:
״ עכשיו, ידידי היקר מאד", אמר חברי, "יש כבר ברשותך כל מה שצריך כדי לעקוב אחר הטיעון שלי. אנחנו רואים שבעולם האורגני, ככל שהמחשבה מתעמעמת ונחלשת, החן צץ ועולה באופן מזהיר וחיוני יותר. אבל בדיוק כשם שקטע כלשהו המצויר בין שני קווים פתאום חוזר ומופיע מן הצד השני לאחר שהוא עובר דרך האינסוף, או כפי שהדמות במראה קעורה שבה ומופיעה לנגד עינינו אחרי שהיא נמוגה במרחק, כך חוזר החן ומופיע שוב כאשר הידע כאילו נעלם באינסוף. החן מופיע בצורתו הטהורה ביותר באותה צורה אנושית, שאין לה שום מודעות, או שהמודעות שלה היא אינסופית. כלומר, זה המצב אצל בובות, או אצל אל".
"האם זה אומר", אמרתי בשמץ של מבוכה, "שעלינו לאכול שוב מעץ הדעת כדי לחזור למצב התמימות?"
"כמובן", אמר. "אבל זהו הפרק האחרון בהיסטוריה של העולם".
תמצית המסה מתחילה להתארך עד לאורכה של המסה עצמה כמעט, תוך שהיא מאבדת בעיקר את הסגנון היפה והסיפורי של פון קלייסט.
לכן, אמהר במקום זה להתייחס לכמה נקודות שעניינו אותי:
הנפש ככח מניע של הגוף מזכיר לי את התעקשותו של לאקאן ללמדנו על גוף אחר שאינו הדמיוני של המראה ואף אינו הגוף של המדע. בהרצאה שנתן ב-MIT בשנת 1975, ואולי היה זה במקום אחר, הוא ענה לנעם חומסקי הצעיר שניסה לשכנעו כי האדם חושב עם מוחו, כי הוא עצמו חושב עם הרגל או עם כף הרגל. זהו אותו גוף שהשפה פגעה בו והוא אוהב ברגיל עם הלב, חש נקיפות מצפון בכליות, פועל אינטואיטיבית עם הבטן, אישה עושה לו כאב ראש, כתפיו תפוסות בשל משא החיים וכדומה. אני מביא דוגמאות כלליות אלה רק כדי לסבר את ה...אוזן, כי הבשר נפגע גם באופן ייחודי על ידי השפה וגופו מדבר באמצעות שברי הלשון הללו. הופתעתי ושמחתי לגלות את שורשיה של מטאפיזיקה לאקאניאנית זו בשיח שכנראה היה רווח מאה שנה לפני הולדתו. על פי הנחה זו, משאלתו של חברו של פון קלייסט לבטל את השפעות החשיבה על האורגני כדי לאפשר למרכז הכובד להוביל את הגוף באמנותו ובאוּמנותו הן ביטוי מסויים לדה-הומניזציה המבוססת על אשליה של חזרה לטבעי-רעיון רומנטי במחשבה הגרמנית שאחת מתוצאותיו הלוגיות היתה השנאה לכל מה שמייצג את הכנסת החיים לסמלי, כמו למשל המסחר הספקולטיבי בבורסה ובאופן כללי הרווח מספקולציות וריבית שיוחסו ליהודים (בניגוד, למשל, לעבודתו של החקלאי או בעל המלאכה). אינני יודע אם רקדן או כל אמן שהוא יכול להשתחרר לחלוטין מגופו הסינגולרי ולהפוך למעין גוף אוניברסלי המוסר עצמו להוראות הכוריאוגרף, אבל לבטח היתה זו שאיפה שלטת באמנות עד לתקופה המודרנית. עם זאת, קשה שלא להודות שהאפשרות להתנתק מהמחשבה ומהמודעות מביאה עימה פעולה משוחררת ואף ספונטנית. כל מי ששיחק כדורסל יודע שלא רצוי לחשוב על הקליעה כדי שהכדור ייכנס לסל... השאלה היא האם מה שמופיע עם השחרור מהמחשבה הוא הגוף על הידע האורגני-ביולוגי או אותו גוף שנפשו חושבת דרך איבריו.
הפסקה האחרונה היא פסקה מסתורית המדברת על ידע הנעלם באינסוף וחוזר באופן (של חן) טהור. דברים אלה מזכירים לי שיעור של ז׳אק אלן מילר מתוך קובץ שיעורים שתורגם לעברית ויצא כספר שכותרתו ״האירוטיקה של הזמן״, ובו הוא מסביר לנו למה הפגישות ״הקצרות״ שלאקאן הנהיג בקליניקה שלו, אינן קצרות ואף לא ארוכות, כי אם אינסופיות. כאשר ידע מסויים מופיע פתאום ברגע מפתיע בו נעצרת הפגישה, כלומר, הדיבור המתקדם לכאורה לאורך קו ליניארי של זמן, מוליד ידע חדש, אחר, הרי שאין מנוס מלהגיע אל המסקנה שהזמן של הסובייקט אינו ליניארי וכי היתה חצייה מסויימת של נקודה השואפת אל האינסוף, ולפיכך אין לנו אלא לנסות לחשוב על הסובייקט (מה שלאקאן יכנה באותה תקופה ״ההוויה שמבעד לדיבור״) כבעל צורה טופולוגית המסתדרת סביב חורים מסויימים. באמצעות הטופולוגיה לאקאן מנסה להבהיר את המסתורין אותו מניח לפנינו פון קלייסט במסה הזו, כלומר חיבור לידע שאינו מסדר שיח האוניברסיטה ו/או שיח האדון. למעשה, מדובר בדיוק במה שאומר לנו ידידו של המחבר, או ליתר דיוק, באופן שבו אני ערכתי את דבריו: העלמות של ידע מסויים והופעתו של ידע (אצל פון קלייסט-חן) טהור. אנחנו יודעים שהמצאות ופתרונות בתחומי האמנות, המתימטיקה, המדע, המחשב וכו׳ דורשים לעיתים קרובות מצבים של טראנס שהם התנתקות מהמחשבה והתחברות לאיזה ידע אחר שיש לו קשר ליפה. ואכן, אנשים המצליחים לחצות את המחשבות הבנויות מחוקי ותצורות השפה המשותפת, נחווים לא פעם על ידי האחרים כיפים וכבעלי קסם מהמישורים האסתטיים.
אם כן, זוהי קריאתי את מסתו של היינריך פון קלייסט ולאחר שעיינתי בכמה וכמה פירושים מקובלים אחרים, אני משוכנע שהיא לא יותר טפשית מהשאר.
ביציאה מן הפרד״ס יכול היהודי, כמו אולי אפלטון במשל המערה, לספר לנו משהו על מנגנון הפעולה הכללי של הדברים, אבל את האופן שבו המנגנון פעל עליו הוא יכול לבטא רק באיזה אופן יצירתי.
◦
