הפרח האדום הנץ בינינו בבת אחת, כך סתם, באמצעם של דברים.
פורח ומתיז בנו את עלי כותרתו הבורחים.
רק מאוחר יותר, בעדות, נזכרנו, כי קדם להופעתו קול נפץ קצר, ברור וחד משמעי.
צולל לשבר-רגע אל אוזנינו הנדהמות, נבלע בקולותינו הנחפזים להגיש עזרה. להשיא עצות.
עד שתרגמו עינינו את המראה, אמרנו, עד שקרענו עצמנו מהממשות של לפני רגע אל
זו ההווה ואודמת, רחק אי-מי בדרך הנסוגה. חשאי וזריז.
מאוחר יותר: בכיין הנוקב של סירנות, לובן השעה, המדים חמורי הסבר, ליקטו את
הפרטים לכלל סוף.
הפרחים נקנו במרוכז , רעים לזר המסודר והקובע. הבאנו עצמנו לתחנה עם האוטובוס
של "נסיעה פרטית" בחלון. לשם.
החזן בכה שמימה על פי משכורת, ועוד כמה מתהומות לבם המתמוטט.
- למה השמיימה? הרי הוא כאן, לבוש עפר, כל כך נמוך. אפילו לא על צמרת הר
גבוה, בשביל האשליה.
- " כי מעפר אתה ואל עפר תשוב" . – ההוא בעל המקצוע
- אבל האדמה עצמה נמשכת השמיימה, מטפחת בה עצים, פרחים וכל צמח,
שהינם שאיפותיה הקצרות, הגלויות והסמויות, במאמץ של כל רגע – מתוכה אל
מעלה. מזיעה כול טיפה מעצמה כדי להגיע לפחות עד לעננים. ואלה – באותה
התמכרות הפוכה ועתיקת ימים, מתאבדים בקפיצה שפוכה – לטבוע בתוכה.
הנה גם הוא זורם באותו מחזור שוטים של כולנו, ברואיי הצלם, לא למעלה, לא
למטה . תמיד פה. תמיד שם .עם מיעוכים רבים באמצע.
ולמה מקדשי עפר ואדמה אנו – יש לקדש את הנברא בצלם, ולא את חומר
הגלם. אבל אפילו מצבות האבן ,לא מאמינות לנוסחה הצדקנית הזו. ואני?
כאן נקרעה התדיינות הסויה שבי. לחלונות ראשי ,חדרה ונקבעה דמותה. לעתים
ארוכות : צללית שחוחה. רוכסת קולה בשיניה. רק המים הרכים ברצפת עיניה מעידים
על הפיכת לבה. אלמנה.
ידעתי מי היא, אך לא הכרתיה. עכשיו אנחנו חולקים. לא במנות שוות, כמובן.
ומסביב, אנשים היו מגיפים עיניים מאחורי משקפי שמש , בוטשים ברגליהם, מפזרים
ידיים כה וכה להביא סדר בעצמותם הנטרדת.
פרפרים מחאו כנפיים לבנות, בחגיגת קיומם הרגעי. גשם היה מגרד את האדמה
הקשה בטיפות נוקשות . מבקשות חיבוק .מעוותות את המראות מבעד לזגוגיות
הרטובות של משקפי המשתדלים.
ואני ראיתי אנשים דורכים על השמים, חופרים בעננים. ושלחתי את עיניי לחוש ,למיין
ולמצוא גם אותי. והייתי מבוסס באצבעות יחפות בתוך שלוליות רקיע, מפליג הרחק אל
דוכנו של אלוהים. ואלוהים צופה במעשים. מלאכיו הלבנבנים משפשפים כנפיים
בנימוס, שומרים על ניקיון הצלם הרמוס. אורזים את התפילות על מדפים, בחבילות,
ומודיעים, שרוח אלוהים על פני המים.
והרוח, היא הרוח, השיבה אותי במשב נפוח אל הכאן. מטלטלת את המטריה, מנסה
לקטוף אותה מידי, עת אני מנסה לקטוף את עצמי מעצמי.
נדחפת ודוחקת את האזור המוכה שבי ,שמטלטל בכוחו של דמיון מוחה, נמלט על
נפשו על גבה של מציאות מטושטשת. מילים היו נושרות מתוכי, תלויות לצידי,
מתנדנדות על הגיוני המתמרד. והרוח את שלה עושה ,באדישות מורגלת ואדישה ,
פרי הרגל של מיליוני שנה. וטוב היא עושה. חסד עמדי, בהחזירה אותי למתרחש
פה בבור ולא בבורות ראשי.
ובכל זאת, האיש העומד לידי, נשען על פרורי מילותיי, פורם אותן עבורי, עוד, על פי
דרכו. מפתיע את קצתי בקולו הנופל אל אוזני. מחזיר אותי אל התמונה, שאני עכשיו
חלק ממנה, ומסדר יומה המוכן להתפזר אל שיגרת היומיום המהוהה.
- " קריעה אל אמת אמיתית. היא כה רחוקה ושונה וחד פעמית ואחרת, היא כה
חבויה ומעוקמת, עד כי יש לרטש עד דם, למען תראה מעצמה מבעד לקרעי
מסכיה"
- מאיפה צמח לי פה הפייטן הבכייני הזה? המתפלסף הדכייני הזה? שמע אותי?
לועג לי? זה בכלל מישהו? זה לא עוד אני שבורח לדיון סרק עם עצמי כדי
להתרחק מפה? לא הוא אכן כאן, לשמאלי. עוד שוטה מהמחלקה שלי. סח אל ידיו
שמתארכות, חסרות כתובת להגיע. היו בו צליל ונימה ותוכן, שכיוונו אל מוקד מיותם
בתוכי. לא דקתי בפשרם, רק בלעתי אותם בעייפות אפלה. מנסה תוך כך להיאחז
במעגל הרפוי והכואב סביבי.
רציתי כי ימשיך, אך כבר סובבוני הפונים לאחור. הוא היה זר, ובי כשל כוח
ההתוודעות. הובאתי ביניהם בציות שגור של מנגנון מבוית. הגענו ביחד,
נחזור,חסרים, אך ביחד. אפילו לא חצי נחמה, אבל זה מה שיש.
רדוף עיני שיש ברורות, החשתי צעדי רק מעט, על גב שביל, מעוך בכבדות שבפסיעות
העולם.
נותרה רק סיכה, מאריכת ימים ושותקת, מעבירה עצמה מיום למשנהו, ענודה
בכוחו של מבט זוכר ונוקר – סיכת-פרחו- האדום-שניתז.
הוא היה הראשון – אחר כך כבר היינו מורגלים יותר.
