שנת 1903 חרוטה בזכרון הקולקטיבי היהודי ובנרטיב הציוני כ'שנת פוגרום קישינב', פוגרום בו במהלך היום הראשון של חג הפסחא פרעו מקומיים נוצרים, ששבו משולהבים מדרשת החג בכנסיה, ביהודי היישוב, בבתיהם וברכושם והביאו למותם של 49 יהודים ולפציעתם של מאות יהודים בלא שנעשה איזשהו נסיון מצד הצבא או/ו המשטרה להתערב ולהגיש עזרה לקורבנות. האירוע נחקק בספרות העברית, בין היתר בפואמה המפורסמת לביאליק 'בעיר ההריגה' (1903) ובשיר 'על השחיטה', ביצירתו המפורסמת של האמן הפולני, ישראל הירשנברג, 'גלות' (1904) ובשירו של משורר היידיש האמריקני, מוריס רוזנפלד, שזכה לכינוי האיום 'גאלס מארש' (מארש הגלות). יהדות האימפריה הרוסית ניצבה חסרת אונים מול גל המשטמה ששטף הערים והכפרים ותגובותיהם למאורעות הקשים נחלקו בין נדודים מערבה, בעיקר לארה"ב ולמערב אירופה; השלמה חרישית עם המצב הקיים כמו היה גזירת גורל שיש לקבלה; והצטרפות לפעילות ציונית שבסופה, כך ייחלו, ישתחרר היהודי מכבלי הגולה וישוב למולדתו הקדומה בה יכונן אוטונומיה מדינית, תרבותית ורוחנית.
ברם, כל המעיין בעיתונות היהודית-ציונית שנכתבה בשנת 1903, ובייחוד למן 06.04.1903 (יום הפוגרום) מגלה בנקל כי לצד ההתעסקות בפוגרום, בממדיו ובמשמעויותיו הפוליטיות, החברתיות וכיו"ב, סוערת וגועשת העיתונות היהודית, כמעט באותו להט ועניין, בשל סיבה שונה לגמרי – צאתו לאור של הספר 'אלטנוילנד' שחובר בידי מנהיג הציונים, הד"ר תיאודור הרצל. כשבעים מאמרים, מכתבים למערכת, דברי עורך ודעות פורסמו בין החודשים פברואר ועד יולי 1903 בעיתונות היהודית המרכזית דאז (בעיקר: ב'צפירה', ב'העוולט', 'הזמן', 'הצופה', 'השילוח' ואחרים). דומה כי אם יעמיק המתבונן בפרסומים אודות הספר 'אלטנוילנד' שראו אור בתקופה הנדונה, יתחוור לו כי בלבו של הדיסקורס אינה ניצבת איכותו הספרותית של הספר, אלא תוכנו האוטופי ומשמעויותיו הרעיונות והפוליטיות על צביונה של התנועה הציונות ובעיקר על צביונה העתידי של הארץ -ארץ ישראל. בעבור סיבה זאת נתחלקה ונתפלגה התנועה הציונית לשתי מחנות נצים, תומכי הפרוגרמה ההרצליאנית כפי שמתוארת בספר 'אטלנוילנד' ומתנגדיו המבקשים לשרטט צביון אחר ודמות אחרת לתנועה הציונית ולמדינת היהודים.
במידה רבה הפולמוס אודות האוטופיה ההרצליאנית כפי שמשתקפת ב'אטלנוילנד' מבטאת את המתח ששרר בין תפיסת של ציוני מזרח אירופה לאלו החיים במערבה, בין יהודי תחום המושב ליהודים המשכילים, בין המצדדים בלשון העברית כשפת העם ובתרבותו היהודית כתרבת העתידים למבכרי תרבות אירופה ולשונותיה.
אפשר כי הוצאתו לאור של הרומן האוטופי 'אלטנוילנד' ותרגומו בידי נחום סוקולוב ללשון עבר (עברית) ולאשכנזית ז'רגונית (יידיש) חשפו לנגד עיני הרצל את נחרצותם של ציוני מזרח אירופה ביחס למשנתם הציונית וביחס לצביונה של מדינת היהודים העתידית. יותר מכך, פרסום הספר ברבים ותרגומו ליידיש ולעברית חשפו את עומקו של השסע הקיים בין תפיסת מנהיג הציונים, הרצל, למנהיגים הציוניים ממזרח אירופה בהתייחס לאופייה של מדינת היהודים העתידה לקום. לדידם של מנהיגי הציונות במזרח אירופה האוטופיה ההרצליאנית עשויה לשמש כאוטופיה רק עבור הרצל ועבור האוחזים בדעות הדומות לאלו של הרצל, שהמשותף להם ראיית אורח החיים, התרבות והלשון האירופית כקודמות ועליונות על התרבות העברית.
מנהיגים ציונים ואנשי רוח ממזרח אירופה כאחד העם, חיים וייצמן, מרטין בובר ואחרים האשימו את הרצל עם פרסום ספרו 'אטלנוילנד' במחטף, ובנסיון לתבוע בעלות על צביונה העתידי של הארץ תוך התעלמות מדעתם ביחס לאופי הרצוי שיהיה לארץ העתידית, שהיא לתפיסתם דעת רוב יהודי אירופה והעולם היהודי. ביקורתם העיקרית ביחס לתכניו של רומן האוטופי נסובה סביב שלוש טענות מרכזיות:
התבטלות בפני דעת הקהל האירופית: הרומן מציג פרוגרמה מדינית, תרבותית, כלכלית וחברתית שאיננה מיועדת להמון העם היהודי, ובפרט זה היושב במזרח אירופה, כי אם למנהיגי עמי העולם בעת ההיא שהרצל מנסה לקנות תמיכתם והסכמתם באמצעות תיאורי סבלנות מוגזמים בארץ העתידית כלפי אוכלוסיות הנוצרים והמוסלמים החיים בארץ. תיאורים שהביאו את אחד-העם לכנותם כ'סבלניים עד גועל הנפש' ושכל תכליתם הספרותית לדידו היא לרצות את דעת הקהל הבינלאומית, ולהציג את התופעה הלאומית היהודית כבלתי מאיימת ואף כפרודוקטיבית לשיפור איכות ורמת חייהם של העמים הנחשלים היושבים בפלשתינה.
אירופיזציה של פלשתינה: ברומן האוטופי הרצל מחולל אירופיזציה של המרחב הגאוגרפי של ארץ ישראל ושל חיי החברה, הרוח והתרבות (בתי אופרה, תאטראות, מוזיאונים וכיו"ב). העדפת התרבות ואורח החיים האירופי על אלו האסיאתיים או היהודיים מקורה בחששו של הרצל ושל יהודים משכילים ובעלי ממון ממערב אירופה שעם התרחקות היהודים מאירופה והגירתם פלשתינה עשויים היהודים לאמץ את אורחות החיים האסיאתיים, שנחשבים כפראים ושונאי תרבות והשכלה.
טשטוש הצביון היהודי בארץ: בארץ האוטופית היהודים ידברו בלשונות אירופאיות, כאשר בני המעמדות הגבוהים ידברו בגרמנית, בעלי המעמדות הנמוכים ביידיש ובעברית רק בעת טקסי תפילה ולצרכי נוי. מעבר לכך, האוטופיה ההרצלניאית נעדרת כל סממנים יהודיים (בתי כנסת, טליתות, תפילין, כיסוי ראש, חגים וכולי') שנדחקים לטובת סמלים אירופים, אינטרנציונליים או גלובליים. גם כאשר הרצל בוחר להקים במדינתו את בית המקדש הוא ממקמו בירושלים הרחק מהר הבית, לטובת שמירה מיקומו וכבודו של המסגד המוסלמי היושב על הר הבית.
ביקורתו החריפה של אחד-העם את ספרו של הרצל ובמידה מסוימת גם את דרכו ומשנתו הציונית הביאה לגל מחאה מצד ארגונים וועדים ציוניים בכל רחבי אירופה (כגון: ועד 'אוהבי ציון', אגודת 'עטרת ציון', ועד 'דורשי ציון' ואחרים), שהציפו את מערכות העיתונים ב'מחאות גלויות ו'גילוי דעת' בשבח הרצל וספרו ובגנות אחד העם, שאותו האשימו בכך שחותר נגד הציונות וכי איננו ציוני. עם זאת דומה כי חריף מכל היה מאמרו של מאקס נורדאו, שהתפרסם בחודש מרץ 1903 בו זמנית בעיתון הארגון הרשמי- ה'וואלט' וב'צפירה' (שם התקבל לפרסום בהסתייגות המו"ל). בעיתון ה'וועלט', המזוהה עם הרצל, והרצל נמנה עם מייסדיו, זכה מאמרו של נורדאו לתמיכה בלתי מסויגת ובהתאמה גם הובאו בו דעות ומאמרים פרו-הרצליאניים, שהתאפיינו בחריפותן ובגישתן הלוחמנית נגד אחד העם, בטענה שאיננו ציוני כי אם חותר תחת הציונות ומשמש לה כאויב. עוד הואשם אחד-העם במאמרו של נורדאו כי בביקורתו חיפש את המחבר יותר משאת החיבור, ולמעשה ניסה להתנגח במשנתו הציונית של הרצל ובפעילותו, דרך הספר. כמו-כן, אחד-העם הואשם בכך שבחזונו האוטופי שלו יש משום קיפאון היהדות והשארתה כנכשלת (העתקת 'תחום המושב' לפלשתינה).
נדמה אפוא כי מעולם לא נשפך דיו כה רב בשדה הספרות הציונית כפי שנשפך על אודות יצירתו האוטופית של הרצל, שהרכיב האוטופי בה, קרי- תיאורו את החברה הציונית הטובה ביותר שעתידה לקום בארץ-ישראל, הוא שהיווה מקור להתפלמסות ולהשתפכות היצרים בשנת 1903. סביר להניח שאלמלא פוגרום קישינב היה הפולמוס סביב 'אלטנוילד' חריף יותר ואף עשוי היה להוביל לקרע משמעותי בתנועה הציונית המתגבשת. לכך יש להוסיף כי בחלוף כשנה, נפטר הרצל ומפאת כבוד הנפטר ומעמדו בתנועה חדלו לעסוק בסוגיה והמהומה שכחה.
אגרות נחום סוקולוב בנוגע לתרגום 'אלטנוילנד'
וצַור (ליד ורשה), 13 אוגוסט 1902.
לד"ר תיאודור הרצל, וינה.
דוקטור נכבד מאד,
תרגום "אלטניילאנד" שלך התקדם הרבה. בעוד שניים שלושה שבועות תצא החוברת [ליפערונג] הראשונה (שני גליות-דפוס), עברית ואידיש [ז'רגון] בעונה אחת. בתרגום הרוסי איני מתעסק ואת בחירת המתרגם הנחתי לד"ר מאנדעלשטאם. את התרגום העברי אני עושה בעצמי, ואת האידישי ["ז'רגוני"] עושה בו בזמן ז'רגוניסטן משובח ד"ר אלישב (עליאשעוו)[46]. התרגומים הם מדויקים (לכל התיקונים הושם לב) וכן הקפדנו על הידור הדפוס. תנאיך נתקבלו כפי שמסר לי מר לוֹזינסקי זה מקרוב. סבורני שתהיה הצלחה חמרית ומוסרית נאה.
את ההודעה ב"וועלט" על התוצאה השלילית של מסעך האחרון לקושטא לא פירשתי לעצמי אחרת ממה שהסברת לי במכתבך האחרון. אני מודה לך מקרב לב על חיבה זו שהודעתני ע"י רמז מועיל להסברה פובליציסטית. בגליון של מחר (קע"ב) אני עומד על ענין זה בהרחבה במאמר ראשי, אפשר היה לפרסם את המאמר במלואו ב"וועלט". אם יזדמן לך, דוקטור נכבד וחביב, לצאת עוד הפעם למסע-תעמולה או כיוצא בזה, הריני מכון להספח על בני-לויתך. חלילה לי להדחק למקום שאין חפצים בי, אבל סבור אני שאוכל להיות לתועלת, והייתי רוצה להשתתף בפעולה פובליציסטית ותעמולתית במקום שאפשר לפעול ביתר חירות.
ברחשי כבוד ויקר ובכל לב המסור לך
נ. סוקולוב
נ.ב. בתי דורשת בשלומך מקרב לב.
וארשה 28 בספטמבר 1902.
לד"ר ת. הרצל בוינה.
דוקטור נכבד מאד,
אני שולח לך את החלק השני ממאמרי על מינסק. חשבתי כי ה"וועלט" ידפיס את החלק הראשון בגליון האחרון. עתה אבקש להדפיס את הדבר כולו בגליון הבא. אין זה דין וחשבון, אלא סיכום. כדין וחשבון הריני מציע את הדו"ח המפורט מאד שב"הצפירה". המתרגם העברי של "וועלט" אפשר לו לתרגם כמעט הכל. שמח הייתי אילו פורסמה הרצאתי בתרגום מלא ב"וועלט". הרי זו סניגוריה על הציוניות המדינית, כנגד הפשטתו המופלגת של אחד העם. לצערי זמני מוגבל מלעשות את התרגום בעצמי. הריני טרוד ומוטרד מאד ועל כן לא יכולתי לסיים את מאמרי עד היום. רק היום מצאתי שעות אחדות, ובמשך שעות אלו שזכיתי בהן בא ידידנו קליי עם רעיתו, שהם כאן בדרך מסעם, והוכרחתי להפסיק עבודתי.
מר גורדון היה בחברתי כמעט כל הזמן (שבוע ימים). הוא יצא ובא בביתי וביקר עמי מוסדות שונים. יהודים אנגלים חושדים בו שהוא שונא ישראל, – אך אין דעתי כדעתם. הוא בעד הגבלה כל שהיא, אך בלא חומרה יתירה ובלא להזיק ליהודים כלל. על הציונות לא רצה לשמוע דבר תחלה, אך הנה הבאתיו לידי כך שהוא רואה את הציונות כתנועה מעוררת חיבה. התוכחנו הרבה מאד. הוא ידון עמי בכל פרטי שאלת היהודים במכתבים. הבטחתי לו לקשרו עם זנגביל. על אר הפרטים אודיעך בעל-פה.
בשבוע הבא תלך בתי בלוית אשתי לציריך דרך וינה. בתי תמסור לך את דרישת-שלומי הנלבבת, וכן תמסורנה לך גבירותי את הפרטים על שהותו של איואנס-גורדון בוארשה. הקבלת את החוברות הראשון של "אלטניילאנד" בעברית ובאידיש (ז'רגון)? בקרוב תצאנה כל החוברות. בציונות עכשיו תנועה רבה ברוסיא. בכל יום ישיבות ואספות. הקראת, ד"ר נכבד, את כתב-היד הגרמני ששלחתי לך לפני שבועות אחדים!
ברחשי כבוד ויקר ובכל לב שלך
נ. סוקולוב
מאמרים בגנות האוטופיה ההרצליאנית ב'אלטנוילנד'
הזמן 26.03.1903 עמ׳ 6
הד״ר הירצל כתב רומן ״אלטניילאנד״... כל המעיין בו רואה, כי הוא נכתב לשם שלוש טנדנציות ראשיות, העוברות כחוט השני על פני כל הרומן. במשך פעולתו על שדה הציוניות בשנים האחרונות בא הד״ר הירצל כידוע, בדברים בעניין זה עם רבים מגדולי היהודים, הנוצרים וגם המחמדנים; הד״ר הירצל בל״ס לא אחת שמע מאת אלה אותן שלוש הטענות (שנשמעו גם בספרות) אשר התשובות עליהן בולטות. גדולי היהודים, אשר להם היכולת לסייע במידה רבה להוצאת הרעיון הציוני אל הפועל טוענים כי אם ייצאו היהודים לאזיה אזי יפסוק הקשר ביניהם ובין החיים התרבותיים של אירופא והם יחיו מחסרון סביבה קולטורית לעדת נבערים מדעת, כמו שהם עתה היהודים ״מקבלי החלוקה״ בירושלים. על הטענה ממין זה נותן מחבר ״אלטניילאנד״ תשובה בהראותו בחזון, כי היהודים לא רק שלא פיגרו מלכת בדרך הפרוגרס, כי אם להפך, הם בראו להם סביבה קולטורית אירופית עצהיו״ט ועוד התקדמו ללכת בדרך העולה מעלה למשכיל...עוד מצא הוא לנכון להעביר לפני המתנגדים האלה בתור דוגמאות את האמצעים, אשר על פיהם יצא דבר הישוב למענהו בזמן קצר בערך - עד שיוכל להמציא פתרון לשאלת הנודדים היהודים הנמסרת עתה בעולם. הד״ר הירצל הלך גם הפעם בדרך שאחז בו בספרו ״מדינת היהודים״. ויערוך דוגמאות ריאליות ממוסדות העתידים להוציא אל הפועל את דבר הישוב בתקופה קצרה בערך כמנהג אמריקאי - כמו שערך בה ב״יודענשטאאט״ שלו בתור דוגמאות שני המוסדות: ״החברה היהודית״ ו״הקומפניה היהודים״, שהיו מעין פרוטוטיפוס של האורגניזציה הציונית והבאנק הקולוניאלי.
אנשים חשובים מקרב הציבור הנוצרי הביעו בדפוס (ואולי עוד רבים אמרו זאת בעל-פה למנהיג הציונים), כי לא יוכלו לצייר להם מה יהיה גורל קודשי הנוצרים בארץ-ישראל בעת שהיהודים יהיו שוררים בתוכה, והנה מתאר הירצל, כי היהודים וראשי הכיתות הנוצרים חיים באחוה ושלום וריעות ועוד מוסיף הוא נופק׳ כי רבים מגדולי עולם המסחר וחרושת המעשה אשר במערב אירופא היו עסוקים בהכשרת הארץ השוממה ליישוב ויעשו חיל רב. בעתונות הטורקית נשאלו שאלות: אנה יבואו הערביים היושבים עתה בארץ אם היהודים ישיגו שלטון בית , וגם על שאלה זו השיב הירצל בסיפורו בהעבירו לפני עיני הקורא ״עובדות״ כי לרגלי התפתחות היישוב התעשרו הערביים ויקנו להם שלמות בעבודת האדמה וכו׳, וגם רבים מהם שהיו , אדונים לאדמת טרשים, ביצות וכו׳ קיבלו מחיר טוב מאת היהודים, אשר ידעו להשתמש בתחבולות שונות עפ״י המלה האחרונה של המדע כדי להשביח את הקרקע.
אלו הן שלוש הטנדנציות העיקריות של ״אלטניילאנד״, וכנראה רק למענן נוצר הסיפור הזה. ובהיות הרומן דנן טנדנציוזי באופן כזה, כמובן, נתמעטה דמותו האמנותית, ובכלל אין בחומרי שיווי המשקל הדרוש, יען כי הוא נוטה רק לצד ידוע הפונה כלפי חוץ. הדבר, שהירצל התכוון לעשות רושם ב״אלטניילאנד״ לא בפנים, כי אם מחוץ - נראה עוד גם מהידיעות שבאו בהעתונים, כי את האקזעמפליארים הראשונים מסיפורו זה שלח במתנה למושלי ארץ ושרים רמי-מעלה, לעסקנים ציבוריים, למערכות עיתונים גדולים של אחרים, אבל לשום בית מערכת אשר לישראל לא שלח את סיפורו, ואמנם לא באה כל רשימה על אודותיו אף בעיתוני ישראל אשר בשפות אירופאיות. והנה נתעורר מר ״אחד-העם״ לבקר את ״אלטניילאנד״, אך הוא עמד על נקודת מבט אחרת לגמרי מזו של המחבר וימצא כר נרחב להתגדר בו. הירצל רואה לפניו, כאמור, שלוש טנדציות עיקריות וכמעט מסיח דעתו מדברים אחרים, ו״אחד-העם״ מביט באספקרליותו הוא ומוצא, כי העיקר שלו חסר מן הסיפור- בעת אשר העיקרים האחרים הם בעיניו אך למיותר, ועל כן הוא בא וטוען , כי המחבר עסוק הוא יותר מדי בעסקי בני אירופא הנוכרים, אשר הוציאו תועלת רבה מיישוב היהודים , בסבלנות העברית לבעלי דת אחרת המגיעה ״עד לגועל נפש״ (דברי אחד העם), בענייני הערביים, שנתעשרו מבני ציון ובחיצוניות האירופית המבהיקה של ישראל עפ״י אופיו המיוחד כמעט שלא יגיד דבר. ״אחד העם״ לא ירד, כנראה, לסוף כוונת המחבר והוא קורא: ״עבדות״ , ״בת הגלות״. ואחרי אשר יפזר עוד עקיצות רבות לצד המחבר יסיים בהיתול מר: ״ ובכן אנו יודעים סוף האידיאל של הציונות המדינית כפי שהוא מצויר בדמיונו של המנהיג הראשי״ , ואח״כ הולך הוא ומבארו: ״לשלול מן היהודים כל כשרון להמצאה חדשה וליחס הכל רק לנוכרים...״. הדבר ברור כי ״אחד העם״ לא דק ועל כן הוא משפט קשה, אבל בכל אופן שהוא לא היה ראוי לאותה התשובה שבאה על ביקורתו, מאת מאקס נורדוי בעיתון ״וועלט״. נורדוי, כידוע, לא יכול לשלוט ברוחו בצאתו על שדה הביקורת וכבר ראו סופרים אנטיסמיטים את סיבת ״התלהבותו המזרחית״ ונטייתו להפרזה במוצאו העברי. הוא ביטל סופרים גדולים כקליפת השום ובתוכם גם את עמיל זולא- עד כי אחר פטירתו של זה בעת אשר קראוהו לשאת משא על זולא ב״אוניוורסיטה העממית העברית״ בפריס- בא במבוכה וימצא לנכון לדבר רק על ״זולא בתור כאראקטער. אמנם כבר הזקין נורדוי ודמיו אינם רותחים עוד כבימי נעוריו ובכל זאת יכשל עוד מזמן לזמן בשלחו רסן מעל פיו, ועוד על הקונגרס הציוני האחרון פריז על המידה בבואו לבקר את ה״בעטטעלשטודענט״ העברי- עד אח״כהצריך היה לחזור מביטויים קשים אחדים... עתה בתשובתו על ביקורתו של ״אחד העם״ גילה נורדוי מחדש באופן היותר בולט, כי חסרונו הישן-חדש הוא עימו.
צבי פרילוצקי
הזמן 26.03.1903 עמ׳ 4
קול ענות בעיתונות העברים. הכל עונים, טוענים ומוחאים. עונים לנורדוי שענה ל״אחד העם״ שענה להירצל. וגופא דעובדא הכי הווה: הירצל כתב סיפור בשם ״אלטניילאנד״, אשר בו יתאר לנו את ״מדינת היהודים״ שלעתיד לבוא, כעשרים שנה לאחר קבלת הטשארטר. הדמות אשר ערך מנהיג הציונים למדינת היהודים המקווה, היא תבנית יפה אשר לא יחסר כל בה - מלבד צביון עברי. ״אלטניילאנד״ היא באמת רק ״ניילאנד״, אבל מן ״אלט״ אין בה מאומה. זוהי ארץ ישראל בנוסח אשכנז, אך לא במקורה העברי. זוהי תמונת מדינה יהודית, כפי שהיא מצטיירת בדמיונו של אשכנזי ליבראלי, או בכלל של איש אירופי נאור החופשי מדעות קדומות, והחופשי גם ממצוות הלאומיות העברית ומשאיפות קולטורה עברית. והסיפור הדמיוני הזה, כמובן, לא מצא חן בעיני ״אחד העם״, כמו שלא מצא חן בעיני חלק גדול מהעם העברי השואף לעתידות לאומיים-עבריים. אלא שהמשכילים העברים שקראו את הסיפור, כמקורו או בחלק הקטן המתורגם עברית (בתרגום העברי נקרא בשם מליצי מוזר ״תל-אביב״), הביעו את רגשות תמהונם ותרעומותיהם במנוד ראש ובתנועת הכתפיים או בשיחות פרטיות עם רעיהם בני דעותיהם; ואולם ״אחד העם״ לא הסתפק בתלונה דוממה. ויקם ויכתוב מאמר ביקורת על הסיפור, על הרהורי לבו של הירצל בנוגע לעתידותינו הלאומיים.
ומאמר הביקורת של ״אחד העם״ (שנדפס גם ב״השילוח״ וגם ב״וואסחאד״) כתוב ברוחו ולפי שיטתו של ״אחד העם״, הדורש מן הציונות את תחיית הרוח העברי , תחיה שאיננו מוצא לה כל זכר ב״אלטניילאנד״. למשל הוא מוכיח על פי דוגמאות של הסיפור כי ״בארץ העתיקה-חדשה״ מדברים בני המפלגות העליונות אשכנזית צחה, והמפלגות הנמוכות -ז׳רגונית, ובשפת עבר משתמשים רק לצרכי הדת או לנאומים של ״נוי״ בחגיגות מיוחדות - ממש כמו בגלות. כנראה, חושב הירצל כי כן יהיה וכן צריך להיות ב״מדינת היהודים״ שלעתיד לבוא. אבל מה שלהירצל לא הווה מומא, לדידן כלומר, לעבריים הלאומיים הווה מומא, ולכן בודאי רשאי היה ״אחד העם״ להתפלא על זאת ועל כיוצא בזה. אבל מקס נורדוי לא כן יחשוב. נורדוי איננו קורא עברית ״במהירות״ (לפי הודאת עצמו); אבל נמצאו אנשים טובים שמסרו לו את תוכן מאמר הביקורת של ״אחד העם״. אז בערב חמת נורדוי עד להשחית ויקם ויכתוב מאמר מפוצץ כנגד ״אחד העם״ בכלל וכנגד בקורתו בפרט. המאמר נדפס בעתון האופיציאלי של ההנהגה הציונית (״די וועלט״) ומשם העתיקו אותו עברית ב״הצפירה״....
ואולם ״הצופה״ התנהג בענין זה באופן אחר לגמרי ראשונה הוא מגלה לנו סוד: ״ עוד בשבוע שעבר קבלנו ממערכת בעתון ״די וועלט״ הוצאה מיוחדת של המאמר (של נורדוי) בבקשה מיוחדת, בשם המערכת ובהסכם כותב המאמר, הד״ר נורדוי להדפיסו ב״הצופה״. דברי נורדוי נאמרו בסגנון כה מגונה וכה רחוק מכל חוקי הנימוס, עד כי לא חשבנו לנחוץ להדפיסו, למרות שם כותבו והמקור הציוני הרשמי אשר ממנו יצא״. ״הצפירה״ לא גילתה לנו סוד זה. וטוב עדה ״הצופה״ כי סיפר את הנעשה מאחורי הפרגוד...
והנה בנוגע לעצם ״העניין״ דעתי הפרטית, בתור קורא פשוט , כך היא: הספר ״אלטניילאנד״ הוא סוף כל סוף דברי אגדה, אין משיבין על האגדות. ואפילו אם נאמר, כי מנהיג הציונים חפץ לתת לנו בסיפורו את תכנית עבודתו העתידית לאחר שישיג את הטשרטר, גם אז אין לנו לחרוד חרדה גדולה. סוף כל סוף לא יהיה הירצל מושל יחידי ״במדינת היהודים״ - ועד אשר מקובל עליו הטשרטר יש פנאי להירצל לרכוש לו ידיעה הגונה ב״קולטורה העברית״ אשר לעת עתה היא לו de l'hebreu... ועד העת ההיא יוכל למנות בספרו, במהדורה חדשה, את חסרון הלאומיות העברית - ולכן אפשר הדבר כי ״אחד העם״ נטפל יתר מדי בספר הבינוני הזה; ובפרט כי אחד העם איננו בודאי מן הפחדנים הדואגים פן יצאו מערכי-לבו של הירצל לפעולות בזמן קרוב מאוד, עד כי לא יהיה לנו פנאי לחשוב בישוב הדעת ״קונסטיטוציה״ אחרת מזו של ״אלטניילאנד״. ובכן אין לנו להצטער הרבה על האגדה של הירצל. אבל יש לנו להצטער הרבה על מאמרו של נורדוי. ״הצפירה״ ו״הצופה״ מוחאים רק על העוול שעשה נורדוי ל״אחד העם״ ואולם אני בתור קורא מרגיש במאמרו של נורדוי ביטול גמור של הסופרים העבריים ככלל. נורדוי יודע היטב, כי אחד העם הוא מגדולי הסופרים העבריים; ואם לא נמנע להתקלס בו ולבטלו בגאווה אולימפית כזו{...} ולא עוד אלא שאני דואג , כי דברי נורדוי יעשו רושם גם על קוראים עבריים. סוף כל סוף, נורדוי הוא סופר לועזי מפורסם ואנחנו רגילים להתבטל בפני סופר לועזי , אפילו אם הוא אדם מישראל. האין בין הסופרים העבריים איש אשר יוכל להשיב על דברי נורדוי בשפה לועזית, ובסגנון חריף כסגנונו?
בעל-מקרא.
מאמרים בשבח האוטופיה ההרצליאנית ב'אלטנוילנד'
הצפירה 01.11.1899 עמוד 1
מה ראשי הציונים עושים?
{...} והד״ר הירצל מלבד השתדלותו במעשה הוא מקדיש לרעיון ציוני את כוחו הראשי: את עטו. הספור החדש אשר על אודותיו הודיע באחת משיחותיו בבאזל הולך ונגמר, וכפי ההשערה יצא לאור באחרית השנה. שם הספר הוא ״אלטניילאנד״. אין זה סיפור מדיני, כי אם ציור קורות המאה ה-י״ט, המביא לידי הכרה ברורה, כמה נחוץ הדבר ליסד בעד היהודים מרכז של קיבוץ במקום קדוש ונושן, ע״פ רוח חדשה, מלאה אורה והשכלה.
נ״ס.
הצפירה 13.03.1903 עמוד 2
אחד העם ע״ד ״תל אביב״
מאת מאקס נורדאו
בשעה שקראתי את ספורו של הירצל ״אלטניילאנד״ הרגשתי כח דופק בי ומאלצני להביע בקול את כל הטוב אשר הגה לבי על אודותיו. התאויתי תאווה להראות אחד אחד מה גדול כח ההתפעלות וכשרון סופר כביר לחדש את סוג השירה הרופף והמסופק מעט אשר לאוטופיא, להפוך כמו בקסם את נושאי ההגדה - אשר טבע הדבר מחייב כי בתור סמלים, עליהם להיות מטושטשים - לאנשים מסוימים כל אחד ביחידותו ותכונתו, מלאים חיים מפכים, ותחת הלקח הקר כקרח, הקשור באוטאפיא כשלהבת בגחלת, יביאו חום פיוטי משובב נפש, ולמיקסם הדמיון יתנו דמות מציאות נאמנה עד להפליא. חפץ הייתי גם להרים על נס את עבודת התבונה המחוללת ראמות ועם זה מחשבת חשבון קר, הצפונה בפרטי חזון העתידות איך יחדש ישראל וחי חיי עם בארץ האבות. אכן מן ביישנות, אשר כל אדם נאה ושלם יביננה, אכף עליי לחסר נפשי מטובת הנאה זו. הכל יודעים את קשרי הידידות ביני ובין הירצל. למשפט צדק ומה גם לנדבות-רצון לא יכלנו גם שנינו לקנות. יראתי כי רשעת-לב המתנגדים תלעג ״למעשה חברים״, ולא מצאתי בי די און ועוצמה לבוז למו מראש. ואף גם זאת כי לא לי יראתי; אנוכי לא אישית לב אל תעתועי גיבורי השקר חושבי המרמות. חשתי אך להירצל, אשר ידאב לו אם יאמרו הבריות השפלות כי הפציר בי להללו על פניו. ואולם ביקורת, אשר בה הניח אחד העם אפו, גם בספר וגם במחברו, עוררתני להתגבר על חפצי לעמוד מרחוק. יש פגיעות אשר אדם רם, הרעיון ועוטה גאון לא יוכל להגן על נפשו בפניהן, אבל נחוץ כרגע להגן בפניהן ולהשיב עליהן , אם לא נאבה כי יבוא עלבון קשה לרגש הצדק והנכוחה. ידידי הירצל יסלח לי איפוא, אם אשיב דבר למבקרו. נראה נא מה מה עוון מצא אחד-העם ב״אלטניילאנד״: רחוק מהאמין, כי הדברים יהיו ככל אשר יספרו ב״אלטניילאנד״. עשרים שנה הן זמן קצר למעשים המתוארים בו. אין כדאי להשיב על הטענה הזאת. בדברי מגיד עתידות יכול גם בעל מוח פשוט להטיל ספק. הירצל מתאר מעשים אשר לפי דעתו יוכלו להיעשות אם יקום ויהיה כאשר ישער ליבו. אחד-העם יודע זאת יתר ממני. הוא יודע ידיעה גמורה את העתיד. הוא יכול לכוון לבון כחוט השערה מה יעשה בעשרים שנה ומה לא יעשה. הרשות לכל מי שחושב אותו לנביא, להאמין בו. אבל המסופק אם יש בן תמותה קולע אל השערה בחזון עתידות, הוא אך יתפלא על עוז-רוח אחד העם, אשר בכוח הסתכלותו לפנים הוא משים לשקר את הסתכלותו של הירצל, אשר למצער איננה פחותה משלו.
מן הנמנע הוא ע״י קניית פתאום כל האדמה שאפשר לקנות לא יעלו בעלי האחוזות והסרסורים את המחיר, ונהפוך הוא: קניין רב קרקעות פתאום יהיה בעצמו נסיבה להעלות המחיר למעלה ראש. היודע את קורות התייסדות הטרוסטים, הוא ידע, כי משא ומתן וקניות בפעם אחת ובסתר עם כל הבעלים הנוגעים בזה, הוא האמצעי היותר טוב לשמור בפני קנוניא ביניהם והעלאת המחיר לבלי קץ. ואולם מאין יוכל אחד-העם לדעת מה זה טרוסט ואיך הוא נעשה? ״קשה מעט להבין איך התחכמה החברה החדשה למצוא אדמה מספקת לכל המיליונים מבני ישראל אשר שבו מן הגולה, אם כל האדמה שהיא הערביאים עובדים לפנים, כלומר רוב האדמה הטובה שבא״י, נשארה בידם גם עתה ״ולא ניטל מהם כלום״. מובן כי לאחד-העם קשה הדבר להבין. לכל קורא אחר זה ברור ומובן. לאדמת-תבואה תחשב היום בפלשתינא רק האדמה אשר תוכשר לתבואה ע״פ השיטות של הערביאים. כל אדמה אשר תוכשר לעבודה רק ע״י השקאה מלאכותית , זיבול ועידור, איכה תחשב לפוריה וטובה בעיני הערביאים שאינן משקים ואינם מזבלים ואינם עודרים, אבל היא טובה לבעלי אחוזות המשתמשים בכלי עבודה מתוקנים ושיטות מתוקנות. ובכן יוכלו הערביאים להשאיר לעצמם את אדמתם והחברה החדשה תוכל לכבוש אצלם די קרקע בשביל הבאים.
(שאר יבוא)
