מאמר:

מסע נשי בפיוט/ שרה אוסטרוב

שיריה של איילת קציר מתארים מסע נשי ואנושי מראשית ועד אחרית. מעיין האסוציאציות ממנה לקוחים המילים הינו התנ"ך. אלא שהמילים התנ"כיות מקבלות גוון אישי המתארים את עולמה הרוחני והנפשי של המשוררת.

בראשית (עמוד 7)

בראשית היו שמים

ומים

ושקט, המון שקט

ומתוך שמחת היצירה

ברא אותנו א-לוהים

ראשית אותי

ואותך גזר מצלעי

בדמותו

הבריאה הא-לוהית מתהפכת בסדר שלה והופכת ליצירה אנושית, היא – האישה - נבראת ראשונה ורק אחר כך הגבר, שנברא מצלעה שלה.

ההתפקחות מהאידאליזציה הרומנטית הזוגית מסומלת בדמות הנחש:

וגם את הנחש גילינו... ובאבחה חדה הפך עולמינו (עמוד 7)

וגם אם נהרסה חלקת הא-לוהים הקטנה של האהבה הזוגית בהגיע הדעת וההתפקחות, אין תחושת ייאוש. ההיפך הוא הנכון:

מערבולת כזאת  שמאפשרת לנו בכל פעם להתחיל מחדש (עמוד 7)

לאורך שיריה של קציר, המשבר מוליד תקומה והתחדשות, היגון והשמחה משמשים בערבוביה:

צוואה (עמוד 38)

ובלכתך ציווית לי חיים.

חיים שלמים ציווית

עלי

לא שבורים,

מלאים.

נותרתי כאן,

לבד,

להללם,

לפארם....

את הבית שלנו

לא אבנה בדמעות,

שכן עיני כבר יבשות.

אך בלב השבור,

פועם מעין שוקק

ובמצוותך אגרש חושך מפני אור

ואמלא אותו בסליחה, בשמחה ובאהבה

כי חפצת חיים אני.

שיריה של קציר עוברים כמעט כולם מהפך בהרגשת העצב, המתחלף לשמחה ויצירה. האובדן לתחייה, הסוף להתחלה, ואובדן האימון בהתרפקות על אמונה. זו האחרונה, אינה בהכרח אמונה דתית, כי אם אמונה במעיין היצירתי הנובע מנפש האדם:

אמונה (עמוד 41)

כוחות גדולים כיליתי

בניסיון להוציא מחיי

אמונות שהיו לי אמת

מאז נערותי

ישן מפני חדש

חיפשתי להוציא

וניסיתי ורציתי בכול מאודי

להיות בקרבת הא-לוהות

ברחמים גדולים

פוחדת שתנטוש אותי

לבד עם הניסיון,

עם הפחד.

ואתה התהלכת בתוכי

ואני הייתי לך

והיה לנו משכן.

הקביעות של בית המקדש, מתהפכת לקיומו הזמני של המשכן, החיים המתוארים בשירים, מתהפכים חדשות לבקרים, הקרבה לאלוהות זמנית הינה, ומתחלפת לפרקים לחוויית הסתר פנים. הפחד העולה בה, מאפשר בחינה מחודשת של רגשות, מחשבות ואמונות,

"ישן מפני חדש תוציאו" – מאמר זה הינו נר לרגליה של איילת, לא רק בשיר זה, אלא במכלול השירים, בהם יש העדפה לחיי ספק ותמורות על אלה הבטוחים והמשמימים, כדוגמת השיר:

חיים בינוניים (עמוד 45)

יש משהו בחיים בינוניים

שמאפשר לי לחיות

בשקט

מבלי שיבחינו בי

לא ישבחו, לא יהללו

פשוט, יאפשרו לי להיות.....

כך מתוארים החיים השגרתיים בשיר כמעט מראשיתו. החיים השלווים הבטוחים שאינם מסכנים את עולמו הרגשי של האדם. שורה זו מזכירה במקצת את השיר "אהבה בת 20" אותו שר יוסי בנאי: "כי אין מלכודת מסוכנת כשלוותם של אוהבים". השלווה נתפסת כברוכה מצד אחד, אך הרת אסון מאידך.

השיר מתהפך לקראת סיומו במילים הבאות:

יש משהו מרגש בחיים

בהם את מעלה את האור

מוארת ומאירה

משפיעה.... ואומרת לעצמי

תדליקי

שתהא השלהבת עולה מעליה

השלהבת מחליפה את החיים נעדרי הסכנה, היא נוגעת באש – תרתי משמע. היא לוקחת סיכון רגשי ויוצאת למסע, בו היא לוקחת את מושכות החיים ומעזה להיות מובילה ולא מובלת על גלי הים הבינוניים.

חוויית ההרפתקנות, מתבטאת אף ביחסים של בינו לבינה, בשיר:

כוהנת (עמוד 27)

בפניך נצבתי עירומה

בגופי, בנפשי החשופה.....

ללא כסות ללא מסכה

כספר פתוח...

לבשתי פנים וצורה...

המלכת אותי ככוהנת גדולה...

וביום בו פארת אותי

ונתת בידי שליחות ותפקיד

היה היום בו חשתי חשופה מתמיד

השיר עורך הבחנה בין שתי צורות קיום: האחת - חיים מוגנים, יחסים עמוסים במסכות, והאחרת - יחסים עירומים, אותנטיים, מפגש אינטימי על חולשותיו ומגבלותיו בינו לבינה.

האידאליזציה אותו עורך הגבר על דמותה של האישה, מפחידה ומרגשת כאחת. הפסגה אליה מגיעים היחסים, מפחידים אותה, אך יחד עם זאת מאתגרים את קיומה בחוויית ריגוש המפמפמים את עולמה כמנהיגה ומשפיעה. השיר אם כך, מתאר לא רק את היחסים האינטימיים שבינו לבינה, כי אם גם את מבטה הנשלח אל פנים הווייתה החשוף ממגננות ומסכות.

יחסה של "האני השרה" אינו יציב, כי אם נתון לתמורות ומהפכים, וכך מתפיסה עצמית של כוהנת ומנהיגה, היא הופכת לעיתים לשקופה:

שקופה (עמוד 13)

אם היו שופטים בעולם,

הם כמו הגננת רינה

היו פוסקים כי עכשיו תורי....

אם היו שופטים,

הם היו פוסקים, שזאת שקוראת לי אחות

הייתה חדלה מלהיות

ומפנה מקום לנוכחות שלי....

צעקתי דרשתי וקימורי גופי

התמלאו והייתי לממש

ותמה שקיפותי

וכל אשר אביתי נכחו כולם

זה היום בו לקחתי סולם!

השיר עורך הבחנה בין תחושות של נוכחות שקופה בעולם לנוכחות מלאה ומוגבהת. התמורות שחלות במצבים הרגשיים, הם אשר מאפשרים לאנשים להיוולד מחדש ולחיות חיים יצירתיים ומשמעותיים. השיר פותח בתחושת הבטחון בילדותה המוקדמת, ממשיך במאבקי הכוח בינה לבין אחותה המאיימת לתפוס את מקומה וכלה בהתפתחות המפתיעה בהופכה לאדם משמעותי ומנהיג אחרים.

הסולם משמש בשיר כסולם יעקב, אשר מלאכים עולים ויורדים בו. שילוב בין הרגשת שאול תחתיות לתחושת שיוט בעולמות עליונים. ובכלל, שיריה של קציר, חפים מאשליית שלמות, ההיפך הוא הנכון. המגע בפגם, בשריטה ובחולשה, משלימה את האדם ולא גורעת מאנושיותו:

על תובנות של הלב (עמוד 20)

"בואי בתי ולמדי דרכי עולם

דעי שכשאלוהים נותן באותות

דבר לא יכול לו....

בכל אחד יש פרעה...

כזה שכבד לבו

כזה שהעולם אוהב

לא לאהוב.

בכל אחד יש פרעה....

ועל ליבו העשוי מאבן

אבל הי, זכרי בתי

יש לו לב.....

דעי בתי

ליבי תמיד יהיה עם פרעה

שניצב במקומו כמלך

שניטלה ממנו חרותו

להפעיל את ליבו.

הערך העליון בערכיה של קציר, קשור בחירות הלב ולאו דווקא בשלמותו המוסרית. דמותו הרשעה של פרעה כפי שהיא נתפסת במקור התנ"כי, מתהפך לאדם אנושי שניטלה ממנו חירות הבחירה.

המשגה האנושי יכול להיות נעלה בתנאי שהפעיל האדם את בחירתו בין מגוון אפשרויותיו. קסם הקיום אם כך נעוץ בלגיטימיות האנושית לטעות, להיכשל וללמוד לקחים. רעיון זה מצוי גם בשירתה של לאה גולדברג, במחזור שיריה: "שירי סוף הדרך" - "למדיני א-לוהי , ברך והתפלל... על החרות הזאת.... להיכשל".

אחד השירים האחרונים בספר, מתאר את רגשותיה של "האני השרה" בהקשר כוח היצירה. קיומה תלוי בהשמעת קולה:

כפרה (עמוד 71)

פתח לי שער בעת נעילת שער כי פנה היום....

אך איבדתי את שירי

ועימו אבדו לי

נתיבות דרכי

החיבור לתפילת 'נעילה' שנאמרת בתום יום הכיפורים, מרגשת במיוחד בשל הפחד לאבד את ההזדמנות לתיקון. שערי שמים פתוחים מיצגים ביהדות את היכולת של האדם להתחבר לבוראו.

השיר מעלה את הפחד לאחר את הרכבת ולחיות חיים של החמצה, אלא שסוף השיר מסתיים בנימה אופטימית:

פתח לי שער

כי אני לא ידעתי להיכנס בו בעיתו....

ויהיו תחנוניי

לשירת ליבי

והייתה לי השירה הזאת

לעד שמצאתי את קולי

ושבתי לאהבתי.

היכולת היצירתית לשורר שירים נתפס בשיר בפרט ובמכלול השירים בכלל כהצדקה כמעט יחידה למשמעות קיומה של ה"אני השרה". כל הטעויות, ההחמצות, האובדנים והמשברים של חייה, מנותבים אל המיית ליבה ההופכת לשירת חייה. זו האחרונה, ממלאת את החסר, הפגימות והחולשה ומהפכת את האובדן ליצירה.

 
* שרה אוסטרוב-מבקרת ספרות, מרצה וחוקרת.