שיר:
בַּדָּד אֶנדָּד כְּמוֹ עָנָן או נַרקִיסִים/ ו'יליאם וֶ'רדסוֶ'רת' מאנגלית יעקב שקד
בָּדָד רִחַפתִּי לִי מֵעַל
עַל הַר שָׁט וְעַל גַּיא כְּעָב,
פִּתאוֹם תַּחתָּי נִפרַשׁ כּמוֹ גַּל,
שָׁטִיחַ נַרקִיסֵי זָהָב;
מוּל הָאֲגַם, תַּחתֵּי עֵצִים,
רוֹקדִים בָּרוּחַ, מְרוּצִים.
כּמוֹ כָּל הֲמוֹן הַכּוֹכָבִים
שֶׁמִּשּׁבִיל הֶחָלָב קָרַץ,
בְּקַו זָהָב הֵם נִרחָבִים
לְכָל אוֹרכּוֹ שֶׁל הַמִּפרָץ:
רָאִיתִי רְבָבָה בּלִי רבָב,
רֹאשָׁם נָד בְּרִיקוּד שׁוֹבָב.
גַּם הַגַּלִּים רִיקדוּ מוּלָם
אֲבָל גִּילָם מֵעַל כּוּלָם:
וְלִמשׁוֹרֵר אֵין כָּל בְּרֵירָה,
אֶלָּא לִשְׂמוֹחַ בְּחֶבְרָה
כַּזֹּאת: עֵינַי שָׁתוּ אֶת זֹאת
כֹּה מְעוּשָׁר זֹאת לַחֲזוֹת.
תּכוּפוֹת כְּשֶׁלְּתוּמִי אֶרבַּץ
תּפוּס שַׂרעַפִּים אוֹ סתָם הוֹזֶה,
מַראָם בִּפנִים עֵינַי אָז צָץ
אוֹשׁרָהּ שֶׁל יְחִידוּת הוּא זֶה;
לִבִּי אָז, מַעֲשֵׂה נִסִּים,
רוֹקֵד לוֹ עִם הַנַּרקִיסִים.
I Wandered Lonely as a Cloud
I wandered lonely as a cloud
That floats on high o'er vales and hills,
When all at once I saw a crowd,
A host, of golden daffodils;
Beside the lake, beneath the trees,
Fluttering and dancing in the breeze.
Continuous as the stars that shine
And twinkle on the milky way,
They stretched in never-ending line
Along the margin of a bay:
Ten thousand saw I at a glance,
Tossing their heads in sprightly dance.
The waves beside them danced; but they
Out-did the sparkling waves in glee:
A poet could not but be gay,
In such a jocund company:
I gazed—and gazed—but little thought
What wealth the show to me had brought:
For oft, when on my couch I lie
In vacant or in pensive mood,
They flash upon that inward eye
Which is the bliss of solitude;
And then my heart with pleasure fills,
And dances with the daffodils.
על 'בַּדָּד אֶנדָּד כְּמוֹ עָנָן' / יעקב שקד
את תחילת השיר הזה, העביר המשורר אל סופו, שם מספר הוא על המראה שנפרשׂ לו מאחורי שמורות עיניו העצומות, כשהוא במצב של "תּפוּס שַׂרעַפִּים אוֹ סתָם הוֹזֶה". טוב לו לאדם שיהיה לו "מקום טוב", מקום של זכרונות נעימים וטובים, ללכת אליו כשצריך. שדה נרקיסים יפה הפך להיות "המקום הטוב" לוֶ'רדסוֶ'רת', אליו הוא "הולך" בדמיונו. כשהוא עוצם את עיניו, יכול המשורר לרחף מעל, חופשי וקל, כמו ענן. וכמו ענן הנישא ברוח הקלה נישא הוא על כנפי דמיונו ופעם אחר פעם שב לֵיהָנוֹת מן המראה הקסום של כר נרחב של נרקיסי זהב הנפרשׂ מתחתיו ומשובב את נפשו עד כי, "לִבִּי אָז, מַעֲשֵׂה נִסִּים, / רוֹקֵד לוֹ עִם הַנַּרקִיסִים."
הסצנה מתרחשת על שפתו של אגם. אך טבעי הוא זה. וֶ'רדסוֶ'רת' חי בחבל ארץ ברוך אגמים, ואף כונה 'משורר ארץ האגמים' (Lakeland poet). מקובל שהאגם שבשיר הוא אוּלסו'וֹטֶר (Ullswater). המשורר חוזר למקום הטוב שלו ככל שיֹאבֶה הלב, והוא נהנה בכל פעם. כי, גם אם הוא במצב רוח קודר, "לִמשׁוֹרֵר אֵין כָּל בְּרֵירָה, / אֶלָּא לִשְׂמוֹחַ בְּחֶבְרָה / כַּזֹּאת" וגיל הנרקיסים דובק גם בו. לא ייפלא שהשיר הזה התחבב כל כך על אנשים רבים כל כך. זהו שיר מלֵא יופי ואופטימיות, מַעֲשִׁיר וּמַאֲשִׁיר. מומחים סוברים שזהו השיר הידוע והמוכר ביותר בשפה האנגלית.
ו'יליאם וֶ'רדסוֶ'רת' (William Wordsworth, 1770-1850), נמנה עם המשוררים החשובים והנחשבים ביותר של התקופה הרומנטית בשירה. בעברית הוא היה נקרא כנראה ו'יליאם מִילֵי-עֵרֶך. מפתה לחשוב כי שמו 'Wordsworth' הוא שם שאימץ לו, מֵהֱיוֹתוֹ משורר, ולא היא. זהו שמו כשם אבותיו. הוא לא נולד משורר או בן משורר. האם הלך אחרי שמו? האם דוגמה נאה של אַפּטרוֹנִימיָה לפנינו? Aptronym - שם המעיד על העיסוק של נושאו - או כפי שֶׁנֶּאֱמַר בלטינית nomen est omen שם הוא אות.
וֶ'רדסוֶ'רת' נסע רבות באירופה, עם דגש על צרפת, שם גם נולדה לו בת בימי רווקותו. מסעותיו הפגישו אותו עם המהפיכה הצרפתית וממילא עם האדם הפשוט ובעיותיו. יש לזכור שהאדם הפשוט של אז היה חסר השכלה של ממש, והידע שלו בכתיבה וקריאה היה בסיסי מאוד. וֶ'רדסוֶ'רת' הבין שבכדי ששירתו תגיע אל בני האדם הפשוטים האלה ותיגע בהם, עליו לנקוט לשון פשוטה ביצירותיו. הוא מרחיב זאת לִכלל כּלל, ומציין זאת בחיבור חשוב שלו, ההקדמה לספרו 'בלאדות ליריות' (Lyrical Ballads). בהקדמה זאת הוא גם שואל שאלה גדולה: "מהו - מיהו - משורר?" הוא עָיַף מן הפראזיולוגיה שהיתה מקובלת בזמנו, ומציע הגדרה משלו: משורר הוא "אדם שמדבר אל בני-אדם" (a man speaking to men). אדם שסגולתו לתפוש את הדברים כמות שהם ולספרם לאחרים בלשון בני-אדם. דהיינו, בלשון פשוטה - common speech הוא מכנה זאת - שלא כדרך האצולה. ההגדרה הזאת, שהיתה מהפכנית בתקופתו, משתקפת יפה, בצורה ובתוכן, בשירו 'I Wandered Lonely as a Cloud', הידוע יותר בשמו הפופולרי 'נרקיסים' (Daffodils). עוד מבהיר וֶ'רדסוֶ'רת', "שירה היא הגֵאות הספונטנית של רגשות עזים ומציפים: מקורה ברגש השב ועולה ברגיעה." (Poetry is the spontaneous overflow of powerful feelings: it takes its origin from emotion recollected in tranquility.). ואני אומר: משורר הוא, גם, מי שיכול כמו וֶ'רדסוֶ'רת', בְּעָצמוֹ את עיניו, לעבור לעולם חווייתי אחר של מציאות "כֵּןלֹא", לשוטט בו ברוחו, לשתות מראות ונופים, לַחֲווֹת דרמוֹת, לפגוש ולגעת, ובעיקר - לחלוק את אלה בשובו, במבני שירה הרמוניים המתחברים עם הנפש.
דרך אגב, ניסיתי לקרוא את מה שנחשב לגדולה שביצירותיו, ה"מאגנום אופוס" של וֶ'רדסוֶ'רת': 'The Prelude'* ובעברית: 'לפני השיר' (מ-prélude בצרפתית: ניגון תווים או שירתם, בכדי לכוון את כלי הנגינה או את מיתרי הקול). אם בתואר "הגדולה" הכוונה היא לָאוֹרֶך שלה, אזי התואר מתאים. היצירה - לפחות החלק שקראתי - היא בסך הכל, לטעמי, כלל לא שירה כי אם פרוזה ארכנית, "נְאוּמִית", ומשמימה למדי, מחופשת לשירה על ידי כתיבה בסגנון פומפוזי וחיתוך השורות באופן מלאכותי בכדי לשוות לזה צורה "שירית" וראויה לַתיאור blank verse - חרוז ריק, ובעברית "חרוז לבן". אחרי זמן מְפוּהָק ראיתי שכתוב מעל ליצירה "לא מוכרחים" בכתב שרק עייפים יכולים לראות, ופרשתי.
ב-1843 הוכתר וֶ'רדסוֶ'רת' בתואר 'משורר חצר המלוכה' (poet laureate) - שיא ההכרה שיכול משורר לזכות לה בחייו, באנגליה.
