ציור: צבי פדלמן
קבענו שבמידה ונאבד אחד את השניה נחכה בכניסה למדור האחרון:״ארץ התחתית״, נמתין שם עד לבוא האחר. איני זוכר כבר מה הפתיע יותר פתיחת הדלת, הירידה הלוליינית במדרגות האין סופיות לכיוון השאול ולאחריו האבדון, הצינה שעלתה והקיפה אותנו בכל מהלך נוסף של כפות רגלינו או השקט האפל של אלו שאינם כבר נזקקים לארובות העיניים או שקעי הנחיריים שיזדמנו לנו בהמשך.
זוכר שקבענו לרדת ללא אמצעי קשר לעולם שבחוץ וללא אמצעי תאורה. דרך ארוכה המובילה בין המדורים עד הריק המוחלט.
בשלב מסויים אני זוכר שנבהלת כשיד עלומה תפסה בבגדך מבעד לקיר החשוף, נעצרת ואמרת מפה איני ממשיכה יותר.
לא עזרו כל דברי ההרגעה והשכנועים שעוד נכונות לנו הפתעות בדרך וההזמנה שנשאתי בכיסי מבלי ידיעתך להיפגש עם המֹּלֶךְ. קפאת בעמידתך נחרצת, פוסקת בקול חרישי: ״מפה אני לא מתקדמת יותר״. לא הותרת לי ברירה, ברגעים כאלו הרגש גובר על השכל הישר, אך לא היה בכוחי לשכנע אותך, אמרתי לך בקול הכי שקט ורגוע: ״הושיטי לי את בטנך״.
ירדתי על ברכי מקרב פני אל הבטן התינוקית שלמרות הלידות ידעה ללחוש כידעונית ופרמתי בשיני קרע בחבל הטבור. אין זה כואב כלל, אמרתי לך בטון מרגיע, זוהי הנקודה היחידה בגוף שאינה מחוברת לרשת העצבים, כלי הדם והשרירים. שריד קדום לפקק החוסם את מערבולת מי השפיר בצאתנו מאמבטיית השליה. לוחש הייתי שורות עתיקות ששמעתי בילדותי: ״וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן אֲמַר לְהוּ הַהוּא תּוֹלְדוֹת אוּר הוּא דְּחָלְפִי אַפִּיתְחָא דְגֵיהִנָּם”.
הנה רואה, זה לקח רק שניה ארוכה ובחושך האטום שהקיף אותנו ידעתי שמביטה את למטה בהשתאות, נישאת בין מילות התפילה לשלוה שלא ידעונה.
שלפתי את בני מעיך, חוט ארוך, ארוך ומפותל ואמרתי: עכשיו נקשור אותם לידית הדלת של ״באר השחת״ בטרם נמשיך בירידה ל״בור שאון״, ״טיט היון״ ו״צלמות״.
בפסיעות מדודות בתחילה מהססות ולאחר מכן בטוחות יותר אחזת בבני מעייך ובידי, המשכנו לתוך העלטה והשקט והריק האין סופי.
ידעתי שבשלב מסויים יסתיימו מעייך ונאלץ לעצור באחת כדרך שמכונית בולמת בפתאומיות כשמחוג הדלק מגיע בשעונו לקו האחרון. לא נעצור גם שם הרהרתי ביני לבין עצמי, אפתח את טבורי ואחבר את מעי למעיך, הרי אני גבוה ממך וכבד יותר, חוט מעי יספיק לירידה האחרונה גם במחיר איבוד קרביי ופנימיותי. הגענו אל ״ארץ התחתית״.
