רשמים:

רשמי מלחמה/ ארנסט המינווגי מאנגלית אבי גולדברג

קובץ רשמים ממלחמת העולם הראשונה

נכתב ופורסם 1924 בקובץ "בזמננו" ובקובץ "שלושה סיפורים ועשרה שירים"

הדרך לחזית*

כולם היו שיכורים . כל סוללת התותחנים היתה שתויה, צועדת לאורך הדרך בחשכה. היינו בדרכינו לשמפניה. הסגן המשיך לרכוב על גבי סוסו בשדות  , אני אני שתוי  שפוך לגמרי""   mon vieux"אני אומר לך"  היה מדבר אל הסוס,

הלכנו לאורך הדרך כל הלילה באפלה והשליש  המשיך לרכוב לצד מטבח השדה שלי ואמר

 " אתה צריך לכבות את האש זה מסוכן .אפשר יהיה לזהות אותנו"  היינו חמישים קילומטרים מהחזית אבל השליש היה מודאג מאור השלהבת שבתוך המטבח הנייד .היה משהו משעשע בהליכה הזו לאורך הדרך. זה היה כשהייתי טוראי מטבח.

*תיאור צעדת חיילים לילית לעבר שדה הקרב במחוז שמפניה.

הגן במונס*

היינו בגן  במונס . באקלי הצעיר הגיע עם חיילי הסיור מעבר לנהר. הגרמני הראשון שראיתי טיפס מעבר לחומת הגן. המתנו עד שיעביר רגל אחת מעבר לחומה, ואז שתלנו אותו .הוא היה עמוס בכל כך הרבה ציוד ונראה מופתע לחלוטין ונפל ישר לתוך הגן. לאחר מכן טיפסו עוד שלושה במורד החומה .ירינו בהם. הם כולם הגיחו ככה פתאום.  

נסיגה

החום היה מבהיל אותו יום . ערמנו מתרס ממש מושלם מעבר לגשר. הוא פשוט לא סוּלא בְּפָּז.

 סורג ברזל יצוק ישן מחזית הבית. כבד מידי מכדי להרימו ויכולת לירות מבעדו, והיה עליהם לטפס מעליו. זה  היה ממש מעולה. הם ניסו לטפס עליו ואנחנו שתלנו אותם ממרחק של ארבעים יארד. הם הסתערו עליו והקצינים שלהם יצאו לבדם כדי להתגבר על המכשול . זה היה מכשול ממש מושלם. הקצינים שלהם היו בסדר גמור. אבל היה עלינו להסתלק משם מבוהלים כשנודע לנו  שהאגף שלנו נטש והיה עלינו לסגת.

*קרב מונס, בלגיה, היה העימות הרציני הראשון של הצבא הבריטי בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה . פחות משלושה שבועות לאחר שחיל הפרשים הגרמני חצה את הגבול  לבלגיה ,הצטרפה  בריטניה למלחמה, חיל המשלוח הבריטי (BEF), נתקל באופן בלתי צפוי בכוח של גרמנים, מעל 200,000 חיילים, שהתקדמו לכיוון דרום-מערב דרך בלגיה כחלק מתוכנית לתחום וללכוד את פריז. בבוקר ה-23 באוגוסט 1914, תקפו הגרמנים במתקפה ישירה את החזית הבריטית, לפני מונס קטע של 16 ק"מ לאורך תעלת מונס. הגרמנים התקדמו כתף אל כתף על פני שדות פתוחים. לכן היוו מטרות נוחות לבריטים

ניק

ניק ישב שעון על קיר הכנסייה, לשם גררו אותו, להרחיקו מאש המקלעים ברחוב. שתי רגליו בצבצו בצורה מוזרה. הוא נפגע בעמוד השדרה. פניו היו מיוזעות ומרופשות. השמש נגהה על פניו. היה זה יום לוהט. רינלדי, רחב גרם, שכב שרוע, פניו כלפי מטה אל המדרכה וכל ציודו התפזר. ניק נעץ את מבטו ישר קדימה, עיניו מבריקות . הקיר הוורוד של הבית ממול קרס מקומת הגג, ושבכת  ברזל מפותלת נותרה תלויה לחזית  הרחוב. שני אוסטרים שכבו הרוגים  בערימת הריסות שבצל הבית. במעלה הרחוב היו הרוגים אחרים. הפעולות נמשכו. העניינים התנהלו כשורה בעיר.  נושאי האלונקות יגיעו בכל רגע. ניק הטה  את ראשו בזהירות והביט מטה ברינלדי.

"סנטה רינלדי. סנטה, אתה ואני הבאנו שלום בנפרד."  רינלדי שכב ללא תזוזה בשמש ונשם בכבדות . "לא פטריוטים". ניק הפנה את ראשו ממנו  בזהירות מחייך ,מיוזע, רינלדי היה קהל מאכזב.

ישו *

 בעת  שההפגזה בפוסאלטה ריסקה את המחפורת לרסיסים, הוא שכב שטוח אפיים ארצה הזיע והתפלל  "הו ישו הוצא אותי מכאן. ישו היקר, בבקשה הוצא אותי. ישו בבקשה, בבקשה, בבקשה ישו. אם רק תגן  עליי שלא איהרג, אעשה כל מה שתצווה. אני מאמין בך ואני אגיד לכול העולם שאתה הדבר היחיד שחשוב. בבקשה, ישו היקר".  ההפגזות נמשכו והוסטו למעלה  הקו. הלכנו לחפור את השוחות ובבוקר השמש זרחה והיום היה לוהט ,הביל ,עולץ ושקט. בלילה שלמחר במֵסְטרֵה הוא לא סיפר לבחורה אתה עלה במעלה מדרגות  הווילה רוסה, על ישו. והוא מעולם לא סיפר על כך לאף אחד.

*לקטע זה לא נתן המינגווי כותרת כמו גם לקטעים אחרים ששמשו לאחר מכן כפתיח לסיפורים מאוחרים שלו, לכן הוספתי את הכותרות "הפגזה" או "ישו' ואח'"

שדות התהילה

Champs D'Honneur

חיילים מתים לעולם כמי שחייהם

נגזלו,  צלבים מסמנים את קבריהם. 

 מעל פניהם צלבי עץ במקום בו נפלו

 ננעצו לאחר מותם במקום קבורתם .

חיילים זועקים, משתעלים ומתעוותים –

כל העולם שואג אדום ושחור;

חיילים בחפירה  נשנקים,

נחנקים בעת שהם מותקפים.

לחברה' הטובים המתים

הם מצצו אותנו פנימה

מלך וארץ ,

ישוע הכל יכול,

וכל השאר.

אהבת מולדת,

דמוקרטיה,

כבוד.

מילים ומשפטים ,

או שירדו עלינו או שהרגו אותנו.

 בית הקברות האיטלקי 

הם תופפו  במגפיהם על רצפת המשאית,

מגפיים ממוסמרות על רצפת המשאית.

סַמָּלִים נוקשים,

רבי טוראים דואבים .

 על הזונה על הזונה במַסְטְרֵה*** הסגן חשב 

 זונה נעימה, חמה ומקסימה, הרהר עכשיו ;

קור מקולל, נסיעה מרירה ארורה,

 הכביש מתפתל במעלה הגראפה*.

ארדיטי ** על ספסלים נוקשים וקרים,

גאוות ארצם נוקשה וקרה,

פרצופים זיפים, עורות מלוכלכים-

הרגלים צועדים , והארדיטי רוכבים.

רוכבים דוויים וקפואים זועפים

על צלע הגרפה אל עבר חורש אורנים שסועים,

 אל אסאלונה, שם כולם מהמשאית נכחדים.

הכותרת האיטלקית מתייחסת ליחידה צבאית עילית של צבא איטליה.

אסאלונה: הר ליד מונטה גראפה, זירת קרבות עקובים מדם בשנים 1917-18

* גראפה: הר גראפה, ליד בסאנו, הפסגה שלו ב 1,700 מטר. זה היה אחד המרכזים העיקריים של ההתנגדות האיטלקית במהלך המתקפה האוסטרית (1917-18). יש בית קברות גדול עם שרידים של 25,000 חיילים הן איטלקיים והן אוסטריים כפי שהמינגווי אומר, הדרך לפסגה "מטפסת דרך סדרה של עיקולים

  ** יחידת עילית צבא איטליה מלחמת העולם הראשונה

***מסטרה: נמל ליד ונציה.

שבויים

חלקם הגיעו בשלשלאות

ללא חרטה אך מותשים

מותשים הצליחו בקושי לא למעוד.

המחשבות והשנאה  הסתיימו

המחשבות והלחימה הסתיימו

הנסיגה והתקווה  הסתיימו.

מרפא ממערכה ארוכה,

  מה שהופך את המוות לקל. 

סיפור קצר מאוד

בערב חם בפדובה הם נשאו אותו אל הגג, והוא יכול היה להביט על גגות העיר ולראות סיסים אפורים ששייטו בשמיים .לאחר זמן מה ירדה אפלה והפנסים הודלקו. האחרים ירדו ולקחו עמם את הבקבוקים.

הוא ולוז יכולים היו לשמוע  אותם למטה על המרפסת. לוז ישבה על המיטה. היא הייתה קרירה ורעננה בלילה החם. לוז עבדה במשמרת הלילה במשך שלושה חודשים. הם שמחו להתיר לה לעבוד כך. כשהביאו אותו לחדר הניתוחים  הייתה זו היא שהכינה אותו לקראת הניתוח, והייתה להם בדיחה אודות חבר או חוקן . כשהוא הורדם הוא חשק עצמו בחוזקה כדי שלא לפלוט שטויות  תחת השפעתו הפטפטנית של חומר ההרדמה. אחרי שחזר להלך, נעזר בקביים, היה מודד לעצמו את החום כדי שלוז לא תצטרך לצאת  מהמיטה. היו רק חולים מעטים במחלקה, וכולם ידעו על כך. כולם חיבבו  את לוז. כשהוא חזר לאורך המסדרונות למיטתו הוא המשיך לחשוב על לוז. לפני שהוא שב לחזית הם נכנסו לקתדרלה והתפללו.

בפנים היה מעומעם ושקט, ואנשים אחרים התפללו. הם רצו להינשא , אך לא היה בידם די זמן כדי להכריז על הנישואין כנדרש, ולשניהם לא היו תעודות לידה. הם הרגישו כאילו הם זוג נשוי, אבל הם רצו שכולם ידעו על כך , ורצו לבוא בברית נישואין, כדי שהקשר ביניהם לא יאבד. לוז כתבה לו מכתבים רבים שאותם לא קיבל אלא לאחר שביתת הנשק. חמישה עשר מהם הגיעו לחזית צרורים יחדיו והוא מיין אותם על פי התאריכים וקרא את כולם מיד וברצף. בכל המכתבים סיפרה על  בית החולים, ועד כמה היא כמהה אליו ועד כמה חסרונו היה בלתי נסבל עבורה וכמה נורא היה בלילה כשהשתוקקה אליו. אחרי שביתת הנשק הם הסכימו שהוא צריך לשוב הביתה כדי למצוא מקום עבודה  כדי שהם יוכלו להתחתן. לוז לא הייתה אמורה לשוב הביתה אלא לאחר שתימצא לו עבודה מכניסה והוא יוכל לבוא לניו יורק לפגוש אותה.

הייתה ביניהם הבנה  שהוא לא ישתה יותר, והוא גם לא רצה לפגוש את חבריו או אף אחד אחר בארה"ב. כל שרצה היה לחזור כדי למצוא עבודה ולהתחתן. ברכבת מפדובה למילאנו הם התקוטטו על כך שהיא לא מוכנה לחזור הביתה יחד אתו . כשהגיע העת לבסוף להיפרד, בתחנה במילאנו, הם התנשקו לשלום, אך בזה לא הסתיימה המריבה. עלתה בו תחושת קבס על כך שנפרדו בצורה שנפרדו. הוא הפליג לאמריקה באוניה  מגנואה. לוז שבה לפורדנונה כדי לפתוח בית חולים חדש . היא הייתה  בודדה  והיה גשום שם, וגדוד של הארדיטי האיטלקי* השתכן בעיר. היא חיה בעיירה הבוצית הגשומה בחורף, ורב-סרן מהגדוד תינה עמה אהבים. היא מעולם לא הכירה איטלקים לפני כן, ולבסוף כתבה לארצות הברית שהרומן שלהם היה רק אהבה של נער ונערה. היא מצטערת ,והיא יודעת שהוא כנראה לא יהיה מסוגל להבין זאת ,אך אולי יום אחד יסלח לה על כך ,ויודה לה והיא מצפה, באופן בלתי צפוי להתחתן באביב, בוודאות .

היא אהבה אותו כתמיד, אבל היא הבינה עכשיו שזו הייתה רק אהבת נעורים  בין בחור ובחורה. היא איחלה לו שתהיה לו קריירה נהדרת, והאמינה בו לחלוטין. היא ידעה שזה יהיה רק לטובה. רב הסרן מגדוד הקומנדו לא נשא אותה לאישה באביב, או בכל זמן אחר. לוז מעולם לא קיבלה תשובה למכתב ששיגרה אליו לשיקגו. זמן קצר לאחר מכן הוא נדבק בזיבה מזבנית שעבדה בחנות כלבו ברובע העסקים בשיקגו בעת שנסעו במונית דרך לינקולן פארק.