משהאיר בלחיצת כפתור את חדר המדרגות השותק, הופתע לראותה ישובה אצל
דלתו. לפני דקותיים ,איש מלבדו לא פצע את שלוות שדרות נורדאו .השעה שתיים
אחר חצות והוא סוחב את עצמו הביתה. לבד. עם עצמו.
מדרגות. אור. היא.
רישומה דבר אל עיניו: גוו עמוס, נלחץ בחיבוק ידיים אל ברכיים קרוסות.
מלאו עיניו. הושיט לה יד לקימה. רעד קל ורהוי ענה למשקל המוכר ,שניתלה בו
בהיסוס. שתי פטמות מטריקו ירוק ננעצו בברכיו.
התעורר. נדרך. מה לה פה? את התמונות שדהרו בראשו, הגרון שהוביש, המתח עד
כפות הרגליים, הזיעה שבין הירכיים – החניק והחביא כמיטב יכולתו. למארב כזה לא
היה מוכן. תשע שנות קומנדו פלוס "כידון", לא תרגלו אותו לסצנה בנאלית ואישית כל
כך.
בחדרו, צנפה עצמה על המרבד שלמרגלות מיטתו. רק כשהניחה את ישבני הג'ינס
שלה ונצטייר לה החדר מנקודה זו, הבינה שמתוך הרגל עתיק, התמקמה כאן. זו
הייתה פינתה. תחנת המלל מולו, לפני גלישה למיטה. אז.
- כבר הרבה זמן.
- כן. המון.
- בעצם, קודם הייתי צריך להגיד: שלום, היי, צ'או. משהו.
- גם אני לא אמרתי.
-אז מוותרים על כאלה מין..
- מוותרים. כבר וויתרנו.
הביטה בו בעיניים פרועות. גדושות מתח ובלבול.
בתנוחה בה מתח את כל אורכו על המיטה, לא היה שום דבר מאיץ. התרפה מעט.
ראה כי צריכה היא לו. עדיין היה מוקד מקצועני שבו דרוך, אך כבר קצב נשימות
באיטיות מיומנת. שחרר שלושה כפתורים בחולצתו, ריווח את החגורה, את הכפכפים
שיגר בתנופה אל קצה החדר והתחיל לכסוס את צפרני ימינו. הרגל מגונה ובלתי
מקצועני, שחשב כי כבר החניק והשכיח. את שמאלו הגליש מטה, לארגן את אשכיו
שהסתכסכו בתחתונים צרים מידי. לא מגורה, מוטרד. כועס על הקולגה שהשאיל לו
אותם, כשהתארגן אצלו מחדש, בסיום בילוי בפאב.
היא דברה.
-עצוב לי, אז באתי. שמעתי שחזרת לגור פה. מצטערת על הוריך, אבל זו ירושה
סימפטית לבן יחיד. לא חשבתי על זה עד הלילה. לא. אל תגיד כלום. אני יודעת
שתבין, וגם אם לא, לא חשוב, לפחות תשמע בלי העיניים של "אמרנו לך", מבית
החברות הטובות שלי.
שמע. היא מרשה לו לא להקשיב. כרגע, רוצה רק להריק מילים .
הנדיד עצמו לאירוע מלפני שבוע, שגם בו פגש מישהו לא צפוי מחוץ לדלת
דירה.
בדרכו לבית הדירות היוקרתי, חיפה על עצמו בעזרת מטריה שחורה וגדולה. רטייה
שחורה לעיניהן של מצלמות עירוניות, שמסתכלות על הכול מלמעלה.
עננים ניערו מעצמם שאריות ממהומת המים שהקימו בשעה האחרונה, מצדיקים את
המטריה הפרושה מעל הברט שחבש באלגנטיות .
שלף יד בזריזות אל מעבר לרדיוס השחור, אוחז עיתון מגולגל, מניף אותו להרף עין,
וכבר היא חוזרת ונחבאת לצד גופו.
האקדח המושתק ,דייר העיתון המגולגל ,קרע את ראשו של עמוד תאורה תמים. נורה
חפה מפשע ,קיפחה את חייה לטובת החשכה טקטית של הכניסה לבניין. וודאי תואשם
איזו אבן פרחחית ושיכורה.
בחדר המדרגות, לפני הדלת, הופתע לגלות ילד קטן, יושב על מרבד הכניסה ומשחק
בסלולרי. זה לא הובא בחשבון. כמו שתמיד החשבון לא מביא אתו מראש את הכול.
תמיד משוואות עם נעלמים. הסיכון לא גדול, ההפרעה כן.
- אני יושב לי כאן על המדרגות, רוצה גם?
- כן, בטח, יותר שווה מהדלת.
- למה אתה יושב מחוץ לבית? אתה גר כאן?
- כן. בטח. כל פעם שאמא במשמרת בבית חולים, ואבא עושה כל מיני דברים
או טילפונים, או אנשים, והוא לא רוצה אותי בסביבה, הוא מוציא אותי החוצה,
לטובתי, כך אומר, וגם קנה לי את האייפון החדש הזה. שווה. לא איכפת לי וגם
אפאחד לא מתערב לי ואומר לי לעשות דברים. לא מכיר אותך, אף פעם לא
ראיתי אותך פה, אתה לא מחפש את אבא? למה אתה יושב פה?
- לא. לא לאבא שלך. לא מכיר אותו , אבל אתה בטח יודע לשמור סוד, אז
תבטיח ותשמע. קבעתי לפגוש את הבת דודה שלי בכניסה לבניין. והיא, אין לה
היום בן משפחה מלווה, שבעצם, אנחנו בכלל לא רוצים אותם פה, אתה יודע
איך זה עם אלה שהולכים למסגד. אתם הולכים? טוב, אז כדי שלא יחשדו ,אני
מחכה פה, במקרה בקומה הזו, וארד בדיוק בזמן. היא נורא דייקנית כזאת.
אתה יודע מה, אני רואה שעוד שלוש דקות זה הזמן. אז אפשר לבקש ממך
טובה של חבר חדש? רד למטה ,תחכה בלובי וכשתראה אישה צעירה ויפה
נכנסת ומסתכלת סביב, זאת בטח היא. בחיג'אב לבן. תגיד לה שאני כבר כאן
ותחזור לפה להגיד לי. רד במדרגות, שאף שכן לא יעכב אותך.
הילד ירד.
בתוך שניות נפרמה הדלת במיומנות חרישית.
שלוש יריות באקדח המושתק. השילוש הקדוש ,כמקובל, אחת במצח, אחת
בלב ,ואחת, בשביל הסימטריה, בריאה מימין. משולש שווה שוקיים. מקבץ
מצוין ממרחק אפס.
שלושים שניות. עשרים ושבע בדיוק, והוא במעלית ,בדרך אל החנייה.
יוצא רגלית, קוטף מראשו את הברט עם הפאה השחורה, תולש את השפם
השחור, תוחב לתרמיל הקטן ומדדה במתינות אל הרחוב ,מוכה הנורה
שנרצחה .את תפאורת הראש והפנים ישליך לפח מרוחק, ביציאה מהמטרו,
ואת המטריה, לפח שלפני בית המלון.
הפנים של הילד הקטן יושבות לו על הכתף. היה מוכן לממן מכיסו את הטיפולים
,שילוו את הקטן אל בגרותו, ומי יודע מה הלאה. אולי גם הוא יהפוך
למטרה. בינתיים רק ילד, ומה שיחכה לו כשיחזור אל החבר החדש שנעלם, ואל
האבא השטוח. חבל. אבל זאת העבודה. פלא שהוא חושב על זה אפילו. מאומן
ומיומן לא להגיע לפינות המתעתעות האלו. רק מרוכז, ממוקד, מונחה .
התרופפות? איתות לפרוש? אולי די. דווקא שמח שעוד מרגיש משהו.
חשב שזה כבר שטח מת אצלו, חלק מההכשרה הארוכה ומעיצוב אישיות
קטלנית וחד ממדית. מה שנשאר לו להרגיש זו תחושת קומיקס של גיבור-על-
ותחת. לא יוהרה. גאווה מקצועית. בטחון שהוא משרת משהו חשוב. לא די
טיפש כדי לא להבין, שהוא אותר והוכשר, כי אישיותו תפורה לזה. מה תרצה
להיות כשתהיה גדול? זיהיתם אותי. פגעתם בול. בהחלט מומחי נפש ורפש.
שקט. שם לב. זרם המילים שלה חדל. מבטה פגוע ונעלב.
-כשאמרתי שרק תשמע, לא התכוונתי שתעוף ממני בכלל. אני כאן ,כי אני
רוצה אותך כאן ,גם אם כבר עברו מאתיים שנה. בכלל שמעת משהו?
- מצטער, חזרתי רק לפני שבוע מעבודה מוצלחת שהשאירה בי שריטה.
נתפשתי לא מוכן. הישיבה שלך לפני הדלת, פתחה את זה מחדש. חזרתי רק
עכשיו מהפאב. ניסיתי למחוק ,עם הרבה בירה ,את אי הנעימות שהתנחלה
אצלי.
וגם משהו מצחיק. הישיבה שלך בחדר המדרגות, לפני הדלת, הזכירה לי,
שהשבוע יש לי יום הולדת. אני מילדי סדאם חוסיין. ובמלחמת
המפרץ, בילו הורי ,כמו כולם ,בחדר המדרגות, אליו ברחו מעטיפות הניילון.
בחדר הניילון ,לא עטפו את עצמם בניילון וטיל של אבא חדר לאמא,
פוצץ לה ביצית ,והנה אני.
כך נדדתי בין שני אירועי חדר מדרגות הפוכים.
אחד של סוף ואחד של התחלה.
אז תסלחי לי. שמח שבאת. ממש בזמן בשבילי. הבשלה ארוכה ארוכה , אבל
בכל זאת העיתוי קובע.
- טוב. טוב. שיהיה. שינויי מזג אויר אצלך, תמיד שגעו אותי. כשהסתערת, זה
היה תמיד כשלא התכוונתי, כשפיזרת עלי סטירות מטומטמות, היו אלה פוזות
של החוג-דרמה-ערב שלך. כשרציתי, כשהייתי מתה, היית נמתח במין שקט
מעצבן של מרגלים מהסרטים. פרצוף פוקר של מאסף גוויות מקצועני. לא. לא
האמנתי לך ולרפליקות המשוחקות שלך. ואולי בכלל לא שיחקת. ואולי זו
האמת .אבל היינו כל כך צעירים, מה ידעתי מהחיים שלי. רציתי רק לרצות
אותך ושאתה רק תרצה אותי. וזהו.
ובשביל מה אתה מתחבא עכשיו מתחת הזקן האידיוטי הזה? אתה יודע, וורדא
[עדיין מקפידה על האלף סופית] החברה שלנו מאז, מכינה עכשיו כתבה
מתועדת היטב ,על זקנו של הגבר המודרני כאמצעי שיבה אל הרחם. מרתק.
שים לב איך הזקן עוטר את הפה שלך כמו שיער ערווה אצל נקבה לא מגולחת.
לא אני. לא , זה לא זה. לא לזה התכוונתי.
- לא לא. את לא צריכה להסביר. אני מבין. מבין.
- מבין, מבין תמיד מבין, אתה לא מבין כלום מהחיים שלך. בעצם, אף פעם לא
הבנת כלום, לא יודעת מה אתה עושה, או עשית כל השנים האבודות האלה,
אבל בטוחה שאתה לא מבין כלום. תמיד עקשן ודבוק-מטרה. אטום. סגור. מה
מצאתי בך, מה שמרתי ממך? נעורים , סקרנות, גילויים, אהבת ראשונים?
הכול ארוז באיזה מחסן פנימי אצלי, שהתפוצץ לאחרונה במצוקת בשלות
כושלת וכואבת. אז באתי. פתאום. מפתיעה את עצמי לגמרי. מה אני עושה פה?
באתי. שוב אל הבלתי ידוע. אידיוטית שכמותי. עם אידיוט אלים שכמוך.
והנה כבר התחלנו שיח של אידיוטים. כאילו לא הפסקנו מעולם.
ומה לא עשיתי מאז? מה לא? והיום ,תקועה עם שתי בנות משגעות , שישנות
היום אצל סבתא, שתחייה ותאריך שנים. בקשתי, וכל הצדדים נענו בשמחה.
צריכה טיפה אויר לעצמי.
האבא? העפתי לקיבינימט כבר לפני שנתיים.
השארתי לו את האמריקה המזורגגת שלו. חזרתי לפה. ומסתבר שגם אתה
פה. במקרה שמעתי חתיכת רכילות. והנה באתי. תהרוג אותי אם אני מבינה
למה. אתה טוב בלהרוג, אתה? תמיד שחקת אותה כזה. והיום? מה?
כשאתה, בן הזונה הקרועה מתל ברוך ,ברחת לזיין את כול הרובע הלטיני
בפריז המזוינה שלך, מה חשבת עלי? בכלל חשבת? טובל בהורמונים
המחוריינים שלך. שגל-על, נפוליונצ'יק צעצוע. נשארה לך שם איזו עכו שלא
הצלחת לכבוש? חי רק בין שתי הביצים שלך.
לא יודעת עליך כלום וממש ממש לא איכפת לי. חוזרת אל מה שהיה לנו ובינינו
לפני הכול. עוד לפני בראשית ברע [ עם העין הסופית, כמו שצחקת לכתוב].
הוך, איך שאני שונאת צרפתים. וצרפתיות. וצרפתית.
אתה עוד גר גם שם?
זרקה בו בזעם. בהיסוס. בחרטה. לופתת את המיטה במפרקי ידיים מלבינים,
מרתקת את גופה במאמץ לא להתקרב אליו.
- רוצה לנשק אותך, חראית אבודה שלי.
לא חיכה לקולה שיסכים. רכן לצידה ונעץ את שפתיו בצפיפות מצצנית על לחייה
ועל צווארה.
דמו רץ, מתפיח את אבריו. מחדד את עורו .מנער את ערמת הבירות מעליו.
מוער ומגויס חושים. כולו כאן. רק כאן. וואקום יקומי מוחלט. כל כך נחוץ לו, והוא
לא ידע, לא העז לדעת. פחד לדעת, מטאטא כל פוטנציאל של הפרעה סנטימנטלית
מהעבר. סנטימנטים שדקרו והודחקו אל מרתפי הרגש והדעת .בעבודה מפרכת
ובמוכנות בסיסית מלידה. יכול היה להיות אחרת? כנראה כן, אך כבר לא רלוונטי.
למה לא רלוונטי. עוד שנים רבות לפניו. והנה עכשיו. היא. עובדה.
דווקא כי נתפש לא מוכן, זה מוכרח להיות אמיתי. אותנטי. הרגשה מוזרה, בחיים
שכולם, שקר, הסתרה, זיוף. לא כרוע אישי, אלא כרכיב מקצועי. עבודה זו עבודה.
קפאה רק לרגע. עוקרת מגופים ישנים, כדי להישפך, שמוטה ורפויה, אל המרץ הזורם
ממנו. מדביק אותה. מעניק ותובע. משתלט ונכנע. כובש ונכבש היא. הוא. רק.
