פרק מספר:

"שְׁמֵי חַשְׁרָה פּוֹרֵשׂ הֵסַּעַר..."[1]/ ילנה מינקינה-טייצ'ר מרוסית ויקה ליר
( פרק מהספר-"אפקט רבינדר")

לא, המילים באו אחר כך. בהתחלה היה רק הצירוף המשוגע והמפליא של אור, צליל של קלידים רצים, פסי שמש חמים על אדן החלון, תפזורת פרחים בצנצנת זכוכית גדולה, תותי שדה ענקיים מרוחים בסוכר נמס.

סבתא ניגנה במרץ וברעשנות, וליוֹבָה הקטן השתוקק לנופף בידיו, לכרכר ולעוף בעקבות הקצב הנס, אך הגרגירים המתוקים והנוטפים עסיס הסיחו את דעתו. הר שלם של תותים בצלחת מצוירת גדולה! מותר היה לו לקחת כאוות נפשו, לדחוף אותם שלמים לתוך הפה, לבלוע בקול, להשתנק, ללקק את האצבעות, – הסבתא הנסחפת לא שמה לב לשום התפרעות.

באוויר השתרר חום נפלא ומשכר, שפיריות גדולות טרטרו בקיפוליו של וילון עשוי תחרה, בת השכנים באה עם קנקן חלב ולמשמע המוסיקה הלא רגילה קפאה על סף הדלת. אה, איזו מתיקות זאת – עיניים מבריקות שובבות, תלתלים בהירים סתורים, ידיים ואצבעות דקות, כפות רגליים קטנות יחפות על שטיחון שזור. וסלסול צלצלני באוֹקטָבות הגבוהות, הסלסול האינסופי הבלתי אפשרי, רק חלקי השש-עשרה והשלושים-ושתיים של הצליל, השש-עשרה והשלושים-ושתיים...

– סבתא, אני כל כך אוהב אותך!

– ליוֹבוּשקָה, שמש קטנה שלי!

ידיים רכות מחבקות ומסובבות, שיער לבן צמרי, שדיים גדולים וחמים, ריחם של פרחים נובלים – מחניק, מתוק ומושך...

– סבתא, אגלה לך סוד, אבל מאוד בשקט, הנה, כאן, לתוך האוזן. סבתא, אני רוצה להתחתן ממש עכשיו!

הקיץ היה תמיד עונה נפלאה. החיים האחרים נקטעו זמנית, החיים המשעממים הרגילים שהתנהלו בעונות האחרות בארבע אמות: בחדר הדחוס בחפצים חורקים ומחניקים, בדירה משותפת ענקית, גם היא נטולת אוויר, מלאה בריחות וקולות זרים, בבתים ובחדרים אחרים שם היו הוא וסבתא מבקרים. אפילו לרכוב על אופניים הרשו לו רק בתוך הדירה, במסדרון הארוך שנמשך והתפתל מהמטבח הגדול עד לבית השימוש המזוויע, המפיץ ריחות קשים והתפוס תמיד. בית השימוש היווה מקור סבל בפני עצמו, מפני שבאותה שנה אימא גמרה בליבה וזרקה את סיר הלילה. כמובן, לא מן הראוי היה שילד גדול כל כך יעשה את צרכיו בסיר, אך בית השימוש הקודר והמצחין, האסלה המלוכלכת נטולת המושב, הידית המקולפת המטונפת התלויה בקצהו של שרוך ארוך, – כל אלה הטילו על ליוֹבָה אימה גדולה, והוא מצא דרך להשתין בכיור חדר האמבטיה, מתענה ורועד מבושה.

בקיץ ההוא, כמו בכל שנה, נסעו סבתא והוא אל חברתה ליוּבּוֹצ'קָה, אל העיירה המוֹלדָבית החמה, שבה, בזמן ישן נושן, בעתות עתיקות, עוד לפני המהפכה ומלחמת האזרחים, סבתא, שנקראה אז שוּלָה, עם ליוּבּוֹצ'קָה שלה וחברה נוספת בשם ניוּלָה, למדו בגימנסיה המקומית. מעל המיטה הייתה תלויה תמונה של שלוש נערות אגדתיות בשמלות, סינרים וכובעים צנועים, ואי אפשר היה שלא לזהות את סבתא בגלל האף המשפחתי הגדול שעליו חֲטוֹטֶרֶת.

ליוֹבָה הקטן צחק בשקט לשמות הילדות המוזרים: ניוּלָה, שוּלָה. עוד יותר שעשעו אותו פרחים וסרטי בד מן האלבום החום הרעוע שבו שמרה ליוּבּוֹצ'קָה השמנה ובעלת שיער השיבה את התמונות. האלבום הופקד תדיר בידיו של ליוֹבָה – "כדי להסתכל בתמונות", שפירושו היה לא לקפץ ולא להפריע לפטפוטים הנשיים האינסופיים. מתוך העמודים הכבדים והנוקשים התבוננו בו זקנים מזוקנים, גברות בכובעים, אינסוף תינוקות שמנים, ילדים לבושים חליפות מלחים זהות. ושוב אותן שלוש הבנות – תחילה כילדות קטנות היושבות בשורה על רקע של ציור נוף עם עננים, אחר כך על אותו רקע, כבר תלמידות בכיתות הגבוהות, עם צמות, עומדות ומחייכות את אותו החיוך, ולבסוף כשלוש נערות מקסימות בשמלות ארוכות, מחזיקות ידיים וצוחקות.

למעשה (ליוֹבָה שמע את הסיפור הזה אלפי פעמים!), גם לסבתא וגם לאחותה היו שמות תנכיים נפלאים – שולמית ולאה, כפי שנהוג היה לקרוא לנכדותיו של רב. שלא תטעו, הייתה סבתא אומרת, בבית שמרו את המצוות, אבל אביה היה אחיו של איש חינוך ופעיל חברתי נודע והוא החליט להעניק לבנותיו חינוך חילוני.

כן, כן, חינוך חילוני רציני, תארו לעצמכם! מיד אחרי סיום הגימנסיה הנערות נשלחו לחוץ לארץ, לאקדמיה למוסיקה בג'נבה, כדי להעמיק את ידיעותיהן. אחותה הגדולה של סבתא, לאה, פסנתרנית מדהימה, מעריצה נלהבת של ליסט ושוֹפֶּן, חלמה על כך ביתר שאת. אולם בשנת הלימודים הראשונה אצל המָאֶסטרוֹ המפורסם קרה אסון נורא – לאה אימצה את ידיה יתר על המידה ולדרישתו של רופא נאלצה להפסיק את לימודיה לתקופה בלתי מוגדרת. בייאוש החלה לשוטט ימים שלמים בעיר הקפואה, חטפה אינפלוּאֶנזָה קשה ונפטרה בתוך שלושה ימים.

במילים אלה הייתה סבתא מספרת את הסיפור, וליוֹבוּשקָה ראה בעיני רוחו את לאה המסכנה, את עיניה הכהות הלוהטות, את ידיה הדקות המונחות על כיסוי מיטה עשוי תחרה, ולמשמע המילים היפות והלא מוכרות – מָאֶסטרוֹ ואינפלוּאֶנזָה – ביקש לבכות.

באותה שנה אומללה, אביה של סבתא, מפוחד ומוכה יגון, התעקש ששוּלָה תפסיק את לימודי המוסיקה המקצועיים ותעבור ל'סורבון' לפקולטת מדעי הטבע. זמן רב ליוֹבָה לא יכול היה להבין את שם הפקולטה, מה היה שָם טבעי או לא טבעי, אבל התברר לו שכך מכנים את מקצועות הרפואה והביולוגיה ואת המדעים האחרים המשעממים והלא נעימים. לאחר התלבטות לא ארוכה סבתא בחרה ברוקחות.

– אדם חרוץ ואחראי מסוגל ומוכרח להצליח בכל תחום! – הייתה סבתא חוזרת ומטיפה לאימא ולליוֹבָה.

– אבל הלא חבל על הנפש, על התוכניות, על הזמן שבוזבז? – הייתה מצטעקת אימא. – ללמוד מוסיקה במשך כל כך הרבה שנים ולזרוק את הכול בגלל הפחדים והקפריזות של ההורים!

– להורים אי אפשר שתהיינה קפריזות! ילדים חכמים מבינים את זה היטב ושומעים בקולם של מבוגרים. ולא פחות חשוב לנגן בחוג המשפחה, זאת בדיוק הדרך לעצב אישיות רבגונית ובעלת כמיהה לכל מה שמצוי בו יופי!

ובאמת, לעתים קרובות ובהתלהבות רבה ניגנה סבתא בפסנתר הישן והצלילי שלהם. הייתה לה טכניקה מדהימה וצליל מדויק מאוד. ואילו בבוקר אספה את שיערה ושמה פעמיה אל בית המרקחת, שם שרר סדר אידיאלי, וכשהופיעה נעמדו העובדים דום כמו היו חיילים במסדר. כך קרה שבזיכרונו של ליוֹבָה נחקקו לתמיד כביכול שתי סבתות שונות זו מזו – האחת פסנתרנית וירטואוזית שתלתליה פרועים ופניה מלאות אור, והאחרת מנהלת בית מרקחת קפדנית החובשת כובע לבן מעומלן.

מיום לידתו של ליוֹבָה גרו שלושתם בחדר גדול מתוחם בתוכו על ידי פרגוד – אימא, סבתא וליוֹבָה עצמו, משפחה רגילה, נורמלית. בעצם, פעם היה גר בחדר גם אביו של ליוֹבָה, בּוֹריָה, בעלה של אימא, – סבתא כינתה אותו "בעלך" – אבל הוא נהרג זמן רב לפני כן, בנובמבר 1941. זה היה עצוב במיוחד, מפני שליוֹבָה נולד בדצמבר, חודש שלם מאוחר מדי, ופירוש הדבר היה שאף פעם ובשום מקום לא יכול היה להיפגש עם אבא, גם לא במקרה, גם אם המלחמה הייתה נגמרת באותה שנה.

המילה "בעלך" בפיה של סבתא הביעה יותר מורת רוח מאשר צער. באותה נימה היא דיברה גם על עבודתה של אימא שהייתה מגיהה בבית ההוצאה לאור. אימא כעסה על זה ואפילו בכתה, אבל גם ריטוניה של סבתא וגם דמעותיה של אימא נראו לליוֹבָה רגילים לגמרי ולרוב נגמרו בחיבוק. עם זאת, מעולם לא עלתה על דעתו מחשבה על בעלה של סבתא, כלומר, אביה של אימא. הייתכן שמעולם לא היה קיים?

כמובן, ילדים רבים שהכיר, גם בחצר ביתם וגם בבית הספר, גדלו בלי אבות, אבל מעטים היו כאלה שהתברכו בממלכה נשית לגמרי כמו זו שלו. סבתא עם צוות שלם של רוקחות מסורות, אימא עם חברותיה מבית ההוצאה, שכנות, מורות, תופרות, חלבניות. ובין כולן – ליוֹבוּשקָה היחידי, ילד מתולתל חמוד בז'קט מקושט בסרט. די היה להצמיד את הראש אל חזה של סבתא על מנת לקבל מחילה על כל תעלול שעולל. אימא אהבה יותר דברי נימוס, והוא סיפק אותם: "אני מצטער, שכחתי להגיד לך תודה", "אני מבין שמיהרתי ולא חשבתי מספיק", "טעיתי במקרה". השכנות התמוגגו ממחוות קטנות ועבור שינן קטן שנקטף בחצר מאחורי המזבלה, כמו כלום יכלו להעניק לו ממתק. את המורות הוא ניצח בחרטה והודאה בעצלנותו, לרוקחות הספיקה האוטוריטה של סבתא והדמיון שהיה בין דיוקנה לבין זה של הנכד...

אבל כולן, כולן עד האחרונה שבהן, אהבו את חיוכו הרך והקל ואת המבט ששלח מתחת לגבות, מבט שהיה שובב וביישני בו-זמנית. לא, לא הייתה בו שום ערמומיות מכוונת, ליוֹבוּשקָה באמת אהב מאוד את סבתא ולא רצה להעציב את אימא. לכן הצטער, אמנם לא לאורך זמן, על השיעורים שהחמיץ. אם חושבים על כך, היו אלה יחסים אנושיים רגילים, בלי מפחי נפש והיעלבויות מיותרים.

ועוד, שכולן היו מקסימות. כל החמוקיים האלה, תנועת הירכיים, הידיים החלקות, הווֹלָנים והכפתורים. היה מלהיב להסתכל בבקרים, עוד בטרם ערות, על אימא המרימה גבוה את שולי השמלה ומותחת גרב על רגל חטובה, או על סבתא שכהרגלה מכניסה את שדיה הגדולים והרכים אל תוך חזייה ורודה. אבל עדיף היה להתעורר מוקדם-מוקדם ומיד לעבור למיטה של אימא ולהתכרבל בזרועותיה. ריח מתוק ונעים, חמימות הידיים והשדיים דרך כתונת לילה דקה, השפתיים הרכות...

– רָאיָה מיד תסלקי את הפרחח הזה מהמיטה! – צועקת סבתא. – את תקלקלי את הילד לגמרי!

– את מקלקלת אותו פי מאה! עד החתונה את תערסלי אותו ותשירי לו שירי ערש!

כן, אולי הזיכרון הכי מוקדם שלו לא היה הקיץ, ולא הממתקים, אף לא המחליקיים האמתיים, אלא שירי הערש המקסימים של סבתא. צריך רק להתחפר בתוך השמיכה ולשכב לגמרי בשקט, כדי שסבתא לא תתעשת ולא תלך. השיר מרחף ומתערסל והמילים משתזרות, מילים יפות ולגמרי לא ברורות: "שְׁמֵי חַשְׁרָה פּוֹרֵשׂ הֵסַּעַר, מְסַחְרֵר שְׁלָגִים בַּסָּךְ..."

הוא רצה רק להתנודד בעונג ולנמנם-לנמנם-לנמנם למשמע הקול הקרוב הלבבי: "בְּבֵיתנוּ הָרָעוּעַ גַּם חָשׁוּךְ, גַּם מְדַכְדֵּךְ. מָה, זְקֵנָה שֶׁלִּי, מַדּוּעַ הִשְׁתַּתַּקְתְּ בְּחַלּוֹנֵךְ, שִׁירִי שִׁיר לִי, אֵיךְ בְּנַחַת כָּחָל אֶת קִנָּהּ בָּנְתָה..." תמיד רצה לשאול על הכָּחָל, ואף פעם לא הספיק, נרדם ועף לאן שהוא, ורק המילים החמימות נשמעו מרחוק: "שְׁמֵי חַשְׁרָה פּוֹרֵשׂ הֵסַּעַר..."

– רָאיָה, רָאיָה, על מה את מדברת?! זה פשוט פלא! פלא שהילד כל כך מוסיקלי, מה, את לא רואה? תראי איך הוא זוכר את המנגינה! ובשביל מה לעשות סקנדל לקראת הלילה, בשביל מה להשכיב אותו לישון בכוח ולהשאיר אותו לבד בחדר? מאז ומעולם היו אימהות שרות שירי ערש. זה מחזק את הפסיכיקה של הילד.

– כן! ובו זמנית מערער את הפסיכיקה של ההורים. את מפנקת אותו, ואני צריכה אחר כך להתמודד עם זה! אני לא מוכנה כל ערב לשבת בחושך שעות ולזמזם את שירי הערש שלך. הוא הרי, כדי לשמוע, בכוונה לא נרדם. את הרגלת אותו לזה, אז עכשיו תבטלי את כל משמרות הלילה ותשירי!

כמובן, הייתה שם גם קנאה נשית נצחית. בהיותו בוגר, ליוֹבָה הרהר לא פעם מדוע כל כך חשובה לנשים הבעלות או התלות. מדוע אי אפשר פשוט לשמוח לפגישה, לבילוי ערב נפלא, למגע של ידיים ושפתיים, להארה המענגת היחידה במינה הזאת? מדוע לא להעריך את הרגע, את הרגע הפשוט של האהבה – ללא דמעות, שבועות והבטחות?

בשנה הראשונה שלאחר המלחמה סבתא החלה לדבר על ההשכלה המוסיקלית של ליוֹבָה. הם אמנם חזרו לפני כן, בסוף 1944, לאחר שפונו מביתם בתקופת המלחמה, אבל אז הוא היה קטן מדי. ליוֹבָה לא זכר כלום מהפינוי, רק שנים מאוחר יותר מצא תצלומים אפורים דהויים – רחוב מאובק, ילדים בלבוש דל על המדרגות בפתח הבית והוא – הכי קטן, גובהו אינו עולה על גובה הספסל. כרגיל, העניין לא עבר בלי מריבות שבגלל התכונה המוזרה של הזיכרון נשתמרו בראשו, כמו המילים של "שירי ערש" של סבתא. אגב, הוא התאהב ברוֹמַנסות הרוסיות לכל החיים, אפילו אסף סדרת תקליטים שלמה בביצועם של קוֹזלוֹבסקי ולֵמֵשֶב. סבתא הייתה מאושרת לו הייתה יודעת.

– אימא, את תמיד לוחצת! תמיד-תמיד לוחצת! למה את כל כך בטוחה שצריך לדון את הילד כבר מילדות מוקדמת לעבודה קשה? לאלץ אותו להתאמן במשך שעות רבות, בלי להשאיר לו שום ברירה, בזמן שילדים אחרים מבלים בשמחה בחוץ?! ואם ירצה להיות מהנדס או רופא?

– אלוהים, אבל לא לכולם יש כישרון כזה יוצא מן הכלל! רָאייֶצ'קָה, הרי אפשר לנסות, רק לנסות, רק ללכת לבחינות. הוא עוד לא התקבל, מה את כל כך דואגת?

באותה שנה עבר בית הספר המקיף המרכזי למוסיקה[2] לבניין חדש שנבנה במיוחד עבורו והיו בו כיתות מרווחות ובידוד אקוסטי מאוזן. חלק מהמורים וההורים הצטערו על שנעימותו וקסמו של הבניין הישן נעלמו מחייהם, אבל ליוֹבָה, כמובן, לא יכול היה לשפוט.

או שהוא בכל זאת התחיל ללמוד בבניין הישן ופשוט שכח? מה אפשר לדרוש מילד בן חמש! הוא זכר היטב משום מה את ועדת הבחינות – גבר ושתי נשים בשולחן גדול, כולם בעלי שיבה וזקנים, אבל בכלל לא מפחידים. כמו החברות של סבתא.

הוא לא פחד כלל, וגם המשימה הייתה מאוד פשוטה – לשיר שיר. הוא וסבתא בחרו את השיר מראש. "שירי לנו, רוח, על הרים פראים," צעק ליוֹבָה בשמחה, "על סודות עמוקים של ימים...". מוסיקה כל כך עליזה, מילים כל כך יפות, ליוֹבוּשקָה תמיד חש צלצול בגרון כששר את השיר הזה. "...על מרחבים כחולים, על שיחות ציפורים, על אנשים גדולים ואמיצים!"[3] שלושת הבוחנים, כאחד, חייכו, אחת הנשים, הכי זקנה, התיישבה ליד הפסנתר וביקשה ממנו לחזור על התו שניגנה. זה היה עוד יותר פשוט, הוא וסבתא חזרו על זה מאה פעמים בבית. אחר כך ניגנו עוד משהו, הקישו ומחאו כפיים, הכול היה מאוד קל ושמח, וליוֹבוּשקָה לגמרי תפס תעוזה ושר את שיר הערש האהוב על סבתא "בּוֹאִי, נִשְׁתֶּה לָנוּ, שֻׁתֶּפֶת לִנְעוּרַי הָעֲלוּבִים...".

כן, בדיוק אז הוא קם וניגש אליו. איש שמן ולא יפה, כמעט קירח, שום דבר מיוחד. הוא נטל לידיו את כפות הידיים של ליוֹבָה, בזהירות סובב את אצבעותיו וניסה את חוזקו של פרק כף היד.

– ידידי, אתה רוצה לנגן בכינור?

כמובן, זה היה מזל גדול! מהצעדים הראשונים הוא הסב אל עצמו את תשומת לבו של הפדגוג הגדול שהכשיר אומנים כמו גרָאץ' ובֶּזרוֹדני! ומדוע אֶבּרָם אילייץ' בכלל היה בבחינה הזאת? בדרך כלל מועמדים לכיתות ההכנה נבחנו על ידי המנהלת מָאמוֹלי ועל ידי וֶרָה ניקוֹלַייֵבנָה שלימדה את תורת המוסיקה. האם היה זה גורל, צירוף נסיבות?

– יֵקַטֵרינָה איבַנוֹבנָה, יקירה, תרשמי אותו לאַנָה יָקוֹבלֶבנָה. אני סבור שלאיש הצעיר יש פרספקטיבות טובות.

נכון, אַנָה יָקוֹבלֶבנָה, בעבר תלמידה של סטוֹליאָרסקי ועתה אסיסטנטית של יָמפּוֹלסקי בעבודה עם הקטנים. אחר כך הטובים ביותר עברו אט אט לידי יָמפּוֹלסקי עצמו, אף שבאופן רשמי נחשב למורה באקדמיה למוסיקה ולא בבית ספרם.

– שימי לב, בלי שום פרוטקציה!.. – סבתא קורנת מרוב גאווה. – הרי אמרתי שהילד מוכשר באופן מוחלט – שמיעה אידיאלית, ידיים נהדרות! לשם מה להתווכח? טוב, את צעירה ומאוד עסוקה, אני מבינה, אבל בשנים הקרובות אוכל לעזור. הנסיעות לא כל כך ארוכות, אבטל את משמרות הערב. אלוהים, רָאייֶצ'קָה, אני לא מאמינה, לאה הייתה מתה מאושר!

– אימא, לדעתי עדיף לא להזכיר את לאה. מה גם שהיא כבר מתה פעם אחת מהמוסיקה האהובה שלכם. גם אני רואה שלילד יש שמיעה טובה, אבל האם זה מספיק כדי להחליט לכל החיים? עבודה קשה מהילדות המוקדמת, שום חופש. אני לא יכולה לשכוח איך שהכרחת אותי ללמוד סולמות כשבנות אחרות רצו בחצר!

– אבל למה לכל החיים?! הוא ילמד במקביל בבית ספר, כמו ילדים אחרים, ותמיד יוכל לבחור. היכולת לעבוד יעילה בכל מקצוע, העיקר הוא להבין בזמן מה אתה רוצה מהחיים. את עזבת את המוסיקה ומה בא במקום? עבודה שגרתית חדגונית בקרב רכלניות ורווקות זקנות – זה החופש שלך!

כן, הן רבו לעיתים קרובות, הנשים המרכזיות של חייו. חבל שבזבזו את זמנן ואת כוחן שלא לצורך, בכו, לא דיברו ביניהן במשך שבועות. בדרך כלל ליוֹבָה לא התעמק בזה, המריבות היו חלק מחיים רגילים, כמו מטבח משותף או כביסה.

בעיניו היו החיים בכללם יפים, מלהיבים ומלאי אהבה. הכול, הכול שח ושר על אהבה – רחובות וסמטאות של 'טבעת השדרות', בית הספר הנפלא, המפגשים של אימא עם חברותיה, הצחוק המסתורי שלהן, ניחוחות הבשמים, השירים, הפּירוֹז'קי החמים העטופים בקפידה בנייר שעווה. ועוד, בנפרד, סופי שבוע נהדרים קלי-דעת, ביקורים בתיאטרון ובאוֹפֶּרָה, כן, באוֹפֶּרָה – ז'קט קטן מחויט ועניבה, כמו למוסיקאי אמתי, השמלה הארוכה של סבתא, ה'שאל' עשוי תחרה עוד מתקופתה של לאה הבלתי נשכחת, הלימונדה במזנון של התיאטרון. על רקע כל זה הלך והתרחב חוגן של יפהפיות צעירות – הילדה השכנה נינָה, מדריכת הנוער ליוּדָה, שתי קוֹקֶטִיות מהמחלקה לפסנתר, מֶדיאָה ותָמרָה, מה תגידו על השמות האלה לבדם! והאלמונית המסתורית מהבית הסמוך, בוגרת ולגמרי נפלאה, בנעלי עקב, כנראה, תלמידת כיתה ט', והנבלנית החמודה אָלינָה, נכדת חברתה של סבתא...

אפילו לארבע שעות יומיות של נגינה בכינור (לא יותר מארבע שעות – הדגיש המורה האהוב שלו) היה פיצוי: תשומת לבו המסורה של המורה וביטויי התפעלות סוערים בבית.

מן השנה השנייה החלו לימודי הפסנתר הכלליים, אז גם הגיעה שעת הניצחון של סבתא! כפסנתרנית היה קשה לה להתחבר אל הכינור השברירי שתבע שיתוף פעולה ואמפתיה. הקשת שנרכשה בכסף רב אצל יצרן קשיש הטילה על הסבתא חרדת קודש, היא פחדה שהקשת תישבר, תיקרע. היא לא יכלה אפילו לחשוב על מתיחת מיתרים או כיוון של הכינור. לעומת זאת, עם הפסנתר היה הכול פשוט ויפה – זהו כלי אמין ויציב, שבו התווים מוגדרים במקומות מוגדרים, כמו בבית המרקחת האהוב עליה, האקורדים בו חזקים ובאוקטבות הגבוהות הסלסולים חזקים ובהירים. ידיה של סבתא מיד רכשו ביטחון, וגם כשהיה זאטוט לא יכול היה ליוֹבָה להפסיק לזון את עיניו במראה הפשוט והנמרץ של נגינתה. מיד נדבק בווירטואוזיות ובקלות האלה, במהרה למד נושאים מוסיקליים חדשים, מאוחר יותר אהב לנגן משמיעה את שירי תקופת המלחמה שהושמעו אז בכל מקום. עם כל החן והאינטימיות של הכינור, הוא לא יכול היה לנהוג בו חופשיות כזאת, ואילו בפסנתר האקורדים של יד שמאל שהעניקו גוון לכל מנגינה הסתירו גם שגיאות קטנות. נראה שהלך לו לא רע: האורחים התדירים של סבתא, מרביתם נשים מבוגרות, התמוגגו למשמע נגינתו של ליוֹבָה ושרו עם המנגינה תוך שהן מנגבות את עיניהן מדמעות.

לא ברור מאיפה נטלה כוח לשבת לידו כל שעות האימונים, לנסוע אתו לשיעורים שאין להם סוף ותוך כך לנהל את בית המרקחת, להחזיק את הבית ולבשל. אמנם קיים היה בבית הספר חוג של אימהות משוגעות ומסורות המוכנות להקדיש את חייהן לצאצאיהן הגאונים, והן אף ארגנו תורנות השגחה בחופשות ובחגים, אבל הן היו צעירות ממנה, רובן ככולן לא עבדו, והיו להן עוזרות בית. האם ליוֹבָה חשב על כך? מי מהילדים חושב על כגון אלה?

לעתים קרובות נערכו השיעורים בדירתו של המורה ולא בבית הספר. ההמתנה בחדר החשוך למחצה הייתה שגרה נעימה. אפשר היה להתבונן באין-ספור ארונות ספרים, בציורים במסגרות עבות. אֶבּרָם אילייץ' מעולם לא הסתכל בשעון, היו פעמים שעבד במשך שעה שלמה על פסוקית מורכבת אחת ותמיד הדגים על הכינור של התלמיד. זה היה קסם אמתי: אותו כלי, אותם תווים, אבל במקום צלילים מגושמים נוצרה מוסיקה חלומית מושלמת. שני כינורות של המורה עצמו הסתובבו בין תלמידיו הבוגרים יותר, אלה שלא היו להם די אמצעים לקנות כלי טוב. הגדולים ניגנו באופן מבריק, כל אחד בסגנון ביצוע משלו. זה היה יתרונו העיקרי של יָמפּוֹלסקי – להבחין בייחודיות של התלמיד, לחשוף אותה, לפתח ולשמור עליה. את הטכניקה הם למדו אצל האסיסטנטים המסורים והמנוסים שלו, ילדים רבים השתתפו בתחרויות בינלאומיות והופיעו עם תזמורת. ליוֹבָה היה הצעיר בתלמידיו, עוד לא הרשו לו להשתתף בקונצרטים אמתיים, אך לקראת גיל עשר הוא עבר כמעט לגמרי לידיו של אֶבּרָם אילייץ'.

ליוֹבָה לא הבין ולא זכר, כמובן, את המשטר הנפשע שבו גדל. כמו כל הילדים, שאף להיות פּיוֹנֶר, צרח בהתלהבות שירים על לנין וסטלין ולמשך שנה אף נעשה סולן במקהלת בית הספר. יש להודות שהשירים היו מלודיים ויפים ותדיר נוצרו על ידי מלחינים טובים. רק בבגרותו החל לחשוב על כך והזדעזע למשמע האווילות הקולקטיבית הזאת:

"לנין הוא פריחת אביב,

לנין הוא קריאת ניצחון..."[4]

אפילו פטירתו והלוויתו של סטלין כמעט ולא הותירו סימן בזיכרונו, אולי מפני שבבית ספרו שררה אווירת כבוד מיוחדת. שנים מאוחר יותר ניסה ליוֹבָה להיזכר בתגובתן של סבתא או אימא, הוא היה בטוח שסבתא לא התייפחה כמו כל השכנות ולא הצטערה על "אבי האומה" המת, אבל סביר להניח שהוא תפס את הרצוי כמו היה מצוי.

לעומת זאת, בהקשר של "משפט הרופאים" הוא זכר במובהק אפיזודה אחת – בחדר שלהם יושבת אישה לא מוכרת, לבושה יפה, ובוכה בשקט ובייאוש, ואילו סבתא, שהייתה תמיד דברנית, שותקת ורק מזיזה בעצבנות את הספלים על גבי השולחן. באותו ערב סיפרה לאימא, בכעס גדול וכמעט עברה לצעקה:

– היא בעלת תואר שלישי, נוירולוגית נהדרת, אלמנתו של קצין קרבי, שתי בנות בגיל בית הספר! לא, תגידי לי את, איך היא אמורה לחיות עכשיו, במה תאכיל את הילדים?! וכמה זמן זה עוד יכול להימשך?!

ואימא המבוהלת רק לחשה בלי כל קשר:

– שקט, שקט, לא ליד הילד. הכול יתבאר, את תראי, הכול יתבאר. מַרְק אומר שלא צריך להתייאש.

מוזר שהוא זכר אז את אָסיָה נַאוּמוֹבנָה כל כך טוב, הרי לא מעט נשים ביקרו בביתם ולא מעט נשים בכו בעת ההיא.

כן, באותו זמן הופיע בחייהם מַרְק, בעלה לעתיד של אימא. אדם טוב, איש צבא, בעל אות "הכוכב האדום" ומדליה על "אומץ לב". אבל ליוֹבָה לא היה יכול להאמין שהאיש השמן והכמעט קירח הזה מוצא חן בעיני אימא, שהיא מסוגלת לבלות אתו, ללכת לקולנוע, לבקר אצל חברים ולחגוג את ראש השנה החדשה.

פתאום ליוֹבָה התחיל לחשוב על אביו המנוח, ניסה לדמיין שהם הולכים ביחד לראות משחק כדורגל או הוקי, אף שליוֹבוּשקָה עצמו, שחונך על ידי נשים, היה אדיש לספורט. פעם אחת הוציא מן האלבום המשפחתי תצלום של הוריו הצעירים מהתקופה שלפני המלחמה והציבהּ במפגין על הפסנתר.

אבל אימא וסבתא לא שמו לב לכלום או השתדלו שלא לשים לב. מַרְק היה בא לעתים יותר ויותר קרובות, ויום אחד בשעת חזרתו מבית הספר היה ליוֹבָה עד לסצנה מלאת דרמטיות: אימא, ראשה תקוע בכרית, התייפחה, ואילו סבתא, חיוורת, לחיה לוהטות (בוודאי כבר אז היה לה לחץ דם גבוה), התהלכה בחדר, ידיה משולבות על החזה, וחזרה ואמרה בקול חדגוני:

– את לא יכולה לעשות את זה! לא, את לא יכולה לנהוג כך! אני מבינה הכול, מגיע לך אושר וחיים נורמליים, את צעירה וצריכה לחשוב על עצמך. אבל אני לא ארשה לך להרוס לילד את החיים! רָאיָה, את שומעת? את יכולה לשנוא אותי, אבל אני לא ארשה!

הנוסח אולי היה אחר, נשים בכלל משתמשות במילים רבות מדי, אבל המשמעות נשארה כקודם: העבירו את מַרְק לעבוד בחַבַּרוֹבסק, והוא הציע לאימא לנסוע אתו.

– מַרְק הוא איש רציני והגון! והוא אוהב אותי! כולם אומרים שבזמנים נוראים כאלה עדיף לאיש צבא, ועוד יהודי, להתרחק מהמרכז. מציעים לו תפקיד מאוד חשוב, איך את לא מבינה?!

– אני רואה שהוא אדם הגון. מי מתווכח? ואת יכולה לנסוע, את פשוט חייבת לנסוע! אבל לשם מה לקחת את הילד?! מה הוא יעשה במקום הנידח הזה? את באמת חושבת שאני לא אעמוד בזה?

הנשים המסכנות שלו, הן כרגיל לא רצו לשמוע זו את זו, וליוֹבָה כרגיל נקרע מאהבה אל שתיהן, אבל הפעם סבתא צדקה לחלוטין – הוא לא התכוון לנסוע לשום חַבַּרוֹבסק! לעזוב את בית הספר, את המוסיקה, את מוסקבה, את החברים וגם את הנבלנית אָלינקָה שאתה הוא כבר התנשק פעמיים אחרי השיעורים? והכול למען מַרְק הקירח עם העבודה החשובה שלו?! אמנם המחשבה שיהיה עליו להיפרד מאימא גרמה לו בחילה וסוג של שיממון בתוך הבטן, ויותר מכל דבר בעולם הוא רצה לגרש לעזאזל את האיש הזר הלא נחוץ הזה עם כל האותות והמדליות שלו. אבל מה יכול היה לעשות?

בת כמה הייתה סבתא? מעל שישים, זה בטוח, את יום הולדתה השישים הם חגגו עם אימא, הגיעו גם חברותיה מבית ההוצאה. ליוֹבָה זכר זאת היטב. ודאי היה מאוד מפחיד ומתסכל לאישה בגיל כזה להיפרד מבתה היחידה, להישאר לבד בעיר ענקית ואכזרית, ועוד להיות אחראית לילד גחמני שהתרגל לפינוקים ולתשומת לב רבה. היא לא התלוננה, מעולם לא התלוננה אפילו לא בפני חברותיה, תמיד הייתה ערנית ובעלת ביטחון, מסודרת עד כדי אבסורד, בחולצה מחויטת צנועה מקושטת בסיכה ועל כתפיה ה'שאל' הסרוג, הנצחי.

וליוֹבוּשקָה היקר והטיפש שלה האמין במהרה שהכול כשורה, שהחיים יפים ומלאים בשמחה ובהפתעות. מה עוד שהחל שלב חדש בלימודים, קונצרט ראשון עם תזמורת, ההצלחות הראשונות האמתיות ללא הנחות גיל. בנוסף לכך, הפסנתר, שנתפס תחילה כצעצוע נפלא, לפתע פתח בפניו דרך חדשה לכיבוש לבבות נשים, מפני שאפילו הבנות הכי מוסיקליות ומפונקות לא יכלו לעמוד בפני קָלֵידוֹסקוֹפּ השירים האופנתיים שליוֹבָה ניגן משמיעה במיומנות רבה. הוא עצמו היה מתאהב ביעף ובלהט, ולגמרי לא הבין מדוע הוא צריך להיות נאמן למָאשָה, אם קיימות גם דָאשוֹת, מַריאָשוֹת, נַטָשוֹת ויצורים מופלאים אחרים עם צמות ארוכות רומנטיות או תספורות קצרות שובבניות. הבחירה הייתה בלתי אפשרית באותה מידה כמו בין אימא לסבתא, בין כינור לפסנתר, בין חורף לאביב.

שנת 1956 החדשה התחילה פשוט נהדר. ראשית, אימא ילדה בת. אמנם כששמע לראשונה על הריונה של אימא ועל הלידה הקרבה, ליוֹבָה, אף שכבר היה בן ארבע עשרה, קינא והתייסר. הוא דמיין את עצמו בלתי נחוץ ונשכח לעולם. אבל סבתא שמחה ללא גבול, ממש זהרה, והוא נדבק במצב הרוח החגיגי הזה ובציפייה לפלא. מה גם שהם התכוונו לנסוע לכל חופשת הקיץ לחַבַּרוֹבסק שעדיין היה עבור ליובה מחוז בלתי מוכר, אם כי לא ממש זר. את הכסף לכרטיסי הנסיעה חסכה סבתא מראש וארגנה עם מוריו של ליוֹבָה תכנית לימודית אישית.

ליוֹבָה חיכה לכך בקוצר רוח רב – הוא מאוד רצה לראות את אימא אחרי שנתיים של פרידה. וחוץ מזה, היה צפוי להם מסע למרחקים – שבוע ברכבת אל עיר לא מוכרת על גדותיו של הנהר הגדול אָמוּר. הוא מזמן קרא באנציקלופדיה גם על אָמוּר וגם על חַבַּרוֹבסק, וגם אימא שלחה להם כל שבוע מכתבים ארוכים ומפורטים ללא אבחנה – על הטבע המקומי, על העבודה החדשה, על המכרים, על הקונצרטים במרכז למוסיקה. בנפרד תיארה את הבת הקטנה והנהדרת לגמרי שקראו לה ליליָה, כביכול לזכרה של אחותה של סבתא, אף שליוֹבָה לא ראה שום קשר ובכלל לא אהב את השם השמלצי הזה. לזכותו ייאמר שהיה לו מספיק שכל לשתוק, מה עוד שסבתא פשוט התמוגגה מכל זה וכל ערב סרגה גרביים וכובעים זעירים עבור ליליָה הנהדרת שלהם.

אבל האביב עוד היה לפניו, ובאביב צפויה הייתה להתקיים הופעתו של הכנר הגאוני מחוץ לארץ, אייזק שטרן, דבר שעניין את ליוֹבָה ואת חבריו ללימודי כינור הרבה יותר מאשר הכנס ה-20 של המפלגה. אף שהאוויר התמלא בשמועות שלא ייאמנו ואף שסבתא וחברותיה התלחשו בדריכות בערבים וחזרו והזכירו בלי הרף את שמותיהם של חרושצ'וב וסטלין, האפילה הופעתו של שטרן על הכול! מפני שבדיוק אז הצטעק המורה האהוב והיחיד, כשהוא פונה אל ליוֹבָה ורק אליו:

– מדהים, פשוט מדהים! ככה אתה תנגן! סגנון הביצוע והקלות שלך, הרגשתי אותם מזמן! המיומנות שלך תגדל עם הזמן, רבים יכולים לעשות את זה, אבל קלות כזאת היא תכונה מולדת. אנחנו מתחילים לעבוד, בני, מתחילים לעבוד באמת!

שניהם נפטרו בהפרש של שבוע. בימים הבהירים והחמימים של יוני 1956 – קודם סבתא ואחר כך יָמפּוֹלסקי. הם עזבו אותו בו זמנית, בלי להתרות ולהסביר איך עליו לחיות לבד בעולם הענק, האכזר והריק. באותו חודש ליוֹבָה ביקר בפעם האחרונה בחייו בבית הספר. לרבע שעה בלבד. זה הזמן שהיה נחוץ לו כדי להגיש הודעה על עזיבה ולקבל את המסמכים שלו.

© כל הזכויות שמורות למתרגמת ויקה ליר  ולמחברת ילנה מינקינה-טייצ'ר.
עריכה ספרותית ולשונית: מר שמחה גולדשטיין.