מאמר:
הקוסם הגדול של המילים/ משה גרנות
על "עמוק בלילה עמוק בירושלים, עשרה שערי עיר ושיר"
מאת יוסי גמזו, ציורים מרדכי דריאל
צבעונים 2020, 109 עמ'
את שירו של יוסי גמזו "הכותל" שמעתי וקראתי עשרות פעמים, וכל פעם שאני שומע-קורא את סיומו – אינני מסוגל לעצור את הדמעות:
עָמְדָה בִּשְׁחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל
אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מִן הַחִי"ר.
אָמְרָה לִי: "עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן
וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶבַּקִּיר."
אָמְרָה לִי: "אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת
שׁוּם פֶּתֶק לִטְמוֹן בֵּין סְדָקָיו,
כִּי מַה שֶּׁנָּתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶשׁ
גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב."
"הכותל" (לחן דובי זלצר) הוא אחד משלושת שיריו של יוסי גמזו על ירושלים, הנספחים לפואמה גדולה ומרגשת שכתב על עיר הנצח. שני השירים האחרים: "בשערייך ירושלים" (לחן יחזקאל בראון) ו"ירושלים של שלום" (לחן עמוס מלר).
היוצר השופע הזה, שהדהים את קוראיו ושומעיו בקסמים שהוא מפיק ממילים, לא התגורר מעולם בירושלים – הוא נולד בפאריס, את ילדותו ונעוריו בילה בקיבוצים גבע, גן שמואל, מעברות, למד בגימנסיה העברית בתל-אביב, ואת לימודיו האקדמיים השלים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב בחיתוליה, ששכנה במבנים טרומיים באבו כביר (לדעתי, הוויקיפדיה טועה בנדון). התגורר עשרים שנה באוסטרליה וארצות הברית, שם לימד באוניברסיטאות בדרגת פרופסור. בחוזרו ארצה הוא לימד במכללה באילת ובמכללת אוהלו בקצרין. בסוף ימיו התגורר בחיפה – והסקירה הארוכה הזאת באה כדי להביע תמיהה על הבקיאות האדירה שלו באשר לאתרי ירושלים, חוצותיה, מסגדיה, כנסיותיה, בתי הכנסת שלה, ההווי הירושלמי בין החומות ומחוצה להן – אנציקלופדיה פיוטית של כל הנוגע בעיר הנצח.
המשורר שהעניק לתרבות הישראלית נכסי צאן ברזל כמו "סימן שאתה צעיר", "אילו כל האוהבים", "זוהי יפו", "סתם יום של חול" ועוד מאות שירי זמר מפעימי לב, כתב גם שפע של שירה קאנונית – על הרוב בשם בדוי, והפואמה שלפנינו היא דוגמה מובהקת לכישרונו הגדול. הפואמה מוקדשת לזכרם של חללי חטיבת הצנחנים ששחררו את ירושלים העתיקה ב-7.6.1967, ויש בה עשרה פרקים: אקדמות מילין, שמונה שערים כמספר שערי ירושלים, ונעילה. הדובר מהלך בעיר, לעיתים עם אהובה ("היה אביב בירושלים. / היית את", עמ' 21), ופוגש את עברה, את שפיכות הדמים שחוותה מאלה שפלשו אליה, את מלחמת הדתות, את ההווי באוכלוסייה הכי מעורבת בעולם מעמים ושבטים שונים.
הפואמה פותחת בתיאור הקורבן שהניצחון במלחמת ששת הימים גבה מאיתנו, קורבן, שבניגוד לקורבן העקידה – לא קרה לנו הנס שקרה לאבי האומה:
צַנְחָן צָעִיר לְשֶׁעָבָר חוֹזֵר עִם לַיִל
אֶל עִיר הַנֵּצַח, נֵצַח בּוֹ שׁוֹכְנִים רֵעָיו
שֶׁשּׁוּם מַלְאָךְ בּוֹ לֹא זִמֵּן לָהֶם שׁוּם אַיִל
כְּאָז, לָאָב וְלִיחִידוֹ אֲשֶׁר אָהַב
....
שׁוּב לֹא יִזְכּוּ יוֹרְשָׁיו, וְלוּא לְדוֹר יָחִיד
בְּאוֹתוֹ נֵס חַדְפַּעֲמִי שֶׁל פְּטוֹר מִשֶּׁפֶךְ
כָּל הָאָדֹם אָדֹם הַזֶּה, שֶׁבּוֹ אָבוֹת
אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל יַלְדֵיהֶם וְלֹא לְהֶפֶךְ
עמ' 11
בסונטה "תהום עולם: הבורסקי מול הבשם" (עמ' 26) מתואר הגעגוע הצורב אל מראותיה וחוויותיה של ירושלים: "בְּדִנְדּוּנֵי אָרְחוֹת נֵכָר. תַּגָּר. תּוֹגָר./ וְאָהֳלִים. וַאֲהָלוֹת. אֵטוּן דַּמֶּשֶֹק./ זְכוּכִית חֶבְרוֹן. תְּמָרֵי בַּצְרָה. שְׁטִיחֵי שִׁירָז.// כָּל הַהוֹמֶה וְהַמְּרַשְׁרֵשׁ וְהַצּוֹעֵן וְהַנִּגָּר / וְהַנּוֹעֵץ שִׁנָּיו בַּזַּיִת וּבַשֶּׁסֶק / וּבַחַיִּים, בִּבְשַׂר בְּשָׂרָם שֶׁהוּא שִׁירָה."
המהלך בירושלים חווה "שַׁעַטְנֵז שֶׁל אַהֲבָה וּמַשְֹטֵמָה ":
וּבְשַׁעַר שְׁכֶם קִפְּצָה בִּתּוֹ שֶׂל לִגְיוֹנֶר מוּמָת עַל חֶבֶל
מוּל יְתוֹמוֹ שֶׁל מַקְלְעַן הַצַּנְחָנִים שֶׁלֹּא זָכָה
לִרְאוֹת אֵיךְ בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, יוֹתֵר דּוֹמֶה לוֹ
בָּעִיר הַזֹּאת שֶׁלֹּא חֻבְּרָה יַחְדָּו וּבַלֵּילוֹת הוֹמֶה לוֹ
יְלֵל הַנַּאקְבָּה עִם זִכְרוֹן טֶבַח תַּרְפָּ"ט שֶׁלֹּא נִמְחָה עמ' 29
המליצה מזכירה עיר שחוברה לה יחדיו (תהילים קכ"ב 3), אבל המציאות הפוכה – שוררת בירושלים דיסהרמוניה חמוצת דמים (עמ' 29).
כזכור, בעיוורונו הפוליטי של צדקיהו, נפלה יהודה בידי נבוכדנצאר, המקדש חרב, ותושביה הוגלו בבלה. לאסונו ולאסון האומה, את בניו של צדקיהו שחטו לעיניו, ואחר כך עיוורו אותו (מלכים ב' כ"ה 7). יוסי גמזו סבור ש –
וְעַד הַיּוֹם מֵרִיץ אוֹתָנוּ עִוְּרוֹנוֹ שֶׁל צִדְקִיָּהוּ
רִיצַת אָמוֹק
בְּתוֹךְ מַחְשָׁךְ עָמֹק
שֶׁל מְעָרַת עִוְעִים –
אֶת יִשְׁמָעֵאל וְאֶת יִצְחָק גַּם יַחַד, שֶׁאֵינָם זוֹכְרִים
כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי חוֹמוֹת עַצְמָן
נִתָּן לִבְנוֹת גְּ שָׁ רִ י ם. עמ' 31
בשיר "אָנָא בְּכֹחַ, בְּנִיחוֹחַ, עַל הָרֹבַע..." המצטט את הפיוט הנאמר בתפילת השחרית ("אנא בכוח, גדולת ימינך...") – מובעת הפליאה אל ערבוביית שמות הרחובות ברבעים המוסלמי והנוצרי:
...רְחוֹב אֶל-
אַ-דִין, רְחוֹב בַּרְקוֹק, רְחוֹב הַקִּמְרוֹנִים,
רְחוֹב רַמָּאן, רְחוֹב שַׁדָּאד, רְחוֹב רַסָּאס
וּרְחוֹב הָרָמָכִים וַעֲרַבֶּסְקוֹת-כְּתֹבֶת
שֶׁל הַקָּסוּם, הַצִּבְעוֹנִי, הַצּוֹעֲנִי,
...
רְחוֹב הַפֶּרַח הָאָדֹם, סִמְטַת הַסַּהַר,
רְחוֹב הַגַּיְא, סָרָאיָה, מַעֲלֵה הַתּוּת
וּרְחוֹב סַנְט פֶּטֶר, סַנְט הֶלֶנָה, פְרַנְסִיס, כְּנֵסִיַּת הַצַּעַר,
הָעִרְבּוּבְיָה הַזֹּאת עמ' 35-34
וליד ערבוביה של שמות רחובות ירושלים חוותה – "שלל וָלוּטוֹת: פְרַנְק, דִּינָר יַרְדֵּנִי, לִירָה,", ולידם שלל אוכלוסיות: " שַׁבַּאבּ מִוַּאדִי ג'וֹז, כֻּנְדַּארְגִ'ים (=סנדלרים) מֵאֶל-בִּירָה, / זוּג אַבְרֵכִים מִכּוֹלֵל וַרְשָׁה, לְמוּלָם // נָזִיר מִפַּדוּאָה, צְלָמִים וְאִיקוֹנִין /
בֵּין מַאסְבָּחוֹת עִנְבָּר נוֹגְהוֹת וּמְזוּזוֹת כֶּסֶף..." (עמ' 39), ושוק הבשר שבעיר העתיקה מזכיר את הדם הרב ששפכו "אִטְלִיזֵי הָאֱמוּנוֹת" (שם).
" בַּטַּחֲנָה הָעֲזוּבָה שֶׁל מוֹנְטִיפְיוֹרִי / קֶמַח הַזְּמַן הַמִּתְפּוֹרֵר וְהַשָּׁקוּף " (עמ' 41) מזכיר למשורר את חפץ, גיבורו של ברנר ("שכול וכישלון"), כלבו של יצחק קומר (גיבורו של ש"י עגנון ברומן "תמול שלשום"), המשוררת היהודייה-גרמנייה אלזה לסקר שילר (שם), והדמות התמהונית שולמית שטענה לקשר מיסטי בינה ובין שלמה המלך (עמ' 42). בשיר אחר מוזכרים פסוקי "שולחן ערוך" ו"אבקת רוכל" של יוסף קארו (עמ' 23). המשורר אינו יכול לנקוב בשמותיהם של העילויים הגדולים של עמנו מבלי להזכיר את תהומות האובדן שעַם זה חווה:
"זֶה הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא בֵּין בּוֹרוֹת פּוֹנָאר
וְהָרַמְבָּ"ם בְּגֵיהִנּוֹם הַדָּם שֶׁל דַּכַאוּ
...
וְזֶה הַכֹּמֶר וְהָרַב שֶׁל הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה
וְהֶחָבֵר וְהַכּוּזָר שֶׁל הָרִיהָ"ל
בְּקָארָאטֶה נִצְחִי: צְלָבִים וּמִסְגָּדִים עמ' 51
בירושלים יש " יוֹתֵר מִדַּי כָּבוֹד. יוֹתֵר מִדַּי צְבָאוֹת. / יוֹתֵר מִדַּי מְלָכִים. פָּחוֹת מִדַּי
אֲנַחְנוּ." (עמ' 48).
הרבה מעצמות כבשו את הארץ הזאת, הרבה עמים חלפו בה, אבל רק עם ישראל " "שְְלוֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָם / בְּמַלְמְלָם בִּצְקוּן תְּפִלָּה עַל דַּל שְׂפָתַיִם
/ אֶת מַאנְטְרַת עַם הַנִּרְדָּפִים בְּאֵין אַשְׁמָה:/ 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם' / מִבְּלִי לִשְׁכֹּחַ לֹא אוֹתָהּ וְלֹא אֶת שְׁמָהּ ". (עמ' 59). יחד עם זאת, מסתייג המשורר מאלה הדומים לצדקיה בן כנענה שחבש קרני ברזל כדי לעודד את מלך ישראל לצאת לקרב נגד ארם (מלכים א', כ"ב 11), אלה שחרתו על דגלם "אף שעל", מה שמחייב אותנו לנצח לחיות על חרבנו (עמ' 59-58). המשורר מייחל ליום שבו ינותץ צינוק הסטיגמות שבין בן עבר ובן ערב, וכך יימנע המשך שפיכות הדם ההדדית –
הוא שיביא סכסוך ממאיר זה לסיום
וְיַהֲפֹךְ כָּאן דּוּ-אִיּוּם לְ ד וּ-קִ יּ וּ ם. עמ' 61
זכינו שאנחנו כאן במולדת ובירושלים, אבל עלינו להיזהר לא להיות כבש שנזדאב, דויד שנהפך לגלית:
לֹא קַלְגַּסִּים יְהוּדִיִּים, לֹא דָם וָאֵשׁ,
לֹא כַּפַר קַאסֶמִים וְקִיבִּיּוֹת שֶׁל שֶׁצֶף,
לֹא כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בִּסְעָרָה, רַק כּוֹבְשֵׁי יֵצֶר,
לֹא הַמַּגָּף הַסַּרְדְּיוֹטִי וְהַבּוֹטֵשׁ.
בסערה - אני מניח שיוסי גמזו מרמז לשלוש השורות האחרונות של השיר "לנוכח פסל אפולו" של שאול טשרניחובסקי: "אל אלוהי מדברות הפלי, / אל אלוהי כובשי כנען בסופה - / ויאסרוהו ברצועות של תפילין..."
לֹא לְשֵׁם כָּךְ נָפְלוּ בָּנַיִךְ יְרוּיִים
בֵּין בֵּית הַסֵּפֶר לְשׁוֹטְרִים וְהַר הַבַּיִת עמ' 76-75
זיכרון כל הטבוחים של פיגועים שטניים, שבהם רוטשו חפים מפשע על מזבח יצרי תופת של טמטום, אלה הרואים עצמם שאהידים גומלי ישע "שֶׁבְּמוֹתָם שְׁמוּרוֹת לָהֶם שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם הַבְּתוּלוֹת / בִּנְאוֹת דִּשְׁאוֹ שֶׁל גַּן הָעֵדֶן הַגִּ'יהַאדִי / בְּעוֹד עַל אַף כָּל מַס שִֹפְתֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַשַּׁכּוּלוֹת / לְצַו הַמֹּלֶךְ שֶׁל כָּל מוּפְתִּי וּמַהֲאדִי..." (עמ' 85-84).
בעיר הנצח ירושלים יש יותר מדיי זיכרונות ממאירים, יותר מדיי אמירות קדיש, ופחות מדיי סיכוי סביר לפקוח עיניים למעט רוגע. המשורר מפציר בעיר:
" תְּנִי לָנוּ קְצָת פָּחוֹת הָדָר הֵרוֹאִי, עִיר הַנֵּצַח,
וּקְצָת יוֹתֵר חַיֵּי שָׁעָה שֶׁל חֶסֶד הַשְּׁפִיּוּת. עמ' 89
ירושלים היא –
עִיר שַׁעַטְנֵז, עִיר עִרְבּוּבְיָה אִי-אֶפְשָׁרִית
...
קִרְיָה לְמֶלַח רָב שֶׁל יַם דְּמָעוֹת, מֻחְלֶפֶת
בֵּין בִּיזַנְטִינִים, צַלְבָנִים, עַרְבִים, עִבְרִים
...
עִיר רְדוּפַת עָבָר, מוּבֶסֶת וְנוֹשַׁעַת
שֶׁאוֹן בּוֹנֶיהָ לָנוּ כֹּפֶר וּפִדְיוֹם.
פְּתַח לָנוּ שַׁעַר טֶרֶם עֵת נְעִילַת שַׁעַר
וְחוּס עָלֵינוּ, אָב רַחוּם,
כִּי פָנָה יוֹם... עמ' 92, 94
בשיר "וְהוּא סָקַר אוֹתָם בִּקְרֹב קִצּוֹ" (עמ' 68) מתאר המשורר עד כמה קרוב המקום בו מציינים הנוצרים את צליבתו של ישו - לגלעד הצנחנים שנפלו בקרב על ירושלים (עמ' 68).
בשיר "הָרַחֲמִים, שֶׁצַּלְמֵיהֶם נָשְֹאוּ לַשָּׁוְא" (עמ' 70) מוזכרים עינויי האינקוויזיציה –
מִסּוֹת הַחֶסֶד, עֲלִילוֹת הַדָּם לְלַחַן
הַ"פַּאטֶר נוֹסְטֶר" תַּחַת צֵל כַּנְפֵי כְּרוּבָיו
שֶׁל בּוֹטִיצֶ'לִי אוֹ שֶׁל גְּ'יוֹטוֹ, צְקוּן הַלַּחַשׁ
הַמִּתְחַסֵּד בֵּין מִשְׁחֲטוֹת מַסְעֵי הַצְּלָב.
וְתַבְעֵרוֹת "אוֹטוֹ-דָא-פֶה" לִצְלִיל קָאנוֹנִים:
"פַּסְיוֹן מָתֵיאוּס", רֶקְוִיאֶמִים שֶׁל קְטִיפָה
בְּסִי-בֶּמוֹל שֶׁל "צִקְלוֹן בֶּ". רַךְ כִּלְטִיפָה
מַבַּט הַפְּיֶטָה הֶחָנוּן-אֶוַנְגֶּלְיוֹנִי,
בְּהַדִּיחָה, בְּזֹךְ עֵינַיִם מוּסַבּוֹת
אַוּשְׁוִיץ-שֶׁל-פִּיחַ-חַם
בְּהַרְרֵי סַ בּ וֹ ן. עמ' 70
כל שיר בקובץ הזה מלווה בציור המהווה אילוסטרציה לתוכנו. הציורים של מרדכי דריאל (צייר, פסל, פרופסור לכימיה) הם בגבול שבין הפיגורטיבי לאבסטרקטי. הציורים מרשימים מאוד, ויחד עם התבנית המושקעת מאוד של הספר מגישים לקורא אלבום מהודר ההולם את תוכנו הפיוטי.
לא אצא ידי חובה בסקירה על ספר זה אם לא אתעכב, ולו במעט, בצידו הפרוסודי, שהרי יוסי גמזו הוא לא פחות מקוסם בתחום הזה. הגם שכבר מזה עשורים רבים ויתרו משוררינו על משקל סילבו-טוני, אצל יוסי גמזו המשקל נובע כביכול מאליו:
"צַנְחָן צָעִיר לְשֶׁעָבָר חוֹזֵר עִם לַיִל
אֶל עִיר הַנֵּצַח, נֵצַח בּוֹ שׁוֹכְנִים רֵעָיו" עמ' 11
יאמבוס מדויק!
בהמשך נמצא גם משקלים אחרים, ולעיתים רק מקצב הטעמות מתנגן.
הפואמה כולה מחורזת, ולא מעט מהחרוזים מפתיעים בייחודם (חלקם אסוננטיים): אַדְווֹת נְחֹשֶׁת // אַל תִּכְבֹּשׁ אֶת מְבוּכוֹתֶיךָ (עמ' 16); בִּנְחִירֵי פֶּרֶא.
// צִמְאוֹנַי לָךְ, מְקֻטֶּרֶת (עמ' 21); "שֻׁלְחָן עָרוּךְ" לְיוֹסֵף קָארוֹ // רָאשֵׁי בְּשָׂמִים שֶׁלֹּא נֶחְקָרוּ (עמ' 23); שֶׁל גַּעֲגוּעַ, // שֶשָאֲגוּהָ (עמ' 47); הַזֹּאת נִלְחֶצֶת // וְכָאן בְּעֶצֶם (עמ' 57); אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת // רַק אֶמֶשׁ (עמ' 105).
אביא שתי דוגמאות לאוקסימורונים: עָמֹק בִּגְרוֹן צַעֲקָתָהּ / שֶׁל הָאִלְּמוּת. (עמ' 18); לִזְכֹּר אוֹתָם,, אֶת הַשְּׁתִיקוֹת הַשּׁוֹאֲגוֹת מִקִּבְרֵיהֶם (עמ' 81).
כצפוי ממשורר בקיא מאין כמותו בארון הספרים היהודי – השירים ספוגים בארמזים מהתנ"ך, מהמדרש, מהתפילה והפיוט, ואת חלקם הזכרתי בסקירה דלעיל.
ראויה הפואמה הירושלמית הזאת כי תיכלל בתכנית הלימודים של הכיתות העליונות של בית הספר העל-יסודי: התלמידים יתבשמו מכישרונו הפיוטי האדיר של יוסי גמזו, וגם ייצאו נשכרים בתחומים נלווים: הטופוגרפיה, ההיסטוריה, האתנוגרפיה וההווי של ירושלים.
