על הספר כח משיכה של חגית בת-אליעזר/ בלפור מור

 הספר כח משיכה יצא לאור בהוצאת כרמל עמדה 

אנחנו תושבי העולם. כח המשיכה קיים בין כל שני גופים, והוא נמצא ביחס ישר למכפלת מסותיהם של הגופים, וביחס הפוך לריבוע המרחק ביניהם.

את ספר שיריה הרביעי "כח משיכה" מקדישה חגית בת-אליעזר לחיי המאריצים. מאריצים מלשון הארצה(terraforming) שמשמעותה: התאמה של התנאים הסביבתיים של כוכב לכת, המיועד להתיישבות בני אדם, לאלה של כדור הארץ. אפשר לומר, מסבירה ומדגישה חגית בת-אליעזר, שמאריץ הוא גם מי שהופך את כדור הארץ למקום מחייה טוב יותר. חמישה שערי שירה פותחת לנו חגית בת-אליעזר בספרה. כמו כח המשיכה של כדור הארץ שבזכותו אנו מהלכים על הקרקע ולא מרחפים באוויר, כך שיריה מחברים אותנו לרקמתנו האנושית. כמו כח המשיכה של השמש המחזיק את כוכבי הלכת במסלוליהם סביבה מחזיקים אותנו השירים במסלולים וגוונים שונים של משפחה, הן בימי שפל והן בימי גאות. כמו שכדור הארץ ומערכת השמש לא לבד, וקיימים עולמות אחרים להנאת המאריצים, כך גם חותמת חגית בת-אליעזר את ספר שיריה במחיצת היופי של היצירות המופתיות של השירה הרוסית והאנגלוסקסית.

אין זה רק ספר שירים, אלא גם ספר פילוסופיה וארגז כלים לחיים. בתבניות לוגיות נהירות, השירים מגישים מדריך הפעלה ותובנות כמו שהיו הוכחות מתמטיות שבסופן יש לכתוב:  מה שהיה להוכיח.

השיר קמה אל העולם פותח את הספר ואת שער הרקמה האנושית עם הבטחה גדולה. הבטחה  המייצרת ציפייה ומשמעות לעובדה היום יומית והשגרתית של אישה הקמה אל עולמה. היא בכלל פסיבית בתהליך הקימה. כל אחד מזיז כלי במרחב המשחק, העולם בא אליה עם אפקט הפרפר שלו. פעולה המייצרת גלי השפעה המפעמים בעורקים. גלים שישפעלו אותה לעוד יום – הגלים משפעלים:  מפעילים מחדש מעניקים אנרגיה מחודשת. קצרת מועד לעוד יום בלבד לא לנצח, לא ליומיים לא לשבוע. מחר צריך לקום שוב ולצפות שגלי האנרגיה יגעו בה שוב ליום הבא. זהו נגמר. מה שהיה להוכיח.

קָמָה אֶל הָעוֹלָם   

כָּל אֶחָד מֵזִיז כְּלִי

בְּמֶרְחַב הַמִּשְׂחָק

גַּלֵי הַהַשְׁפָּעָה יִגּעוּ בִּי

יִתְגַּלְגְּלוּ עַל פְּנֵי עוֹרִי

יִפְעֲמוּ בְּעוֹרְקַי

יִשַׁפְעֲלוּ אוֹתִי לְעוֹד יוֹם

הזדמנות-ההזדמנות מחכה בפתח. עוד שיר קצר מועד. מריחוק חברתי לקרוב לבבות. החיוך מסתתר, אך העיניים גלויות ומלאות הבעה. האם ננצל את ההזדמנות ונבחין במילות האהבה ונקרב לבבות?

השיר השלישי ניצול ממחיש לנו את אפשרות הבחירה- עוצמתו של היצור האנושי להפוך את החולשות והפגמים כמו עיוורון צבעים וגן אנוכי ליתרון. הוא מעניק לנו את היכולת ליהנות ולהיבנות.

וכשעוברים כברת דרך אפשר לשאול האם הבטחות מתקיימות? שפת האימהות הרחוקות,  שפת הקשישים הנכחדת ונופי הנעורים מקיימים את הבטחתן עד שיום אחד הן נעלמות יחד כמו פיות שיניים צחורות. כברת דרך קצרה מאוד.

אבל תמיד אפשר לתפוש פוזה של תיירת מה שמאפשר להסתכל מבחוץ ולעשות תרגילים באופטימיות והתעוררות- למרות היותה בת המקום היא מצליחה לתפוש מרחק להסתכל מבחוץ ולפנטז אל עבר הזולת בבדיון מוחלט.

ואם כבר תיירת אז למה לא ליהנות מלכידת הרגע– תירגעו בבקשה. זו רק תחושת רווחה שקרית.   הכל זה בינתיים. ים הכנרת מתמלא וגם חשבון הבנק. זה רק צילום רגעי שמח כמו של זוג ביום חתונתו שגם נהנה מרגע שקרי.

אי אפשר רק להיות תיירת וללכוד את הרגע. מדי פעם צריך גם לקבל פרספקטיבה על הדברים. גם ביום הניצחון – מהם ניתוחים הסטורים בהתייחס לצער על מיליוני החילים המתים והנשים הבודדות. מה, לא הבחנתכם עד כה, שאנו בסך הכל נעים במעגלים.

נעים במעגלים-באתי, ראיתי, ניצחתי,  הדלקתי אור הצפתי ונפוצתי.

בסוד גלוי-  אנו לומדים על קסמם ויכולתם של הפנים המאירים להתגבר על קוים מרוסקים ועלבונות, כאשר חרב הבדד המחלט מונפת מעליך.

בנחיתות-  אנחנו מטילים ספק בטעות בריאתנו, מול הביטחון בחיי יצורים אחרים כמו האלמוג המשאיר חותם סידני החלטי.

במצב סתו-  הספק נעלם. אנחנו מבינים כי בעץ נובל אין עצב, התודעה גורמת לצער והשנה נובלת ואינה חוזרת.

בשירים קונצרט ובמורד- לא רק הקפיץ מאבד את קפיציותו ונמוגים צלילי החליל. גם האדם נדם.

בדרך השלילה- יש קבלת אחריות. זה לא הלב ולא הגוף זה אתה האדיוט שמתענה לבדו ומתקשה בקשר. איך לא הבנת את הסתירה הפנימית אצלך.

משפט קיום- אם לא הבנתם עד עכשיו שכל אחד לבד (הרי את זה כבר הוכחנו בסוד גלוי) לי יש גם יתרון אישי וניסיון: אני יודעת כי האחרים מתכחשים ומבזבזים  את המשאבים על בניית גשר לונדון המתמוטט.

מִשְׁפַּט קִיּוּם

כָּל אֶחָד לְבָד
וְיֵשׁ לַטַּעֲנָה הוֹכָחָה

יִתְרוֹנִי הַגָּדוֹל שֶׁיּוֹדַעַת זֹאת
וְלָכֵן מַשְׁתִּיתָה אֶת חַיַּי

הָאֲחֵרִים מִתְכַּחֲשִׁים 
לַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי
וּמְבַזְבְּזִים אֶת הַמַּשְׁאַבִּים
עַל בְּנִיַּת 
גֶּשֶׁר לוֹנְדּוֹן מִתְמוֹטֵט

בשלש מערכות- אקדח מעשן במערכה הראשונה ונחש עשן במערכה השלישית עושים את העבודה

אבל איך אפשר בלי שאיפה אחרונה?

במעיין הנעורים- אנו חשים התפעמות לנוכח  הדבר הלא רגיל של הצעיר ללא גיל, וכמו מסלולו של כדור הארץ סביב השמש בגין כוח המשיכה, כך  מסלול אהבתם של בני הזוג מחזירם לראשית הצירים.

ובמותר האישה-  אנחנו מבינים שלא כמו בשירים: קמה אל העולם, תיירת ומשפט קיום בהם מדובר באישה פרטית היודעת, חשה ומקבלת פרספקטיבה בשל ניסיונה ויתרונה הגדול באופן אישי. כאן לכל אישה אוניברסלית בעולם יש יתרון שבזכותו היא מגדילה לעשות. ומהו אותו יתרון? היכולת לטרוף את כל היסודות והטעמים לעיסה ולאפות בחם גופה. אדם פשוט מערב רק רוח בחומר, אבל אישה כמוני טורפת את כל היסודות ומגישה לכם את האני מאמין שלי בשירים שאני אופה בחום גופי בספר זה.

מוֹתַר הָאִשָּׁה

רוֹאָה זוּגוֹת חַיּוֹת מִזְדַּוְּגִים

הַנְּקֵבָה בּוֹרַחַת לִפְנֵי וְאַחֲרֵי

הָאָדָם מְעָרֵב רוּחַ בְּחֹמֶר

וּמַגְדִּילָה לַעֲשׂוֹת הָאִשָּׁה:

טוֹרֶפֶת אֶת כָּל הַיְסוֹדוֹת

וְהַטְּעָמִים לְעִסָּה

וְאוֹפָה בְּחֹם גּוּפָהּ

עכשיו אחרי שאמרתי לכם את כל זה, אני יכולה לצאת לטיול בקר שבו הכל מתחבר: כלבה על דשא, חתול בשיחים גזומים ופרא הספארי. ומי יכול לחבר וליצור את הקסם הזה? אמנות בכלל ושירה בפרט.

גם קריאת ספר חדש עם הקדשה של משוררת באוטובוס בשבת היא הבטחה לאי של נחת. או שכן  או שלא.

השירים נצח ואמן המוצגים זה לצד זה בעמודים סמוכים מבטאים את ההבדל הקטן בין הנצח של שירת משורר מת לעבודתו הבת חלוף של  אמן המצייר נערות על בדים ומנסה למנוע את רמזי קמילתן.

את שער הרקמה האנושית סוגרים השירים ממשות ופתוח. ומהי הממשות? סוף סוף אפשר להשתחרר ממשחק התפקידים ולפחד ממנו או לכמוה אליו –המוות. ובכל זאת גם אחריו הכל עדיין פתוח? לא. לא לכולם תהיה הזכות. רק יחידי סגולה יאכלו עם התולע. גם אחרי המוות אל תצפו לשוויון זכויות.

ממעגל ושער הרקמה האנושית, אנו עוברים אל מעגל פנימי יותר ושער גוונים של משפחה.

איך משפיע כח המשיכה על יחסי הגומלין בין המעגלים השונים?

האם אלו גוונים של משפחה ייחודית אחת,  או משפחות שונות הנעות במעגלי כח המשיכה של הרקמה האנושית?

שנים עשר שירים ישנם בשער גוונים של משפחה. האם לעשרים וארבעה השירים הקיימים בשער הרקמה האנושית יש עוצמה גדולה יותר?

האם הרקמה האנושית האוניברסלית חשובה יותר מגוונים של משפחה ייחודית?

דּוֹר שֵׁנִי לַעֲלִיָּה

אֲחוּזָה בָּאָרֶץ

אֵלֶיהָ הֶעְפַּלְתִּי

יְלָדַי –   יְלִידֶיהָ.

מִתְרוֹפֶפֶת אֲחִיזָתָם

בְּמַשַּׁב נְדוּדִים.

כְּמַחְזוֹר הַמַּיִם בַּטֶּבַע – 

יְהוּדִים חוֹזְרִים לְאַרְצָם

וּמִתְנַדְפִים אֶל הַפְּזוּרָה.

השיר דור שני לעליה פותח את השער השני. שיר אופטימי עם הבטחה  גדולה ל "פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה" ,  להקטנת חרדות אישיות והטלת ספקות. אני  באופן אישי אחוזה בארץ אליה העפלתי, לא נולדתי כאן. והנה מתרופפת אחיזתם של ילדי בני הדור השני, שהם גם ילידיה של אותה הארץ אליה העפלתי. אל דאגה, יש חוק טבע אוניברסלי ליהודים: כמחזור המים בטבע יהודים חוזרים לארצם ומתנדפים אל הפזורה. חוק שימור האנרגיה היהודי. מה שהיה להוכיח.

אם התמיד- עוד מעגל של סבתא, אבא ובת שהיא גם נכדה. תנוח דעתך- מחזקת ומעודדת הבת את רוחו של אביה. האב מתנצל על כך שהוא סוגד לאימו שהייתה לצידו במצוקות קור ורעב בערבות סיביר ובכך הוא מעדיפה כביכול על פני ביתו. בתשובתה החכמה מתוך היכרותה עם סבתה מוכיחה הנכדה את היותה חלק מהרקמה המשפחתית וממשיכת דרכה של אם התמיד.

יום האם- הסכנות מלהיבות יש בזה דבר מה תורשתי, אין המצב אמיתי הייתי רוצה בן כנף. (אמא של טייס שגאה כמו טווס ביום חגה)

זיקה- רגע של תסכול והרהורים. הבוקר בו אינך קם בני, מתחלף ברגע של נחת עם התעוררותך בצהריים.( לא לפני שביצעה האם סריקת מערכות הסטורית והסטרית לאחור)

ילדי הבוגר- בגרותו של הילד השוחה ובודק אם הכל בסדר אמא, מאפשרת לאם לקחת אוויר.(עד לפעם הבאה)

קדמה- דור אל דור יביע אומר.  במרוץ השליחים המקל עובר מהאם השואלת לילדים שעונים.

באים לקראתי- לאמא יש פרספקטיבה  והוכחה שגבריות היא ענג.

בָּאִים לִקְרָאתִי 

גֶּבֶר וְיַלְדָּה יָד בְּיָד בְּנָתִיב אֶחָד

לָהֶם אוֹתָן עֵינַיִם לָעוֹלָם

גַּבְרִיּוּת הִיא עֹנֶג:

הִתְיַחֲדוּת עִם הָאִשָּׁה

הִתְאַחֲדוּת עִם הַבַּת

ובשיר חשבון- פרספקטיבה של אם נטושה. כמו עלי כותרת של סביון נפוצים בהבשלתם חמשת ילדיה.

אמי לא עמי- שיר נוסף של פרספקטיבה והפעם עם האם מהאדמה לשמעים. חתך נקי, חיים חדשניים.

חלון לפכחון- חרדת האלמנות המגדירה סדר עדיפות או נובעת מאובדן התמימות וחוסר האמון בבן הזוג העתידי?

חַלּוֹן לְפִכָּחוֹן

אַתְמִיד בְּמַצַּב אַלְמָנוּת

בָּדָד בְּמָרוּת אָמָּנוּת

אַל רֶגֶל בֶּן זוּג בְּבֵיתִי

שֶׁמָּא יַעֲדִיף אֶת בִּתִּי

מתחת לפני השטח- הושלם המהפך. מצאי לך בן זוג ועזבי אנחנו הכוח העולה. אל תעירי לנו על ההתנהלות, מבקשים הילדים הבוגרים.

אוהבי כל-כמו תנועה הרמונית של קפיץ, כך רואה אדם ונדרך ואז נפעם. הכוח המניע לדריכה הוא היות בתם אחת החלופות לאהבתם.

שערי השירה הבאים הם שערי השפל והגאות. שפל לפני גאות, ללמדך: אתה קודם צריך להיות בשפל כדי להרגיש את הגאות. השיר הראשון בשער "שפל" ממחיש לנו היטב ובעצמה רבה את משמעותו של השפל.

האני הטובעני- טמונה בבוץ הקר, מלוח בפנים, סביבי הים סוער ואין מי שיעורר וירגיע את הגלים. אלו אינם גלים של ים אלא גלים של ימים חסרי תכלית. היא לבד באי שלה ללא האיש שלה. מלוח בפנים, על לוח שבפנים  תמונה של איש יקר.  "טמונה בבוץ הקר"  התמונה? האישה שללא האיש שלה? שניהם?

תזכורת- ושוב אותה תמונה ישנה שלך. הפעם זו שיחה בשניים. עיניים אשמות וקרינת יופי המשבשת את המערכות.

בֹּקֶר טוֹב 

עוֹרֶכֶת בִּקּוּר זִכְרוֹנוֹת

כְּמוֹ הָאָחוֹת הָרָאשִׁית בַּמַּחְלָקָה.

הָאַהֲבָה רַבַּת פָּנִים,

כְּמוֹ פְּנֵי אֲהוּבַי

אֲלֵיהֶם מַרְחִיבָה חִיּוּךְ דּוֹמֵעַ.

וְעוֹד הַלֵּב רָעֵב וְצָמֵא לְבָשָׂר וְדָם

 כמו בקור האחות הראשית בשעת בוקר  כך היא עורכת את ביקורה אצל זכרונותיה: חיוך דומע ותשוקות, כשבסופם הלב רעב וצמא לבשר ודם.

שבועת אמונים- דרך מקורית לשמר את זכרך: צהלה בזרועות האחר מוקדשת לך

השאר זיופים- אתה הגבר!

הבזק זכרון – לפני ואחרי שהגזע נגדע, תשוקה ועידוד לנערה הגבעולית  ולזוגות השוקקים ביער החוגג: אשרי הנטעים בזמן

בעל כרחי- משחק מילים, אין מוצא מזה. גם התיישבותו של אדם בליבה של ההתאהבות היא בעל כרחה.

חלום ופשרו- זוגות זוגות על מטות יחיד. שלא כמו בתיבת נוח, כאן הזוגות הם ניצולי מדבריות שמרחקי הגופים ביניהם כמו הזיות מעדנים של המורעב קרוב לסף.

השלכות- הקניבליזציה היא תנאי הכרחי ומקדים התחלה מחדש, להסתכל לאחור ללא מלח וסוכר. הכל ריק מחדש.

סולמות וחבלים-   נראה תמים ובכל זאת עוד בקשת סליחה, עוד אדי רצון טוב חמים, עוד חבלים ועוד סולמות ובכל זאת איננו קיימים. מה משמעותו של הסולם?

לא אגיד לך- לא אבגוד בסיפור שכתבתי, אבל לא אגיד לך. אני לא מוכנה לבגוד בסיפור שלי,

אבל לא אגיד לך שלא אוכל לחזור אליך ולבגוד בך. טאוטולוגיה.

הדברים- הלא מדוברים מכבידים.  אני זאת שעומדת לגריטה. לא אתה.

רצון טוב- מוגבל בזמן לא לנצח.

גזל- הזמן כגזלן ושוחק חיים ונעורים

היום עובר מצד לצד- כרטיס בכיוון אחד

היכן אניח ראשי- גם עם הכלבה שהיא שיא האמינות האהבה אין  אמון. דילמה קשה היכן אניח ראשי?

בדור- נמנעת, לא שרה, לא נופלת, לא קמה, רוצה להיות בשליטה. איזה פחד הבידור הזה.

נוע תנוע- ואף על פי כן מסתכנת בלי אכף, מחכה לניעור הגדול של הכדור מעל פניו, ובדרך תגלה מה תהיה אחריתה ומתי.

רוצה- שיזדקקו לי: בכל מקום ובכל תחום. לא לשחרר זה מקור הכוח שלי. לתרגיל חשבון, לתשלום חשבון, לעצם מלותי ולעמק רקמותיי.

הרי איך אדע שאני קיימת אם לא זקוקים לי.

הוֹכָחַת טַעֲנָה 

אַתָּה מְרַמֶּה

אֲנִי רוֹאָה

לְפִי הַתְּנוּעָה הַחַדָּה הַלֹּא גְּזִירָה

פִּיתָגוֹרָס זָוִית יְשָׁרָה

פֶַּתִי גּוֹרֵס: לְאֹרֶךְ הַצִּיר - גְּזֵרָה

אֵין לְהוֹצִיא שָׁרָשִׁים

מִיַּחַס בֵּין אִישִׁי שְׁלִילִי

תְּחוּם לֹא מֻגְדָּר לְךָ וְלִי

הַהַעֲרָכָה הַהֲדָדִית

דּוֹעֶכֶת מַעֲרִיכִית

 משחק מילים שממחיש חזק את הפערים: פיתגורס- פתי גורס. זווית ישרה -  פונקציה מעריכית. אין להוציא שורשים מיחס בין אישי שלילי ההערכה דועכת מעריכית.

בבל- המגדל העולה הוא היבריס אין שלום או זוהר במרומיו.

השיר חגיגה פותח את שער הגאות ואם כבר חגיגה אז חגיגה כפולה. חגיגת הפגישה והפרדה. הפרדה שלנו היא חגיגה ושמחה, כי יש מחר לאנושות.

הסקרנות- שאלה פתוחה וניסוי אנושי. מה יקרה אם תעבור דרך יותר נשים? האם תטבע, או הבחירה שלך בי תוכיח שאני המיטב.

מצב טבעי-הזדמנות טבעית. קצתי להיות בת חוה. אני לביאה חופשיה ואתה הארי שנושך בצווארי.

מערכת פתוחה—האמת תצא לאור. שהשדים כבר אינם הזעם מתר יתפרץ בעצמה.  להבדיל ממילים נוצצות מושלכות ונשיקות שלא חוזרים לקחתם.

גֶּלֶל מֶלֶל 

אֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרִים

כֵּן עוֹשִׂים

הַדִּבּוּר מַפְרִיעַ לַנְּשִׁימָה הַמוּאֶצֶת
לַשִּׁמּוּש הַיְּעוּדִי בַּפֶּה

הַבּוּז הַהֲדָדִי לַדִּבּוּר
מְדַבֵּר בְּעַד עַצְמוֹ

הבנו כבר הכל, לא צריך להסביר יותר ולדבר. הדבור  רק מפריע לנשימה המואצת. הבוז ההדדי כבר עושה לנו את העבודה. רגע סינגולרי ייחודי.

אחד בספטמבר- מהפך. תלמידי – מלמדי.

התעדנות- מתרגלים אהבה בתשורות חליטות תה. אותה שתיקה שבגלל מלל משקפת בוז. כאן דממת האלחוט מהווה אמצעי לתאומים (כלים) שלובים המחוברים בנימי נפש.

הכל בראש-  מעניין של מי הראש הזה?

בריאות-מעוף זוגי כמבחן בריאותי.

בִּתְנוּעָה 

אַתָּה בִּצְעָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים

עוֹקֵף אוֹתִי בְּמִסְדְּרוֹן מִפְעַל הַ"הַי-טֵק"

אַךְ גַּם אֲנִי מַגִּיעָה בַּזְּמַן

לְאוֹתוֹ הַדִּיּוּן

אַתָּה נוֹסֵעַ מַהֵר מִמֵּנּי

חוֹלֵף עַל פְּנֵי מְּכוֹנִיתִי 

וּשְׁנֵינוּ נִפְגָּשִׁים בָּרַמְזוֹר

בְּהַפְלָגַת סְפִינַת הָאַהֲבָה

שׁוֹנִים

הַקֶּצֶב הָרֶצֶף

וְקֶצֶף גַּלֵּי הַגּוּף

לוֹמֶדֶת לְפַלֵּס אֶת נְתִיבִי

לְצַד דַּרְכְּךָ

כל אחד בקצב שלו אבל מתמזגת

שקיפות- עידן האפליקציה לא משנה מהותית את הציפיות ההדדיות בין הגבר לאישה.

לא חרדים- משחק מילים.  האשה בצפון ואתה כאן איתי. אין סיבה לחרדה, הפאות מסתתרות.

תְּמוּנַת מַצָּב  

לַנָּשִׁים סְבִיבִי

נְכָדִים בַּנַּיָּדִים

וְלִי - אֵיבָרִים מְגָרִים וּמַוְרִידִים

לְהַנַאֲת יְדִידִים

וְלֹא לְהַבַאֲת יְלָדִים

כל אחד תורם לחברה בדרכו שלו. מי עם נכדים בניידים. מי עם איברים מגרים להנאת ידידים.

שעור פרטי- לא רוצה ללמוד  רוצה לדרוך להתבוצץ. בוטחת בגשש הרגשות.

אתך זה כמו נהיגה בעיר- אתה תל אביב חלומותי. גם פניות חדות גם רמזורים אדומים, גל ירוק, קנסות וגרירות.

דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר

אֲנַחְנוּ שְׁנֵי קַוִּים נוֹסְקִים

נֶחְתַּכְנוּ בְּהֶבְזֵק בְּרָקִים

אֲבָל הַמְּגַמָּה נִשְׁמֶרֶת

אֵין אֹפֶק לִפְגִישָׁה חוֹזֶרֶת

הייתה פגישה אחת "נחתכנו...", כמו שני קוים ישרים לא מקבילים, עם שיפוע חיובי – ישרים עולים, "נוסקים", אבל רק פגישה אחת, לא יותר.

התמכרות- שאלה פתוחה. לכשאצטמק האם תישאר איתי?

אל על-  הרהורי סיכום.  חיי הבוגרים לא עלו יפה ובכל זאת אתלה גבוה בשמים. הרי נמלת מטלות אני.

אויר צח- סוג של שחרור מלפיתתו של שיר במעבר משפל לגאות. מכבלי השיר אל אחו הכתיבה הרעננה.

אחרי שהתמסרנו אל כוח המשיכה והתערסלנו בשיריו, הגיע הזמן לגלוש בעזרתו אל השער החמישי: במחיצת היופי אותו מגלה לנו חגית בת-אליעזר באמצעות מיטב שירים רוסיים ואנגלוסכסיים מתורגמים.

השיר יבואו גשמים רכים של שרה טיסדייל הפותח את השער ממחיש לנו אווירת שלווה כביכול של אחרי מלחמה. עולם כמנהגו נוהג. הוא היה, הוא הווה והוא יהיה. יבואו גשמים רכים, הסנונית תשיר, השיזף יפרח, צפרדע תכרכר ואדום החזה ישרוק. כל זה עם אבל אחד גדול: אף לא אחד ישים ליבו שהייתה מלחמה ואיננה עוד, שהיינו כאן ואיננו עוד.

השיר היא נחיל של יופי של לורד ביירון השני בשער, מאפיין וממחיש לנו היטב בצבע, ברגש, באור, בצל בשלמות הגוף וברוח מהי רקמה אנושית.

הִיא נְחִיל שֶׁל יֹפִי / לורד ביירון

הִיא נְחִיל שֶׁל יֹפִי כְּמוֹ הַלֵּיל

עִם שְׁמֵי כּוֹכָב בְּלִי עֲנָנִים.

כְּלִיל שְׁלֵמוּתָהּ כִּמְבוֹלֵל

כֵּהֶה, בָּהִיר – מֵיטַב גְּוָנִים.

מְעֻדָּנִים לְאוֹר הַלֵּל

כָּךְ לְיוֹם עַז לֹא נִתָּנִים.

תּוֹסֶפֶת צֵל, מִגְרַעַת אוֹר

הָיוּ פּוֹגְמוֹת בְּזֶה הַחֵן,

הַזָּע בְּכָל תַּלְתַּל שָׁחֹר,

סְבִיב הַפָּנִים קוֹרֵן, אָכֵן

הַמַּחְשָׁבוֹת שְׁלֵווֹת לֵאמֹר

עִדּוּן טָהוֹר בָּהֶן שׁוֹכֵן.

גּוֹנֵי עוֹרָהּ הַלּוֹהֲטִים,

וְחִיּוּכִים מְלֹא הַפָּנִים

רַכִּים, רוֹגְעִים, אַךְ רְהוּטִים,

הֵם מְסַפְּרִים, שֶׁעִדָּנִים

בְּטוּב, בְּאַהֲבָה בּוֹלְטִים

לִבָּהּ, רוּחָהּ מִתְאַפְיְנִים!

בשיר הבא טייס אירי צופה את מותו של ויליאם בטלר ייטס הכל מתערבב ומתקזז: חיים ומוות שווי קיזוז, חשיבה צלולה על עתיד מבוזבז ורגשות סחרור ברום ענן. גורלי ברור. נלחם אני לא משנאה ומגן לא מאהבה. ומה יקרה לתושבי העיירה? סביר שלא יחול שינוי בחייהם לאחריי.

מה שהיה הוא שיהיה. מה שהיה להוכיח.

An Irish Airman Foresees His Death   /   W. B. Yeats

I know that I shall meet my fate

Somewhere among the clouds above;

Those that I fight I do not hate

Those that I guard I do not love;

My country is Kiltartan Cross,

My countrymen Kiltartan's poor,

No likely end could bring them loss

Or leave them happier than before.

Nor law, nor duty bade me fight,

Nor public man, nor cheering crowds,

A lonely impulse of delight

Drove to this tumult in the clouds;

I balanced all, brought all to mind,

The years to come seemed waste of breath,

A waste of breath the years behind

In balance with this life, this death

טַיָּס אִירִי צוֹפֶה אֶת מוֹתוֹ /

ויליאם בטלר ייטס

אֲנִי יוֹדֵעַ: גּוֹרָלִי –

חֻפַּת שָׁמַיִם מַרְהִיבָה.

נִלְחָם אֲנִי לֹא מִשִּׂנְאָה,

מֵגֵן – אַךְ לֹא מֵאֲהַבָה.

קִילְטַרְטֶן קְרוֹס – הָעֲיָרָה.

פְּשׁוּטֵי עַמָּהּ – כַּחֲבֵרַי.

סָבִיר שֶׁלֹּא יָחוּל שִׁנּוּי

בְּחַיֵּיהֶם לְאַחֲרַי.

לֹא חֹק הִזְנִיק אוֹתִי לַקְּרָב,

לֹא מַנְהִיגִים, גַּם לֹא חוֹבָה.

רִגְשַׁת סִחְרוּר בְּרֹם עָנָן

לִי יֵצֶר הָעִנּוּג קָבַע.

הַכֹּל שָׁקַלְתִּי בִּצְלִילוּת:

שְׁנוֹת עֲַתִידִי נִדְמוֹת בִּזְבּוּז,

בִּזְבּוּז חַמְצָן גַּם הֶעָבָר,

חַיִּים וּמָוֶת שְׁוֵי קִזּוּז.

אין לי עניין של אנה אחמטובה- שיר ארס פואטי במיטבו. בשיר הכל צריך להיות אחרת, לא כפי שמקבל היא מסבירה לנו. מתוך שיירים ופסולת הם צומחים השירים. ואז מתוך קול של רוגז ואו כתם עובש הוא יתרונן בלבך.

באשת לוט של אנה אחמטובה אנחנו מקבלים שיעור לחיים, ומתוודעים לרקמה האנושית של סדום היקרה, ולגוונים של משפחה, אם ואישה, תוך הבנת המחיר שמשלמת אשת לוט בשל הפניית מבטה.

Ахматова / Анна жена Лотов

            Жена же Лотова оглянулась

            позади его и стала соляным столпом.

                        Книга Бытия

И праведник шел за посланником Бога,

Огромный и светлый, по черной горе,

Но громко жене говорила тревога:

Не поздно, ты можешь еще посмотреть

На красные башни родного Содома,

На площадь, где пела, на двор, где пряла,

На окна пустые высокого дома,

Где милому мужу детей родила.

Взглянула, и, скованы смертною болью,

Глаза ее больше смотреть не могли;

И сделалось тело прозрачною солью,

И быстрые ноги к земле приросли.

Кто женщину эту оплакивать будет,

Не меньшей ли мнится она из утрат?

Лишь сердце мое никогда не забудет

Отдавшую жизнь за единственный взгляд.

אֵשֶׁת לוֹט / אנה אחמטובה

הָלַךְ הַצָּדִיק בְּעִקְּבוֹת הַשָּׁלִיחַ,

עָצוּם וּבָהִיר עַל הָהָר הַשָּׁחֹר,

הִתְרִיעַ הַקּוֹל בָּאִשָּׁה: פֵּן יַשְׁכִּיחַ

הַצַּעַר, תַּפְנִי עוֹד מַבָּט לְאָחוֹר

עַל סְדוֹם יְקָרָה, עַל יְפִי מִגְדָּלֶיהָ,

עַל זוֹ הֶחָצֵר, בָּהּ זִמַּרְתְּ, בָּהּ אָרַגְתְּ,

קוֹמַת בִּנְיָנֵךְ, רֵיקָנוּת חֲלָלֶיהָ,

שָׁם לְבַעֲלֵךְ יְלָדִים הֶעֱנַקְתְּ.

מְאוֹר הָעֵינַיִם, אָבַד עָלָיו כֶּלַח,

כְּאֵב עַז עַד מָוֶת הִכָּה, נִדְהֲמָה,

הָפַךְ אָז גּוּפָהּ הַזָּקוּף לִנְצִיב מֶלַח,

אֶת נוֹעַ רַגְלֶיהָ כָּבְלָה אֲדָמָה.

אִשָּׁה זֹאת נִדְמֵית אֲבֵדָה פְּחוּתַת עֵרֶךְ,

אֵי-מִי מִתְאַבֵּל וּלְמִי לֵב נִצְבָּט?

אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח שֶׁבַּדֶּרֶךְ

שִׁלְּמָה בְּחַיֶּיהָ בְּעַד הַמַּבָּט.

בשיר הבא אנו מתוודעים לשירו של אלכסנדר פושקין: המכתב של טטיאנה לאונגין. שיר שמביע את תחושותיה של טטיאנה לאהובה. תחילה רק לשתוק רציתי. יודעת אני כי תוכל לבוז לי אם תבחר. אתה מואס מהר. ובכל זאת אחשוב יומם וליל איך שוב אראה את זיו פניך. גם אם יהיו לי בעל וילדים אני שלך לעולמים. הפנטזיה הגברית האולטימטיבית  המשותפת של משורר רוסי ונתן אלתרמן הישראלי בזמר שלש התשובות.

בשיר נביא של אלכסנדר פושקין אנחנו נחשפים אל מקורות ההשראה של משה הנביא:

מדבר קודר, שרף עם שש כנפיים. נגיעה באצבע קלילה מביאה לשמיעת מלאכים עפים ורחשי גפנים. לא הכל רגוע ושלו. ידו שאל שפתי הצמיד, את לשוני תלשה תמיד. ורק אחרי שליפת לבו התם: כמת שכבתי במדבר האל נשא אלי דבר.

        נביא /  פושקין

מִדְבָּר קוֹדֵר, בָּדָד אֲנִי

נוֹדֵד, כִּמְעָט מוֹעֵד אַפַּיִם.

צָמֵא לְסַעַד רוּחָנִי,

פִּתְאוֹם שָׂרָף עִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם

אֵי שָׁם בַּדֶּרֶךְ לִי נִגְלָה.

נָגַע בְּאֶצְבָּע קַלִּילָה

כְּבַחֲלוֹם בָּאִישׁוֹנַיִם.

כְּנֵץ פָּעַרְתִּי הָעֵינַיִם.

וּכְשֶׁנָּגַע הוּא בְּאָזְנַי

מִגְוָן נֶחְשַׂף אָז בְּפָנַי

שֶׁל הַצְּלִילִים: תְּנוּדוֹת רָקִיעַ,

שָׁמַעְתִּי מַלְאָכִים עָפִים,

אַף רַחֲשֵׁי גְּפָנִים רָפִים,

שִׁכְשׁוּךְ דָּגִים אֵלַי הִגִּיעַ.

יָדוֹ שֶׁאֶל שְׂפָתַי הִצְמִיד

אֶת לְשׁוֹנִי תָּלְשָׁה – תָּמִיד

הָיְתָה חוֹטֵאת כָּזָב, קְלוֹקֶלֶת.

שָׁתְלָה תַּחְתֶיהָ לְשׁוֹן נַחַשׁ,

אֲשֵׁר חָכְמַת דּוֹרוֹת רָכַשׁ –

אוֹתָהּ הַיָּד הַמְגֹאֶלֶת.

בַּחֶרֶב מְלַאכְתּוֹ חָתַם:

מִתּוֹךְ חָזִי פָּעוּר קָרוּעַ

שָׁלַף אֶת לְבָבִי הַתָּם,

וּבִי פֶּחָם לוֹהֵט תָּקוּעַ.

כְּמֵת שָׁכַבְתִּי בַּמִּדְבָּר,

הָאֵל נָשָׂא אֵלַי דָּבָר:

"נָבִיא אַתָּה, חַדֵּד חוּשֶׁיךָ,

בִּי הַאֲמֵן, הֱיֵה מַרְשִׁים,

סֹב בָּעוֹלָם, הַשְׁמַע דְּבָרֶיךָ,

שֶׁיִּצְרְבוּ לֵב אֲנָשִׁים".

לנביא נוסף אנחנו נחשפים בשירו של מיכאיל לרמונטוב –נביא.

הפעם יש לנו נביא המלין על מצבו מאז נתן לו הבורא סגולות הכל יודע. אבל ורש מהערים נמלטתי בעור שיניים. ומה חושבים עליו האחרים?  הנה למדו שעור אמין, האיש בהתנשאות גוברת רצה, טפש שנאמין שמשפתיו קדשה דוברת.

השיר לילה , רחוב, פנס, מרקחת של אלכסנדר בלוק חותם את במחיצת היופי ואת הספר.

כח המשיכה פועל את פעולתו, אנו נעים במעגלים. גם לחיים מעגל משלהם. כשתמות- שוב מלכתחילה. תתחיל הכל ממש כאז. לילה, צינה, חוזר חלילה, חנות מרקחת, רחוב, פנס.

ספר השירים "כח משיכה" בעריכת גבריאל מוקד בהוצאת כרמל-עמדה הוא ספר שיריה הרביעי של חגית בת-אליעזר. קדמו לו:

"בעזרת חברים" (2016) בהוצאת כרמל

"התנסויות" (2012) בהוצאת כרמל

"השקת ספינת צפייה"(2008) בהוצאת כרמל

כמו בכל ספרי השירה שלה, גם בספר זה חושפת לנו חגית בת-אליעזר את השקפת עולמה בשירה חריפה חדה וברורה. מעט מדברת והרבה אומרת. הרי הכל וקולה בעולם חד וברור.

קריאת שירתה של חגית בת-אליעזר אפשרה לי ללכוד את הרגע שבו ים הכנרת של הרקמה האנושית מתמלא. הבנתי את היותה של הרקמה קצרת מועד, ממש כמו חשבון הבנק והכנרת המתמלאים אמנם, אך לא לזמן רב.

ללכת ולצעוד עם שירתה כברת דרך, ולקום אל העולם כשגלי השפעתם נוגעים בי לעוד יום. להבחין בגוונים של משפחה המתנדפת אל הפזורה, ביחסי אם ובן, בעל ואשה.

להיות איתה בשפל ללא האיש שלה, לבד באי שלה. לערוך ביקור זיכרונות, לרצות שיזדקקו לי לתרגיל חשבון ותשלום חשבון. לנסוק ביחד עם שירתה בדרך הישר אל הגאות, אל ההתמכרות שאפשרה לי ליהנות גם ממחיצת היופי של משוררים אחרים.

נכון, כל אחד לבד ויש לטענה הוכחה, אבל מותר האישה ומותר כח משיכה שטורף לנו את כל היסודות והטעמים ואופה לנו אותם בחום שירתה. מה עוד נשאר להוכיח?

ואם לא נשאר מה להוכיח בעולמנו ולידיעת המאריצים: שאו עיניכם "למרחקים" (שיר הסיום על הכריכה האחורית) כוח המשיכה נושא אותנו למרחקים ונותן לכם ולי סיבה לאופטימיות זהירה.

לַמֶּרְחַקִּים 

הָרְאִיָּה

הַחוּשׁ הַמּוֹבִיל

כְּמוֹ כֶּלֶב נְחִיָּה מְאֻמָּן 

הַלְאָה מֵעַצְמִי

אֶל הַקַּל הַיָּפֶה וְהַשּׁוֹנֶה