פואמה:
הַלֵיידִי מִשָלוֹט/ אלפרד לורד טניסון מאנגלית יעקב שקד 
חֵלֶק I
לִשׁתֵּי גּדוֹת הַנָּהָר נָחִים,
שָׂדוֹת כִּבדֵי תּבוּאָה, פּוֹרחִים,
עַד קצֵה הָאוֹפֶק נִמתָּחִים;
וּבַשָּׂדֶה, אֵם הַדּרָכִים
אֶל הַמּצוּדָה שֶׁל קָמֶלוֹט.
וַאֲנָשִׁים שָׁם מִתהַלְּכִים,
וּמִסתַּכּלִים עַל הַפּרָחִים,
שֶׁסּבִיב אִי, תַּחתֵּיהֶם, פּוֹרחִים,
הָאִי שֶׁשּמוֹ שָׁלוֹט.
צַפצָפוֹת רֹאשָׁן יָנִידוּ,
וְרוּחוֹת קלִילוֹת יַרעִידוּ,
דֶּרֶך גַּל שֶׁרָץ תָּמִיד הוּא,
דּמִי נָהָר וְאִי יַרעִיד הוּא,
בּוֹאֲךָ לְקָמֶלוֹט.
אַרבַּע חוֹמוֹת, צרִיחִים שׁוֹלטִים,
צִבעָם אָפוֹר, הֵם נִיבַּטִים
אֶל שׂדֵה פּרָחִים וְאִי שׁוֹקטִים,
עוֹטרִים לַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
לִשׂפַת הַמַּיִם עֲרָבוֹת,
וּבַנָּהָר אָרבּוֹת שׁלֵווֹת,
הַנִּגרָרוֹת אַחַר כָּבוֹד;
עִמָּן שָׁטוֹת סִירוֹת נָאווֹת,
עַדֵּי בּוֹאָן לְקַמֶלוֹט.
אַך מִי רָאָה אוֹתָהּ עוֹמדָה,
אוֹ מְנוֹפֶפֶת בְּיָדָהּ?
הַכֹּל אָדָם אֶת שׂמָהּ יָדַע?
הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט?
רַק הַקּוֹצרִים, אוֹזנָם עֵרָה,
בִּשׂדוֹת הַשְּׂעוֹרָה שׂעִירָה,
שַׁמעוּ צלִילֵי חֶדוָת שִׁירָהּ,
מִתהַדהֲדִים אֶל הַטִּירָה,
עַל פּנֵי נָהָר אֶל קָמֶלוֹט.
וּלבוֹא הָעֶרֶב, עֵת פּלִיאָה,
הֵם שָׁם שׁוֹמעִים, בִּתְהִיָּה,
קוֹל רַחַשׁ-לָחָשׁ; "הִיא פֵיָה.
הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט."
חֵלֶק II
יוֹמָם וָלֵיל טוֹוָה הִיא רַק
אָרִיג קָסוּם, לוֹ צִבעֵי חַג.
שׁמוּעָה בָּאָתָהּ, לַחַשׁ דַּק;
קלָלָה תְּבוֹאֶנָּה אִם אַף דַּק
תַּשׁהֶה עֵינָהּ עַל קָמֶלוֹט.
מָה הַקּלָלָה? זֹאת לֹא תֵּדַע,
וְכָך טוֹוָה בְּהַתמָדָה,
כִּי מִלּבַד זֹאת אֵין לָהּ טִרדָּה,
לַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
וּבְמַרְאָה צֶחַת פָּנִים,
תּלוּיָה מוּלָהּ כָּל הַשָּׁנִים,
צלָלֵי עוֹלָם בָּאִים, נָעִים,
וְגַם הַדֶּרֶך שָׂם בִּפנִים,
נִפתֶּלֶת לָהּ אֶל קָמֶלוֹט.
שָׁם הַנָּהָר חוֹתֵר בְּאוֹן,
וְגַם הַכּפָר שָׁם בְּגָאוֹן,
וּבנוֹת הַכּפָר שָׁם בְּשָׁאוֹן,
חוֹלפוֹת עַל פּנֵי שָלוֹט.
עִתִּים כַּת נְעָרוֹת עוֹלצוֹת,
אִישׁ דָּת הוֹלֵך טָפוֹף צָעוֹד,
אוֹ נַעַר עִם כּבָשׂיו, רוֹעוֹת,
אוֹ עֶלֶם בְּשָׁני וְהוֹד,
עוֹברִים אֶל קָמֶלוֹט.
עִתִּים עַל פּנֵי הָראִי, קָדוּר,
הָאַבִּירִים רוֹכבִים בְּטוּר:
אַך לָהּ אֵין אַף אַבִּיר מָסוּר,
לַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
אַך לֶאֱרוֹג עוֹד נֶהֱנֵית
תּמוּנוֹת מִן הַמַּראָה, לְעֵת
שָׁם תַּעֲבוֹר, בְּלֵיל שָׁקֵט,
בְּשִיר מִספֵּד לִוויָת אִישׁ מֵת,
מוּאֶרֶת אֱלֵי קָמֶלוֹט.
אוֹ בְלֵיל סַהַר, לֵיל אוֹרה,
זוּג אוֹהֲבִים צָעִיר נִקרָה:
"עָיַפתִּי מִצּלָלִים," אָמרָה
הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
חֵלֶק III
כִּמטַחֲוֵי חֵץ מִמּקוֹמָהּ
רָכוּב בָּא אִישׁ הַמִּלחָמָה,
בֵּינוֹת שָׂדוֹת כִּבדֵי קָמָה
נָשׁקוּ נִשׁקוֹ קַרנֵי חַמָּה
וּשׁמוֹ סֵר לַנסֶלוֹט.
עוֹד לֹא כָּרַע בִּפנֵי גבִירתוֹ
בִּמלוֹא שִׁריוֹן וְתִפאַרתּוֹ
הַמַּבהיקָה, אַבִּיר כּמוֹתוֹ
בְּכָל סבִיבוֹת שָׁלוֹט.
מְשֻׁבָּצִים אַבנֵי יְקָר,
כּמוֹ אוֹר הַכּוֹכָבִים יִזהָר,
הבהִיקוּ רֶסֶן ואַפסָר
וּצלִיל עִנבְּלֵיהֵם כּמוֹ שָׁר
כּשֶׁהוּא רָכַב אֶל קָמֶלוֹט
רוֹבֶה-קָשָׁת עָז בְּיָדוֹ,
וְקֶרֶן כֶּסֶף עַל צִידּוֹ,
וּבְרוֹכבוֹ צִלצֵל כּבוֹדוֹ,
בְּכֹל סבִיבוֹת שָׁלוֹט.
בְּיוֹם צַח זֶה בָּהַק כּמוֹ אוּר,
אוּכַּף סוּסוֹ רוֹב חֵן עָטוּר,
וּבקַסדָּתוֹ נוֹצַת בַּרבּוּר,
גֵּאָה, נִישֵׂאת כְּלַהַב נוּר,
כּשֶׁהוּא רָכַב אֶל קָמֶלוֹט.
מַמָּשׁ כְּמוֹ לְעִתִּים הֵן יֵשׁ,
וּמֵרקִיעוֹ כּוֹכָב גּוֹלֵשׁ,
וּבְנָפלוֹ יוֹתִיר זנַב אֵשׁ,
מֵעַל טִירַת שָׁלוֹט.
עַל סוּס קרָבוֹת אַבִּיר בָּא הוּא;
מִצחוֹ וּשׁתֵּי עֵינָיו זָרחוּ;
מִתַחַת קַסדָּתוֹ צָנחוּ
תַּלתַּלֵי פֶּחָם עֵת הוּא,
רָכַב אֶל קָמֶלוֹט.
מִן הַגָּדָה דּמוּתוֹ הֵאִירָה.
בִּראִי האֶלגָבִישׁ הִזהִירָה.
"טִירְרָה לִירְרָה," שָׁר אַבִּירָה,
שָׁר סֵר לנסלוט.
חָדרָהּ אֶל הַחַלּוֹן חוֹצָה,
שׁוֹכַחַת קִלְלַת קִיצָהּ,
הִיא רָאֲתָה פּרִיחַת נִיצָה,
אֶת הַקַּסדָּה, אֶת הַנּוֹצָה,
וְגַם אֶת קָמֶלוֹט.
לָחוּץ הָאֶרֶג עָף גָּאָה.
סדָקִים נִיטווּ עַל הַמַּראָה.
"בָּאַתנִי הַקּלָלָה!" קָראָה
הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
חֵלֶק VI
בְּרוּחַ קֶדֶם שֶסָּעַר,
נִראָה הָחוֹרֶשׁ כֹּה מוּזָר,
וְהַנָּהָר מֵלִין חָתַר,
וְהַמַּבּוּל כְּמוֹ חָזַר,
אֶל הַצּרִיחִים שֶׁל קָמֶלוֹט.
יָרדָה הִיא וְסִירָה נָאוָה
מָצאָה תַּחתֵּי הָעֲרָבָה,
עַל הַחַרטוֹם אֶת שׁמָהּ כָּתבָה:
'הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט'.
וּבְמוֹרָד פּנֵי הַנָּהָר,
כְּמוֹ נָבִיא - בְּאוֹב נִסתָּר
חוֹזֶה אֶת גּוֹרָלוֹ הַמַּר -
הִיא בַּמַּבָּט זגוּגִי וַזָּר
נִבּטָה אֶל קָמֶלוֹט.
וּבָעָצוֹם הַיּוֹם עֵינָיו,
פִּתחָה הַקֶּשֶׁר וַתִשׁכַּב,
וּבַנָּהַר עַל רוֹך מֵימָיו,
הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
שַׁכבָה הִיא, גּלִימָתָהּ תַּלבִּין,
נָעָה לִשמֹאל וְלִיְמִין--
וְהֶעָלים נוֹשׁרִים קלִילִים--
מִבּעַד קוֹלוֹת לֵיל וּצלִילִים,
נִישֵׂאת אֶל קָמֶלוֹט.
וְעֵת רֹאשׁ הַסִּירָה בְּאוֹן
חָתַר, הַהַר וְהַשָּׁרוֹן
שָׁמעוּ שִׁירָהּ הָאַחֲרוֹן,
הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
שָׁמעוּ מִזמוֹר נוּגֶה, קָדוֹשׁ,
מוּשָׂר בְּקוֹל רָם וּבִלחוֹשׁ,
עַד אַט נִקרָשׁ דָּמָהּ קָרוֹשׁ,
וּברַק עֵינָהּ חָדַל מִלּחוֹשׁ,
וּראוֹת אֶת קָמֶלוֹט.
כִּי טֶרֶם גַּל, עָלָיו נישׂאָהּ,
אֶל גּדַת-הַנָּהָר הֵבִיאָהּ,
שׁוֹרֶרֶת בְּשׁירָהּ גָּוְעָה,
הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
תַּחתֵּי מִגדָּל רָם וּגזוּזטרוֹת,
וְגַן דּוֹבֵק אֶל הַקִּירוֹת,
דּמוּתָהּ זוֹהֶרֶת צָפָה עוֹד,
כְּמֵת חִוְרָה בֵּין הֵיכָלוֹת,
דּוֹמֶמֶת לָהּ בְּקָמֶלוֹט.
לַמַּעֲגָן יָצאוּ הֵמָּה,
אַבִּיר, אִכָּר, גּבִירָה רָמָה,
עַל הַחַרטוֹם קָראוּ אֶת שׂמָהּ;
'הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט'.
מִי הִיא זֹאת, מָה הַקּוֹרוֹת?
וּבָאַרמוֹן רַב הָאוֹרוֹת
גָּוַע אָז קוֹל הַחֲצוֹצרוֹת,
וְהִצטַלבוּ בְּחִיל וּרעוֹד
הָאַבִּירִים שֶׁל קָמֶלוֹט.
אַך לַנסֶלוֹט, חָשַׁב דַּק זמַן,
וְסַח; "פָּנֶיהָ רַב חִנָּן.
הָאֵל הַטּוֹב לָהּ חֵן חָנָן.
לַלֵיידִי מִשָׁלוֹט."
בסרטון -המתרגם יעקב שקד קורא את הפואמה בעברית:
The Lady of Shalott
Alfred Lord Tennyson (1842)
PART I
On either side the river lie
Long fields of barley and of rye,
That clothe the wold and meet the sky;
And thro' the field the road runs by
To many-tower'd Camelot;
And up and down the people go,
Gazing where the lilies blow
Round an island there below,
The island of Shalott.
Willows whiten, aspens quiver,
Little breezes dusk and shiver
Thro' the wave that runs for ever
By the island in the river
Flowing down to Camelot.
Four gray walls, and four gray towers,
Overlook a space of flowers,
And the silent
The Lady of Shalott.
By the margin, willow veil'd,
Slide the heavy barges trail'd
By slow horses; and unhail'd
The shallop flitteth silken-sail'd
Skimming down to Camelot:
But who hath seen her wave her hand?
Or at the casement seen her stand?
Or is she known in all the land,
The Lady of Shalott?
Only reapers, reaping early
In among the bearded barley,
Hear a song that echoes cheerly
From the river winding clearly,
Down to tower'd Camelot:
And by the moon the reaper weary,
Piling sheaves in uplands airy,
Listening, whispers " 'Tis the fairy
Lady of Shalott."
PART II
There she weaves by night and day
A magic web with colours gay.
She has heard a whisper say,
A curse is on her if she stay
To look down to Camelot.
She knows not what the curse may be,
And so she weaveth steadily,
And little other care hath she,
The Lady of Shalott.
And moving thro' a mirror clear
That hangs before her all the year,
Shadows of the world appear.
There she sees the highway near
Winding down to Camelot:
There the river eddy whirls,
And there the surly village-churls,
And the red cloaks of market girls,
Pass onward from Shalott.
Sometimes a troop of damsels glad,
An abbot on an ambling pad,
Sometimes a curly shepherd-lad,
Or long-hair'd page in crimson clad,
Goes by to tower'd Camelot;
a And sometimes thro' the mirror blue
The knights come riding two and two:
She hath no loyal knight and true,
The Lady of Shalott.
But in her web she still delights
To weave the mirror's magic sights,
For often thro' the silent nights
A funeral, with plumes and lights
And music, went to Camelot:
Or when the moon was overhead,
Came two young lovers lately wed:
"I am half sick of shadows," said
The Lady of Shalott.
PART III
A bow-shot from her bower-eaves,
He rode between the barley-sheaves,
The sun came dazzling thro' the leaves,
And flamed upon the brazen greaves
Of bold Sir Lancelot.
A red-cross knight for ever kneel'd
To a lady in his shield,
That sparkled on the yellow field,
Beside remote Shalott.
The gemmy bridle glitter'd free,
Like to some branch of stars we see
Hung in the golden Galaxy.
The bridle bells rang merrily
As he rode down to Camelot:
And from his blazon'd baldric slung
A mighty silver bugle hung,
And as he rode his armour rung,
Beside remote Shalott.
All in the blue unclouded weather
Thick-jewell'd shone the saddle-leather,
The helmet and the helmet-feather
Burn'd like one burning flame together,
As he rode down to Camelot.
As often thro' the purple night,
Below the starry clusters bright,
Some bearded meteor, trailing light,
Moves over still Shalott.
His broad clear brow in sunlight glow'd;
On burnish'd hooves his war-horse trode;
From underneath his helmet flow'd
His coal-black curls as on he rode,
As he rode down to Camelot.
From the bank and from the river
He flash'd into the crystal mirror,
"Tirra lirra," by the river
Sang Sir Lancelot.
She left the web, she left the loom,
She made three paces thro' the room,
She saw the water-lily bloom,
She saw the helmet and the plume,
She look'd down to Camelot.
Out flew the web and floated wide;
The mirror crack'd from side to side;
"The curse is come upon me," cried
The Lady of Shalott.
PART IV
In the stormy east-wind straining,
The pale yellow woods were waning,
The broad stream in his banks complaining,
Heavily the low sky raining
Over tower'd Camelot;
Down she came and found a boat
Beneath a willow left afloat,
And round about the prow she wrote
The Lady of Shalott.
And down the river's dim expanse
Like some bold seer in a trance,
Seeing all his own mischance--
With a glassy countenance
Did she look to Camelot.
And at the closing of the day
She loosed the chain, and down she lay;
The broad stream bore her far away,
The Lady of Shalott.
Lying, robed in snowy white
That loosely flew to left and right--
The leaves upon her falling light--
Thro' the noises of the night
She floated down to Camelot:
And as the boat-head wound along
The willowy hills and fields among,
They heard her singing her last song,
The Lady of Shalott.
Heard a carol, mournful, holy,
Chanted loudly, chanted lowly,
Till her blood was frozen slowly,
And her eyes were darken'd wholly,
Turn'd to tower'd Camelot.
For ere she reach'd upon the tide
The first house by the water-side,
Singing in her song she died,
The Lady of Shalott.
Under tower and balcony,
By garden-wall and gallery,
A gleaming shape she floated by,
Dead-pale between the houses high,
Silent into Camelot.
Out upon the wharfs they came,
Knight and burgher, lord and dame,
And round the prow they read her name,
The Lady of Shalott.
Who is this? and what is here?
And in the lighted palace near
Died the sound of royal cheer;
And they cross'd themselves for fear,
All the knights at Camelot:
But Lancelot mused a little space;
He said, "She has a lovely face;
God in his mercy lend her grace,
The Lady of Shalott."
על 'הליידי משלוט'
©
יצירתו המרהיבה של אלפרד לורד טניסון. סיפורה הנוגע ללב של ליידי ענוגה, הנאלצת לחיות בבדידות, בטירה בלב אי בלב נהר, מול טירת קמלוט של המלך ארתור, כי היא מאמינה שקללה תּבוֹאֱנָּה אם היא תסתכל על הטירה. היא אינה יודעת מה הקללה הזאת ומה מקורה, מפני שהיא יודעת עליה רק מפי השמועה. ואולם היא מניחה לקללה לשלוט בחייה, ולהביא עליה את מותה. היא חיה מסוגרת בחדרה, רואה את החיים שבחוץ רק במראָה, וטווה את המראות לאריג צבעוני. והיא מאסה בחייה כך. "עַיַּפתִּי מִצּלָלִים," היא אומרת, אבל לא מתמרדת. ואז מופיעה יום אחד במראָה שלה דמות חדשה, האביר סֵר לנסלוט, ומזעזעת את עולמה השָׁלֵיו.
עַל סוּס קרָבוֹת אַבִּיר בָּא הוּא;
מִצחוֹ וּשׁתֵּי עֵינָיו זָרחוּ;
מִתַחַת קַסדָּתוֹ צָנחוּ
תַּלתַּלֵי פֶּחָם עֵת הוּא,
רָכַב אֶל קָמֶלוֹט.
היא - מאוהבת ממבט אחד באביר שאף אינו יודע על קיומה - מפרה את האיסור, מסתכלת עליו, וגם על קמלוט. כאן מסתבר שהקללה היתה אמיתית. המראה שלה נסדקת, האריג שטוותה עף מבעד לחלון, ומזג האויר משתנה באחת לקודר וסוער ומבשר רע - בניגוד צורם לשלווה המתוארת בתחילת השיר. הליידי משלוט משלימה עם גורלה. ובתי השיר יפים כל כך,
יָרדָה הִיא וְסִירָה נָאוָה
מָצאָה תַּחתֵּי הָעֲרָבָה,
עַל הַחַרטוֹם אֶת שׂמָהּ כָּתבָה
'הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט'.
ואז,
וְעֵת רֹאשׁ הַסִּירָה בְּאוֹן
חָתַר, הַהַר וְהַשָּׁרוֹן
שָׁמעוּ שִׁירָהּ הָאַחֲרוֹן,
הַלֵיידִי מִשָׁלוֹט.
שָׁמעוּ מִזמוֹר נוּגֶה, קָדוֹשׁ,
מוּשָׂר בְּקוֹל רָם וּבִלחוֹש,
עַד אַט נִקרָשׁ דָּמָהּ קָרושׁ,
וּברַק עֵינָהּ חָדַל מִלּחוֹשׁ,
וּראוֹת אֶת קָמֶלוֹט.
הו, איזה עונג היה לי זה, לתרגם את היצירה הקסומה הזאת. הבלדה הילכה עלי קסם מקריאה ראשונה. עם המלך ארתור וחצרו ברקע, בסבכי ערפילי התקופה שבין אגדה להיסטוריה, עם אבירי השולחן העגול בטירתו, קמלוט. אני בעצמי התקשיתי להאמין באיזו קלות החליקו המלים העבריות אל תוך התבנית שיצרו המלים האנגליות.
רק בית אחד נלחם בי. ואז, לילה אחד, לפני שנרדמתי, זה נפתר לי פתאום ברגע - הרגע הקסום הזה, שבו השורות מתייצבות בראשך למן השורה הראשונה, ואתה כבר יודע, עוד לפני המלים, איך זה יֵרָאֶה בסוף:
מַמָּשׁ כְּמוֹ לְעִתִּים הֵן יֵשׁ,
וּמֵרקִיעוֹ כּוֹכָב גּוֹלֵשׁ,
וּבְנָפלוֹ יוֹתִיר זנַב אֵשׁ,
מֵעַל טִירַת שָׁלוֹט.
טניסון לקח את הסיפור מנובלה איטלקית ימי-ביניימית 'דונה די סקאלוטה' (Donna di Scalotta) - הליידי משלוט, על עלמה שהתאהבה באביר לאנצ'יָאלוטְ דל לאק (Lancialot del Lac) לנסלוט די לאק באיטלקית, ומשנכזבה אהבתה, התאבדה. חומר לסיפור סיפק לו גם 'מות ארתור' (Le Morte D'Arthur) של האביר-סופר היְמֵי-ביניימי סר תומס מלורי (Thomas Malory) - אסופת סיפורים המביאה את סיפור המלך ארתור, רעייתו הבוגדנית גוִ'ינֶבִיר (Guinevere) הנאוה, אביר האבירים סר לאנסלוט די לאק, החרב האגדית אקסקליבר (excalibur) ואבירי השולחן העגול. גם טניסון כתב, בהשפעת יצירתו של תומס מלורי ומות ידיד קרוב ביותר שלו, בלדה בשם 'Morte D'Arthur', יצירה קודרת המספרת על מות המלך.
טניסון היה ענק. הענק של תקופתו הויקטוריאנית, וענק בכלל. כמה מענג לקרוא את 'The Lady of Shalott' ולֵיהָנוֹת מן התוכן, מן המבנה המלוטש, מן החריזה המשובחת, עד למקום אחד, וממנו ואילך. כי פתאום מחריקה הקריאה בהגיעה אל בית רעוע, מחורז בצליעה שלא כדרכו של טניסון, כאילו התרגש הוא מהופעתו של סר לנסלוט לא פחות מאשר הליידי משלוט:
From the bank and from the river
He flash'd into the crystal mirror,
"Tirra lirra," by the river
Sang Sir Lancelot.
river, mirror, tirra lirra? לא ממש מתחרז. התלבטתי כאן אם להיות נאמן למקור ולהחריק כמותו, או לחרוז בית זה כשורה. חרזתי כשורה, בעיקר מפני שאילו תרגמתי ממש בנאמנות, נראה היה הדבר - למי שאינו מכיר את המקור - כאילו מעלתי אני בחריזה. Tirra lirra? באמת? עם האות ר' חדה ואיטלקית ולא רכה ובריטית? אולי נתן טניסון ב-רררריש הזאת הומאז' למקור האיטלקי ממנו שאב.
טניסון (Alfred Lord Tennyson 1809 –1892 ) היה ענק. הענק של תקופתו הויקטוריאנית - עם מינוי לכל ימי חייו כמשורר חצר המלוכה - וענק לתמיד. היצירה 'הליידי משלוט' היא דרמה תקופתית המספרת סיפור עשיר וקסום באופן מרוכז, מכושף ומְלֵא יופי, כמו שאפשר לעשות רק בשירה.
