היא עמדה בשולי הדרך, הרמזור הבהב צהוב, כשבזווית העין קלטה אותו, עומד על המדרכה ממול,
פניו מועדות לעברו השני של הכביש, היכן שהיא נמצאת.
לא היה בו דבר מיוחד שיישבה את לבה, עמידתו קמעא מרושלת ובאחת אצילות ניבטת. עיניו
הוסתרו תחת משקפי שמש גדולות, שערו הארוך השתפל על כתפיו, משהו בתנועותיו ריגש אותה.
התחלף הרמזור לירוק
באחת חצו שניהם את הכביש, כמו האחד לעבר השניה, וברגע המפגש בו השיקו זה לזו, תנועת יד
נסתרה העלימה את משקפיו, ומבטם נפגש .......
המשיכו בדרכם, כל אחד בעברו השני של הכביש ליומו ועולמו. מבט עיניו, תנועותיו, הרגישה כי לה
נועד, אך הרגע אבד .........
לעת ימים, נוסעת עם חבר ברכבו, תיקה המלא ספרים איפור ומיני דיסקית עדיין על כתפה, הם
חולפים שדרה אל מולם תחנה, בשולי הדרך רואה אותו עומד ומשקפיו על עיניו. הפעם, ביודעה את
הרגע, בקשה בחופזה מחברה לעצור את רכבו, פתחה את הדלת בסערה, עדיין תיקה על כתפה
ורצה לעברו.
רצה רצה לבה פועם בחוזקה ו...... השתטחה על המדרכה כשכל תכולת תיקה התפזרה ........כלי
איפור וכתיבה מטבעות ומחברת. חבולה וכואבת, מרגישה מבויישת, מרימה אט אט את עיניה,
מסונוורת מאור השמש, דמעה זולגת ....... והוא אל מולה, מושיט לה יד, ובשנייה מסיר את משקפיו
מעיניו ........
בתוך המולת הרחוב, פרועה ופצועה, חייכה מלוא לבה, והוא חבק את כתפה.........
בערבו של יום, עדיין באותה שתיקה שלא מחפשת מילה, מצאו עצמם בדרך העולה להר. שמיים
אדמו, שמש זהרה, אופק נגלה, רגע בין חלוף הותמר למנגינת הלבבות.
משקפיים ותיק נותרו על סלע ימים, ואופק הזכיר רגעים נצחיים. מעבר גבול וזמן, כאן .........
* תמר צוק-משוררת ויועצת רוחנית. מתגוררת במבשרת ציון.
