זֶה הַחֹרֶף הָרִאשׁוֹן בִּלְעָדַיִךְ.
תִּרְאִי,
גֶּשֶׁם זְכוּכִית יוֹרֵד
בְּטֶרֶם עֵת,
מְבַשֵּׂר אֶת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצָה לְהַטְבִּיעַ אֶת הַצַּעַר הַזֶּה.
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת כָּל מִי שֶׁאֶת,
מִי שֶׁהָיִיתְ,
מִי שֶׁתִּהְיִי תָּמִיד:
פַּרְפַּר, כַּדּוּר שֶׁל אוֹר, חֲלוֹם שָׂמֵחַ.
הַפָּנִים שַׁלֵּךְ עֲדַיִן
נֶחְרָטִים בְּכָל יוֹם,
בְּכָל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ מְעַט יוֹתֵר.
אַךְ פָּנַיִךְ לֹא יַדְרִיכוּ אוֹתָנוּ
אֶל הַנּוֹכְחוֹת שֶׁלָּךְ,
אַל חֹרֶף שֶׁל טֶרֶם עֵת.
זֶה הַחֹרֶף הָרִאשׁוֹן בִּלְעָדַיִךְ.
הַקֹּר לֹא עוֹד לוֹפֵת אוֹתָנוּ
אַךְ לֹא נִפְסַק:
אֵיךְ זֶה,
כָּל זִכָּרוֹן אוֹתָךְ
הוּא זִכָּרוֹן נָמֵס, כָּבוּי.
אֵיךְ זֶה,
הָיָה לָךְ כָּל כָּךְ מְעַט זְמַן.