כי בשעה החשוכה, אולי החשוכה ביותר, בצהרי יום, אירע דבר שאיני רוצה אפילו לנסות להגדירו. באמצע היום היה לילה, והדבר הזה שעדיין איני רוצה להגדירו הוא אור שאנן בתוכי, והייתי קוראת לו שמחה, שמחה שלווה. אני מבולבלת מעט, כאילו עקרו לי את הלב ובמקומו נמצא עתה ההיעדר הפתאומי, היעדר מוחשי כמעט של מה שקודם היה איבר שטוף אפלה, ספוג כאב. איני חשה דבר. אבל זה ההיפך מתרדמה. זהו אופן קיום קליל וחרישי יותר.
אך בו בזמן אני גם מוטרדת. הייתי מאורגנת כדי להתנחם מהיסורים והמכאובים. אבל איך קורה שאני מסתדרת עם אותה שמחה פשוטה ורוגעת. כי אינני רגילה לא להזדקק לנחמה העצמית. המילה נחמה הגיעה אלי בלי שהרגשתי, בלי שנתתי אליה את הדעת, וכשיצאתי לחפש אותה היא כבר הייתה לבשר ורוח, היא כבר לא התקיימה כמחשבה.
אז אני ניגשת לחלון; גשם זלעפות יורד. מתוך הרגל אני מחפשת בגשם את מה שברגעים אחרים היה משמש לי לנחמה. אבל אין לי כאב לנחמו.
אה, אני יודעת. עכשיו אני מחפשת בגשם שמחה עצומה עד כדי חריפות, כזאת שתגרום לי לחוות חריפות שתדמה לחריפותו של הכאב. אך החיפוש חסר תוחלת. אני עומדת מול החלון ולא קורה אלא זה: אני רואה את הגשם בעיניים מיטיבות והגשם רואה אותי בהשלמה עם עצמי. כעת הגשם ואני עסוקים בלזרום. עד מתי ימשך מצבי זה? אני תופסת שבשאלה הזו אני ממששת לעצמי את הדופק כדי לבדוק היכן מצויה הפעימה הכאובה של פעם. ואני מגלה שהפעימה איננה.
רק זה: גשם יורד ואני מתבוננת בגשם. איזו פשטות. מעודי לא האמנתי שהעולם ואני נגיע לכזה תואם. הגשם אינו יורד מפני שהוא זקוק לי ואיני מתבוננת בו מפני שאני זקוקה לו. אבל אנחנו יחד, כפי שמי הגשם מחוברים אל הגשם. ואיני מוקירה תודה על שום דבר. אילולא, אחרי שנולדתי, הלכתי שלא מרצוני ומתוך כורח בדרך שהלכתי, כי אז הייתי תמיד מה שבאמת הנני כעת: בת כפר העומדת בשדה, בְּמקום שגשם יורד. מבלי לומר תודה – לא לאלוהים ולא לטבע. גם הגשם אינו אומר תודה. אין צורך להודות על כך שהפכתי למישהי אחרת. אני אישה, אני אדם, אני קשב, אני גוף המביט דרך החלון. באותה מידה הגשם אינו מוקיר תודה על כך שהוא איננו סלע. הוא גשם. אולי לזה אפשר לקרוא להיות חי. לא יותר מזה, רק זה, חי. ורק משמחה שלווה כזאת אני חיה.
---------------
– קְלארִיס לִיסְפֶּקְטוֹר היא סופרת ברזילאית, בת למשפחה יהודית מחבל פודוליה שבמערב אוקראינה. נולדה ב-10 בדצמבר 1920 ומתה ממחלת הסרטן ב-9 בדצמבר 1977. היא אחת היוצרות החשובות והמרכזיות בספרות הברזילאית במאה ה-20, ויש אומרים הגדולה שבהן.
