סיפור:
האורח המוזר/ לילך סטמבולצ'יק
צהרים של יום חורף חמים, שבתי מבית הספר, עדין לא הספקתי להוריד את התרמיל מגבי, נשמעה דפיקה עוצמתית בדלת, שונה, לא מאלו שהורגלנו אליהן, אבי פתח את הדלת, בפתח הדלת עמד גבר בדואי, שחום, גבוה.
"רצית למכור מקרר?" שאל בעברית קלוקלת עם מבטא כבד
אבי הנהן בראשו "כן, בוא אראה לך"
והוביל אותו למטבח, בדרך הקצרה מהסלון למטבח מבטו השתהה עלי, על הנערה המגלומנית, עם השיער האסוף בקוקו מרושל, לבושה בטרנינג שנותר משיעור ספורט, ותרמיל בית הספר על גבי.
הוא היה נאה בדוחק, בפניו השזופות שבילים חרוטים ,גבותיו עבות, עיניו ירוקות, ערמומיות.
"היא יפה, אמר לאבי ,אני נפעמת מהמחמאה הלא שגרתית, מתקשה להאמין שמישהו הבחין בי, ושם לב לקיומי הצנוע.
גם אבי נראה נבוך, התרגל לראות בי, את זו שדואגת לצרכי הבית, שמנקה ומסדרת לא מישהי יפה.
מקץ כמה רגעים שבו לסלון, ספל קפה בידם
האורח הצביע עלי ,"בכמה אתה מוכר אותה?"
ידו של אבי עם ספל הקפה קפאה בדרכה אל פיו. וריד פעם בצידי גרונו, לאחר שפניו הפשירו ענה: "זו הבת היחידה שלי, היא לא למכירה".
שרירי פניו של האורח נעו בחוסר רצון, "חבל", הוא לקח עוד לגימה מהקפה, מבטו עדין נעוץ בי.
נמלטתי לחדרי, למרות הבהלה הקלה שאחזה בי, לא יכולתי שלא לחוש עליצות, מישהו חושב שאני יפה, אפילו רוצה לשלם עלי כסף. חשבתי על בני כיתתי שבקושי מבחינים בקיומי, וניכסו את היופי לכמה בנות סנוביות. מעניין איך הם היו מגיבים אם היו יודעים שמישהו סבור שאני שווה. למרות שאם להודות על האמת, המחשבה שאגור עם גמלים ועיזים לא נראתה לי אטרקטיבית, אבל החלטתי שאשאר עם החלק הראשון של המחשבה, זה המשמח.
לפני שהלך שמעתי אותו אומר "אבוא מחר לקחת את המקרר"
אבי ניסה להתנהג רגיל, ולא הזכיר את הנושא במהלך כל אותו היום, היה ניכר כי הדבר מביך אותו.
למחרת כשהיתי עסוקה בהכנות לארוחת ערב, שוב דפיקה עוצמתית בדלת, שנינו יכולנו לנחש בי מדובר.
אבי פתח את הדלת לאט ובהיסוס, הפעם עמד שם אדם נוסף, הם ניגשו למטבח ושניהם יחד קשרו חבלים למקרר וגררו אותו החוצה אל המעלית.
לפני שנכנס למעלית, עיניו הירקרקות שוטטו והשתהו בי לרגע, רגע ארוך, תחושה לא מוכרת של נראות, חיות ופחד מילאו אותי, ואז כשהתחלתי לנוע בחוסר נוחות, גופו נבלע בתוך המעלית.
מועקה לא מוסברת שטפה אותי, מישהו חשב שאני יפה, והוא הלך ולא אראה אותו יותר, התנשמתי בכבדות, והמשכתי לקצוץ סלט.
