מאמר:

פרשת האחים פינאלי / נפתלי בלבן-אוברהנד

עם עלייתו של היטלר לשלטון ברחו הוריהם של האחים גדי וראובן פינאלי (האב היה רופא) מאוסטריה והגיעו לצרפת. בגרנובל הוכרו כפליטים פוליטיים והורשו לגור בצרפת ולעסוק ברפואה במחנות הפליטים. בתחילה לא נתקלו בשום בעייה -  ביום התהלכו בחופשיות אך בלילה היו מחוייבים

להסתגר בבית. 

באחד הלילות יצא האב לבקר חולה ומאז לא שב. הילדים ישנו אצל השכנה הנוצריה. השמועות אמרו שמישהו הלשין. הנאצים אסרו גם את האם ושני ההורים הועברו לאושוויץ במשלוח מס' 69. אפילו במחנה המשיך האב לעסוק ברפואה.

ההורים השאירו כסף אצל שכנים וחברים כדי שידאגו לילדים אם יתעורר הצורך. השכנה שהסתירה את הילדים פנתה לנזירות בגרנובל ולמנהלת מעון ילדים של העירייה, בשם מדמואזל בראן. העברת הילדים למנהלת המעון הצילה את חייהם.

ב – 1945 החלו בני משפחה לברר מה עלה בגורלם של הילדים שאחד מהם היה אז בן ארבע והשני בן שלוש. הם פנו לעירייה וביקשו עזרה. מטעם העירייה הושב להם כי ההורים נעלמו במלחמה אך הילדים ניצלו והם נמצאים במעון. דודתם של הילדים, שהתגוררה בניו זילנד, ביקשה להעביר את הילדים לרשותה. אך בינתיים התמנתה מנהלת המעון כאפוטרופסית על הילדים והטבילה אותם לנצרות. המשפחה, בסיוע הצלב האדום, הצליחה לסדר לילדים אישורי מעבר כדי שיוכלו לצאת מצרפת ולנסוע לניו זילנד, אך מדמואזל בראן טענה כי הילדים חולים ולא יוכלו לעמוד בנסיעה כל כך ארוכה. דודתם, אחות אביהם, שהתגוררה בגדרה, לא ויתרה ובסיוע התנועה הקיבוצית היא יצרה קשר עם מהנדס בגרנובל בשם משה קלר, וביקשה ממנו עזרה. מדמואזל בראן לא איפשרה למשה קלר לראות את הילדים. אולם חברים אחרים של ההורים הצליחו להתראות איתם.

ב – 1948 הועברו הילדים לאיטליה, לפנימייה של מנזר ליד לוגאנו. ניתן להם שם חדש – קדרי – ורופא בשם זה שימש כאפוטרופוס שלהם. הילדים היו שבויים במנזר משך שנה שלמה. הם לא הורשו לדבר ביניהם בצרפתית. משה קלר הגיש בשם המשפחה תביעה לבית המשפט בגרנובל, להחזרת הילדים למשפחתם היהודית. למרות שהילדים היו עדיין קטנים, עובדת היותם יהודים היתה ידועה להם והם חששו שמא יחטפו אותם לפלשתינה. על מנת להסתיר את הילדים הם הועברו ממקום למקום בצרפת והיו אף תקופות שהפרידו ביניהם.

בית המשפט דרש כי הילדים יופיעו בפני שופט ששאל אותם איפה הם רוצים להיות. תשובתם היתה : "אצל אמא בראן". התקשורת החלה לגלות עניין בנושא ולמרות שהסיפור זכה לפרסום רב הכנסייה המשיכה להסתיר את הילדים.

ב – 1952 קבע בית המשפט הגבוה לצדק בפריז כי יש להחזיר את הילדים למשפחה והטיל על המשטרה לאתר אותם. הקהילה הקתולית התנגדה. דעת הקהל נחלקה בין שתי העמדות. מדמואזל בראן הואשמה בבזיון בית הדין ונאסרה. האחים הועברו לבאיון וכאשר התגלו ומשה קלר הגיע לקבלם, התברר כי הוברחו למקום מסתור חדש. התברר גם כי נוצר קשר בין השופט ואב המנזר, שהיה ידידו. שוב נאסר על הילדים לצאת מחדרם והיה עליהם להימנע מלגשת לחלונות. הילדים היו אז כבר כבני 12. הם קראו עיתונים והיו מודעים למצבם. בעיתונים נכתבו עליהם סיפורים מוטעים.

הילדים הועברו לקירבת הגבול הספרדי, באזור הבסקים, והוברחו לספרד דרך הפירינאים המושלגים. לאחר שש שעות הליכה בשלג קיבלו אותם כמרים בסקיים. הם שהו בספרד חצי שנה ולמדו שוב שפה חדשה – ספרדית.

מטרתם של החוטפים היתה להעלים את הילדים עד הגיעם לגיל 18 כדי למנוע את התערבות המשפחה.  פעם בחודש היו מפגישים את הילדים ביערות, כדי שיוכלו להתראות, ואז הפרידו אותם שוב זה מזה.

לבסוף הוחלט בוותיקן להחזיר את הילדים וזאת בשל ההדים שקיבלה הפרשה בתקשורת וחילוקי הדעות במחנה הקתולי שהלכו והחריפו.

ב – 23.6.1953  חזרו הילדים לפריז בעזרתה של אשה בשם ריוייאר ( ב- 2003 זכתה בתואר חסידת אומות העולם בזכות פעולותיה להצלת ילדים) אשר תיווכה בין המשפחה לכנסייה.  ריוויאר נסעה הלוך ושוב בין פריז למדריד כיוון שהתעוררו קשיים. פרנקו, נשיא ספרד התנגד להחזרת הילדים בשל הסכסוכים ארוכי הימים בינו לבין הבסקים. הבסקים מצידם היו מעוניינים להיפטר מהילדים ולמלא אחרי הוראות הוותיקן. הילדים, בסופו של דבר, הועברו לפריז בעזרת כומר צרפתי, שם נפגשו עם הדודים  והועלו לישראל. ומאז הם חיים בארץ.

חוות דעת אישית לגבי האחים פינאלי

לאור ניסיוני והיכרותי עם מקרים דומים של הצלת ילדים יהודים בתקופת השואה בחסות הכנסייה והטבלתם לנצרות (כולל במשפחתי ואצל ידידיי הקרובים), לדעתי, הן מצילי הילדים והן הילדים עצמם, חוו בתום המלחמה טראומה של פרוד, שכן במקרים רבים נוצרו בין הילדים למציליהם קשרי אהבה. הילדים ראו במציליהם תחליף להורים ואת מקומות המסתור ראו כביתם. בנוסף לכך האמינו הילדים שבדת הנוצרית קיימים עקרונות של רחמים, וזו הסיבה להצלתם מהשואה. גם בשל סיבה זו חוו הילדים טראומה קשה עם התנתקותם מהמצילים והניסיונות להשיבם ליהדות. רבים מהם שומרים עד עצם היום הזה על קשר סנטימנטלי לנצרות.

את המאמר כתבתי לאחר פגישתי עם גד (האח הצעיר) פינאלי.