רשמי מסע:

בניך מרחוק יבואו/ ד"ר ערן גרף

בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה*

צילום: פאול גאלדמן ( לשכת העיתונות הממשלתית)

כן, שלהי הקיץ עכשיו. חם, לח, דחוס, הכל נראה רע. אבל צריך פרופורציות. למשל המבצע הזה להעלאת עולים מהודו, שהשתתפתי בו ב-1964

אל-על היתה זרוע של מדינת ישראל בשליחויות לאומיות, ואני אז דייל אויר בחברה. הוצבתי: טיסת הלוך ושוב לטהרן (THE) בתוספת יעד אנונימי לגבי, ששמו (BND). המטרה – עולים מהודו, שיֵאספו מבסיס חיל האויר האיראני ליד נמל-הנפט בנדר-עבאס. הלב רחב, היש מצווה מצוה נעלה מלהגשים את שחזה ישעיהו בפרק ס' פסוק ד': "בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה"?

כן, אבל... השדה שדה תעופה צבאי. המסלול קצר מכדי צרכי מטוס עמוס, ובודאי שלא בחום הנורא שם. אבל זה המקום שמאפשר לעולים מהודו להגיע בדרך הים ולחבור למטוס.

בנדר-עבאס נמצאת בגובה פני הים, ואולם, "שם חום השמש, גדול שבעתיים". המסלול קצר. אל על זה מכבר הצטיידה ב-Boeing 720B, "חם וגבוה" עבור  שדות תעופה כשל ניירובי, יוהנסבורג, טהרן, וכולי.

בטהרן הצטיידנו בכמות המינימלית של הדלק הנדרשת, וכעבור כשעה ומחצה בלם הקברניט את מרוצת המטוס על המסלול הקצר של בנדר-עבאס. הכל מוכן, פרט לעולים אשר טרם הגיעו.

והשעות נוקפות. החמה עולה, והעולים אינם עולים, כי טרם הגיעו. הטמפרטורה נוסקת ועולה.

סוף סוף הגיעו. העולים עולים! הסוכנות היהודית התירה רק מטעני יד. על כן הצמיח כל נוסע וכמה ידים כמחווה לאלה ההודית 'קאלי', שלה ארבע ידים. מספר הילדים והתינוקות אינסופי, וגם לכל אחד מהם זכות למטעני יד. כרים וכסתות, הכל גדוש בצרורות, בטנאים, ארגזים, מצעים, שמיכות ומלבושים, גם המרוָחִים בין שורות המושבים ועל המושבים עצמם, המעבר היחיד הוא מסלול מכשולים.

והטמפרטורה מתקדמת במעלה הסולם על שם צלסיוס. בחום כזה כבר לא נוכל להמריא, אפילו לא עם מטוס ריק. נמתין לרדת הלילה ומעלות החום. ברם - אין סדרי אספקת מים ומזון וגם לא גנרטור חיצוני להפעלת מערכת מיזוג האויר של המטוס, אין.  להוריד אי אפשר, כי הנוסעים אינם קיימים מבחינה חוקית.

ראשוני המתעלפים כבר פצחו במלאכתם המידבקת.

הטמפרטורה חצתה כבר את קו חמישים המעלות ע"ש צלסיוס. המים במכלי המטוס אזלו. המתעלפים מקיצים, ומתעלפים מחדש למראה עיניהם ולתחושות חָוטמיהם. כל הפעוטות מצווחים כאחד. נחלי זיעה זורמים מכל צד לכל צד כי גם האויר ספוג-הלחות תורם את חלקו.

גזרתי על עצמי שלא לספר את סיפורם של תאי השרותים...

מראִי ותחושתי, כשל סחבה לחה ומרוטה. מחמת הניחוחות ותחושת העליבות. אני מקיא באחת הפינות מחמת הקבס האוחז בי. עלית הטמפרטורה נבלמת ב-54.5 מעלות, ושם מתקבעת לעוד שעות.

לאחר מאמצים דיפלומטיים, הביאו לנו מים - בפחים, באילפסים, בכדים, בגיגיות בעביטים ובצפחות. מרבית המים נזדרזפו ואבדו בטלטולי המכלים.

חמלה חסרת-ישע, היתה הנשק היחיד שבידינו אל מול מעל למאתים קליינטים שדוחסו למטוס שבו רק 144 מושבי נוסעים, קשה כבר להבחין בין אדון לבין גברת, בין ילד לזקן ובין נוסע לבין איש צוות. ארבעה-חמישה במקום של שלושה הושבנו, על הרצפה במעברים השכבנו, ואנו הדיילים בעמידה ככרטיסני רכבת מאין לנו מקום להיאחז בו.

בסוף הנצח, המטוס הותנע. הוא מאיץ ומאיץ ולא ממהר לנסוק. נדרש לו מלוא אורך המסלול, מעבר לנקודת האל-חזור, עד המטר האחרון ממש.

נחתנו בטהרן. הורדת הנוסעים להתאוששות קצרה, לא הותרה.

תודלקנו, מכלי המים מולאו, סנדוויצ'ים משומשים הועלו למטוס וכשם שבאנו כך גורשנו לדרכנו, רק קצת פחות מארבע שעות.

והטיסה באה לסיומה. כאן מסתים התיאור, כי הגעתי אל מגבלות יכולת התיאור שלי.

בבית, בראי האמבטיה, נשקפה אלי קטסטרופה סניטארית. לא בדיר ולא ברפת, לא בשלום ולא במלחמה, לא היה זיו-איקונין שלי על גבול האל-חזור. התקשיתי להחליט את מה זורקים לאשפה ומה למקלחת, אותי או את המדים?

ציונות שימושית רבותי. ואנחנו, עם כל המזגנים, מתלוננים על החום.