"סבי יוסף שבתאי ליאון, וסבתי דודון ליאון, הורי אמי, נולדו בשאלוניקי, יוון, בסוף המאה ה-19". כך פותחת מתתיהו את סיפור הזיכרון הראשון שלה בחטיבת הפרוזה שבספר (עמ' 43).
בהמשכו הופך זיכרון זה למעין אגדה בלדיסטית בה חולמת אימה של הכותבת על דמותו של שמעון בר יוחאי המקנה לה בדרך ניסית את מקצוע המיילדת. "לימים זכיתי גם אני להיוולד אל ידיה של סבתי, זכיתי במגע הראשון של ידיה." (עמ' 46) כך מסתיים הסיפור, ונראה שסיומת זו עשוייה לבטא באופן מטאפורי את אופיו של קובץ השירה והפרוזה המדובר כולו.
"אבי, יעקב רייטן, נולד בשנת 1906 בדמוטיכון, עיירה קטנה בצפון מזרח יוון... הוריו וכן הוריהם מדורות היו צאצאים למגורשי ספרד שהגיעו בשנת 1942 אל העיר שאלוניקי" (עמ' 47), ממשיכה מתתיהו בסיפורה השני המתפתח אף הוא לאירוע ניסי ומסתיים בפרידה טראגית ובגעגועים אינסופיים: "לא זכיתי להכיר את סבי וסבתי, את דודי ודודותי. כולם נרצחו... באושוויץ. עד יום מותו נשא אבי את כאב הפרידה העמוק מיקיריו שהשאיר ביוון ולא זכה שוב לראותם." (עמ' 49).
גם הסיפור השלישי בסדרת הסיפורים המיניאטוריים שבספר מוביל את הקורא ליוון וגם בו מתרחש אירוע מיסטי מרגש, אלא שהפעם מעורבת בו באופן ישיר הכותבת הנמצאת עם אחיותיה במסע שורשים ביוון (ואיך לא?) מסע שכולו חווית התרפקות על זיכרונות ההורים שאינם עוד: "לעינינו נפרשו הבתים הישנים מכוסי גגות הרעפים... המצודה העתיקה...מי הנהר שחוצה את העיר העתיקה... כל מראה הנוף אותו תיאר אבי בסיפוריו." (עמ' 50 ).
באף אחד מהזיכרונות המסופרים לא עושה הכותבת שימוש בתמונות או באמירות דרמטיות. בכולם היא יוצרת הרמוניה מילולית אלגית הזורמת במבעים חפים מכל מניפולציות לשוניות, של געגועים עמוקים לגיבורי השושלת המשפחתית אשר מציאויות חייהם ומותם לא היו קלות, ועם זאת היו טבולות לכל אורכן בארומה אגדתית מנחמת.
כך גם חלקה הדומיננטי של אסופת השירים שבקובץ: "הבית," "אבי, אמי, אני והבית," "עירך (לאמי ז"ל)," "במותך," "דמוטיכון, יוון," "לפני המסע," "הצמיד," "שוב איתך בשאלוניקי," "אמי," "בית ילדותי," "חצר אחורית," "פני אבי," ועוד ועוד. בכולם מובעים, באותה דרך הבעה צלולה, הדחף והיכולת להתערות בעבר הרחוק והקרוב, הזכור, המסופר והמדומיין, האהוב, הכאוב ומתווה דרך העתיד, המהווה חלק מוחשי מההווה היומיומי של המשוררת: "ראיתי את פרלה סבתי נשענת/ בזרועו של סבי חיים רייטן/בעמק אישוניהם דבקה חרדה./ נעקרו, הובלו, את גופותיהם שרפו./ את דמותם ציירו לי עיני אבי, נשמתם מרחפת עדיין." (עמ'18) או – "עכשיו, שאינך, אל בית ילדותך באתי,/ מודדת פסיעותייך, מרחפת עם חיוכך/ אתי המלים שאמרת/ כמו שהיו עם לבך./ כמו שאת לי תמיד/הנך." (עמ'15).
הנהייה, החיפוש והנשימה הבלתי פוסקת של הכותבת את עקבות העבר, את פני דמויותיו המוטבעות בנפשה ואת נופי חייהן הממשיים אליהם היא חוזרת שוב ושוב, נראים בספר זה כקובעים את כל אופי חייה היצירתיים והריאליים. גם השירים שאינם מובילים את הקורא למחוזות חיי הוריה וסביה, או למחוזות ילדותה שלה, מתפרסים בתכניהם על פני נדודים בלתי פוסקים בארצות העולם השונות, כאשר בכל מרחק גיאוגרפי בו היא נמצאת מציפות אותה אותן תמונות יסוד נרגשות הנוגעות בישירות וללא כל מחיצות של אורנמנטיקה מילולית בקשבו המזדהה של הקורא: "לבשתי נדודים/לקחתי מלים ללוויית דרך/ואת עיניה של אמי להאיר./... במסע הרוח המשתלחת/בין קרון לקרון/ עלו פניה על מסילה... הכול כאן ממשיך/המתים נשארים מאחור/בזמן הקפוא, בזיכרון..." (עמ' 85).
ארומת זכרונו של המגע שולטת גם בשירי האהבה המובהקים של מתתיהו: "רוחי נדדה אל הרחוב/ אל זכר ים עיניך ותשוקותיך/ אל המלים שרקמו שניות/ קשרו רגעים/ ונטפו." (עמ' 79) או- "ממרחק ימים מדברת אתך/מן החושך" (עמ' 82), או- "אתמול ביקרו אותי פניך/ מן המרחק שאין לו שם" (עמ' 88).
נראה שחייה הרגשיים-פיוטיים של הכותבת נעוצים בחוויות חייה הראשוניות כאשר מה שהיה ועבר עליה בהן וחרת בה את חריתותיו הוא מה שקיים ומפעיל את יסודות אישיותה ונפשה לאורך כל שנותיה שלאחר מכן.
משפט הסיום הנזכר של הממואר הראשון, לפיכך, המתאר בהתרגשות וברגישות רבה את רגע יציאתה אל העולם אל ידיה הקולטות והחובקות של סבתה, המיילדת המופלאה, מסתבר כמטאפורה המרכזית המאפיינת קובץ יצירות מרגש זה.
