תְּכֶלְתּוֹ שֶׁל לֵיל/ מקס וולושין מרוסית אברהם שלונסקי

תְּכֶלְתּוֹ שֶׁל לֵיל עָטַתְנִי, וָאֶשְׁתַּחוּ,

וּבְאֹמֶן תְּשַׁחֵרְנָה שִׂפְתוֹתַי

שָׁדַיִךְ, בִּמְרִי־לַעַן יְמֹרָחוּ,

הוֹ אֵם כָּל חָי!

גּוֹרָל אֶחָד שָׁאַלְתִּי מִשָּׁמַיִם,

גּוֹרַל הַשָּׁר: הַלֵּךְ בֵּין הַבְּרִיּוֹת

וְשִׁבֳּלִים מָלֹל בְּמוֹ יָדַיִם

מִדְּגַן שָׂדוֹת.

מִשִּׁגְיוֹנִים נָקֹה הֵן לֹא נֻקֵּיתִי

וְרִפְיוֹנִים; וְכַמָּה עַד הַיוֹם

בְּתַעֲנוּג וּבְשִׁמָּמוֹן נִדְכֵּיתִי, ­–

אַךְ לֹא עַד תֹּם.

רַבּוֹת מִדַּי נִתַּן לִי מִגָּבוֹהַּ

אֲבָל שִׁחַתִּי כָּל אֲשֶׁר נִתַּן:

אֲנִי אַךְ קֶבֶר אֲשֶׁר גּוּף אֱלוֹהַּ

בּוֹ נִטְמַן.

בְּלִי דַעַת גְּבוּל־אֱמֶת בֵּין טוֹב לְרֹעַ,

בְּאֵין־כָּנָף עָיְפוּ הֶזְיוֹנוֹתַי…

זָכְתָה נַפְשִׁי יֵין־עֲצָבִים לְשְׂבּוֹעַ

וְלֶחֶם דְּוָי.

אֶתֵּן תּוֹדָה – עַל דַּאֲבַת אֵין־הֶרֶף,

מוֹרַת־דַּרְכִּי: יֹאכְלֵנִי יְקוֹדָהּ.

עַל עֵשֶׂב מַר, עַל מֶלַח עַז־הַצֶּרֶב

אֶתֵּן תּוֹדָה.

* מקס וולשיו-משורר רוסי מתחילת המאה ה20.