מאמר: 
על מעשה באשה נעלה נעלה נעלה נעלה/ מארי רוזנבלום 

הוצאה משותפת "נורית ארט וספרי ניב"

עיצוב גראפי - נירה רובין

בטרם:

צדרבוים מקדישה את ספרה :

"הספר מוקדש לנשים האהובות במשפחתי – בנותיי כלותיי ונכדותיי. שכולן נועלות נעל כדי לצעוד בדרך החיים,, נועלת דלת כאשר צריך, נעלות במעלותיהן."

וכאילו כבר סכמתי את ספרה של צדרבוים שכן הכל נאמר כבר בשתי וחצי שורות אלו.

ועדיין, בהמשך גלגולו של הספר, נוצר מתח, סוד קדום.

קראתי את הספר בבליעה אחת. קראתי. סגרתי. פתחתי. סגרתי. כאילו קיבלתי תפוח ירוק (אני אוהבת אותם ירוקים) ולא יודעת מה תוכנו. עכשיו צריך לקלפו ואחר כך לחצותו, לבדוק אם אין שם תולעים או פרי באושים אחר, לגעת, לטעום, לחוש, להרגיש , לבלוע.

הספר הזה משאיר אחריו הרבה עבודה וזה מרגיז אנשים עצלנים כמוני . נכון לא חייבת. אפשר לקרוא לסגור ולשכוח. אפשר.......אבל משהו בי, ראשוני, הזמין אותי לנסות ללכת עוד צעד אחד קדימה.

האשה הזו, צדרבוים, חצופה. מכריחה אותי לחשוב, להכניס רגל דורסנית לתוך חיי ולהסתכל באומץ עלי!

עד כה חיי נשארו סגורים ואין לי טענות! אז למה? למה לשנות.

מסתכלת עליו, על הסיפור והעין הזו ששואלת ובוחנת. מה יש בו בספר שגורם לי להגיב כך?

מחד גיסא הוא מזכיר לי סודוקו. יש למלא בו את החסר אבל צריך לחשוב היטב ולהשלים כל מספר במקומו. מאידך גיסא, הוא מזכיר לי רפפות שפותחים אותן, מציצים אל החוץ, סוגרים ואין כלום ושוב, פותחים, מציצים, ובחוץ יש כבר תמונה אחרת.

חייבים לחשוב.

הספר מושקע בכל אשר אני פונה ונוגעת.

בחשיבותו מזכיר לי מאוד, אם כי שונה, מבלי לפגוע בנשים היקרות לי, את ספרה של של חגית בת אליעזר "בעזרת חברים" בעריכתו של דוד בוחבוט ובעיצובו של יקי חסיד בהוצאת כרמל. אצל בת אליעזר אין עמוד הדומה למשנהו, גווני העמודים, הכותרות, התוכן הנפלא. הספר הזה אהוב עלי מאוד.

ופה אצל צדרבוים הספר מפתיע לאורכו ולרוחבו.

ראשית, עוביו. הוא כמו ספר ילדים, 22 עמודים. אם לא בא לך לקרוא ספר עבה וכבד בא זה הספר, קל ומזמין. המילה הראשונה שלו היא "מעשה..." כמו הסיפור על שלושת הדובים, כיפה אדומה. אני שוב ילדה....

הכריכה-מצדו הימני נותנת דימוי של ספר ישן ובלוי מגשמים רבים אשר חלפו עליו. הכריכה מקווקות כאילו הכל נכתב על מחברת חשבון או בהשראת הסורגים או..... צבעים נועזים ועין חודרנית ענקית המסתכלת עליך ובוחנת ומדברת.

האותיות גדולות. כמה אני אוהבת אותיות גדולות שגורמות לי להתרכז בכל אות ואות), מנוקדות, עם תמונה בכל עמוד מצדו השמאלי או הימני. והרי לך ספר ילדים ומי לא אוהב ספר ילדים.

אז אמרנו- אותיות ענקיות, דף צבעוני ומחשבה. כמה מחשבה יש שם. ניסיתי לחשוב איך נולד הספר, בריאתו, יצירתו, הולדתו.

נורית צדרבוים:

"הכוונה הייתה לפונט שייראה קצת מהוה כזה, על דף שנראה כמו נייר ישן. המטרה הייתה שזה יהיה ספר שייראה בו זמנית חדש וישן, כמו החיים עצמם שיש בהם כל הזמן ובמקביל חדש וישן.

בנוסף, לגבי צורתו של הספר, מבחינתי זה לא 'ספר קריאה' ( על אף שצריך ואפשר לקרוא בו). זו יצירת אמנות הכוללת את שתי השפות הוורבלית והחזותית. זה תיאור של מסע חיים שמופיע במילים ובתמונות. לא שהציורים מאיירים את הכתוב, אלא משלימים אותו, מתכתבים אתו, ומהדהדים זה אל זה.

כל העיצוב של הספר, שילוב התמונות, הפונטים, החלוקה, התוכן מכוונים לכך שיש כאן יצירת אמנות, שמדברת על החיים, יוצאת מתוך החיים, נכנסת לחיים. יצירה שהחיים, חיי אישה למשל, הם מקור ההשראה לה."

ועתה, גלישה מהירה אל תוך הספר.

אשה מכובדת, "נשגבת מעם" ש"הייתה נעלה בעיני דמותה ורוחה", גרה לה בדירתה. מיד עם תחילת הסיפור, בשורה השמינית, מתחיל המתח "צל דהוי רכן מעליהם...לספר סיפור אחר"......"כמו הניחו גדר הפרדה, סדר בין אבק דרכים....בלילות ובימים."

צדרבוים מבטיחה לנו סיפור על אשה שידעה ימים טובים "עיניים שסגרו פיות לשתוק".

האשה יוצאת למסע בעיני רוחה ובוחרת לה, למסעה מגף מרופד. צועדת בדרך המלך בחוכמה "יודעת לפתל דרכים ישרות, לסכל כוונות זדון".

בהמשך מסעה היא יחפה ובהמשך נועלת "נעלי עבודה".

יש כאן התפשטות מהמחלפות המפוארות ותובנה שצריך להתחיל לעבוד. החיצוניות מתחלפת ומשנה צורה לקראת "העבודה".

היא יוצאת למסעה האישי-אישי עם "נעלי אשה וכובע חבשה...". הנעל מאבדת חשיבותה.

המסע שלה קשה, קשה.

מזכיר לי את הנשים שסללו כבישים עם קום המדינה.

והיא, צדרבוים פוסעת לאיטה "חורטת בדם ליבה", מוחקת, כותבת, זועקת, נודמת, לוחשת, פותחת, סוגרת את סגור לבה ונכנסת "אל עולם פנים חולם" .

לא מעגלת פינות, לא מוותרת. חוקרת. פותחת חלון לאוויר הצח "לעטוף קורות, לספר אודות, להודות".

סיפורה של אותה אשה אף פעם לא נשלם. היא תמשיך. מהו סודה? מהו סודנו?

ואנחנו, האם התחלנו ללכת במסע של חיינו? לסגור דלתנו ולהתחיל ללכת. ולהודות?