פרק מספר:
זיגמונד פרויד מתעמת עם הספינקס
ג'ורג' סילבסטר פִירְאֵק[1]
ריאיון עם זיגמונד פרויד[2]
מאנגלית: רעיה ג'קסון
ערכו: ענת רנן וראובן מירן
הקדמת המראיין
זיגמונד פרויד מילא תפקיד כה חשוב בחיים האינטלקטואליים של העולם זמן כה ממושך, כמו ברנרד שוֹ,[3] עד כי הוא כמעט חדל להיות בן אנוש. הוא כוח תרבותי שאנו יכולים לייחס לו מקום היסטורי מובטח באבולוציה של הציוויליזציה.
"השוו אותי לקולומבוס, לדארווין, לקֶפּלֵר[4] והשמיצו אותי כמוכה שיתוק", ציין פרויד עצמו בסקירה של ההיסטוריה של הפסיכואנליזה. עד היום יש מי שרואים אותו כהרפתקן מדעי. בעתיד יהללו אותו כקולומבוס של הלא־מודע.
קולומבוס, שביקש למצוא דרך חדשה לסין, גילה יבשת. פרויד, בניסיונו למצוא שיטה פסיכותרפויטית חדשה, גילה את היבשת הנמצאת במעמקי נפשו של האדם.
פרויד מבהיר לנו מהם הכוחות המשפיעים המצויים בתוכנו, הקושרים אותנו לילדותנו – לעָבָר היַלדִי האישי שלנו ולעָבָרו של המין האנושי. הפסיכואנליזה מאפשרת לנו להבין בפעם הראשונה את חידת הטבע האנושי.
זכיתי להיות אורחו של פרויד בהזדמנויות אחדות ובכל פעם הוא חשף בפניי היבטים חדשים של אישיותו המרתקת.
ג' ס' פ', 1927
הריאיון
"שבעים שנה לימדו אותי לקבל את החיים בצניעות עליזה."
הדובר היה פרופ' זיגמונד פרויד,[5] החוקר האוסטרי הגדול של מעמקי עולם הנפש. כמו הגיבור היווני, אדיפוס, אשר שמו קשור באופן כה אינטימי עם העקרונות העיקריים של הפסיכואנליזה, פרויד התעמת באומץ עם הספינקס.[6]
כמו אדיפוס, הוא פתר את חידתה. על כל פנים, אין בן תמותה אשר התקרב להסברת סודות ההתנהגות האנושית יותר מפרויד.
פרויד הוא לפסיכולוגיה מה שגליליאו היה לאסטרונומיה. הוא קולומבוס של הלא־מודע. הוא פתח אופקים חדשים, צלל למעמקים חדשים. הוא שינה את היחס בין כל דבר בחיים לבין כל דבר אחר על ידי פיענוח המשמעות הנסתרת של העדויות הרשומות על לוחות הלא־מודע.
שיחותינו התנהלו במעון הקיץ של פרויד על הזֵמֵרינְג, אחד ההרים באלפּים האוסטרים, מקום שבו שמנה וסוֹלתה של וינה אוהבת להתקהל.
בפעם האחרונה ראיתי את אבי הפסיכואנליזה בביתו הצנוע בבירה האוסטרית. השנים שחלפו מאז ביקורי האחרון, וביקור זה, הוסיפו קמטים על מצחו. הם העצימו את חיוורון פנֵי המלומד שלו. פניו היו מתוחים כמו בכאב. מוחו היה ער, רוחו לא הייתה שבורה, אדיבותו הייתה ללא דופי ורבב כבימים עברו, אבל פגם קל בדיבורו הפחיד אותי.
מתברר שגידול ממאיר בלסת העליונה שלו חִייב ניתוח. מאז הורכב בפיו של פרויד מתקן מכני כדי להקל את הדיבור. כשלעצמו הדבר אינו שונה מהרכבת משקפיים, אבל הימצאותו של המתקן המתכתי הביך את פרויד יותר מאשר את אורחיו. לאחר שיחה קצרה, כבר אי אפשר היה כמעט להבחין בו. בימים טובים כלל אי אפשר להבחין בו. אבל לפרויד עצמו המתקן היווה מטרד מתמיד.
"אני מתעב את הלסת המכנית שלי, כי המאבק עם המתקן מבזבז הרבה אנרגיה יקרה. אבל אני מעדיף שתהיה לי לסת מכנית על שלא תהיה לי לסת בכלל. אני עדיין מעדיף קיום על כיליון. ייתכן שהאלים נוטים לנו חסד," המשיך ואמר אבי הפסיכואנליזה, "כאשר הם הופכים את חיינו גרועים יותר כאשר אנחנו מזקינים. בסופו של דבר המוות נראה פחות בלתי נסבל מאשר כל מיני המשאות שאנו נושאים על גבנו."
פרויד מסרב להודות שהגורל מתייחס אליו בזדון מיוחד.
"ומדוע," הוא אמר בשקט, "שאצפה אני ליחס מיוחד? הגיל, על כל מגבלותיו השונות, מגיע לכולנו. הוא מכה אדם אחד כאן ואת האחר שם. המכה תמיד נופלת על נקודה חיונית. הניצחון הסופי תמיד שייך ל'תולעת השַלֶטֶת'."[7]
כָּבוּ – כָּבוּ כָּל הָאוֹרוֹת!
וּמֵעַל כָּל דְּמוּת רוֹטֶטֶת
הַמָּסָךְ, תַּכְרִיךְ שֶׁל לְוָיוֹת
יָרַד בִּסְעָרָה שׁוֹעֶטֶת,
וְאִלּוּ מַלְאָכִים, חִוְּרִים וְקוֹדְרִים
עוֹלִים, חוֹשְׂפִים הַכְּסוּת וּמְוַדְּאִים
שֶׁהַמַּחֲזֶה הוּא הַטְּרָגֶדְיָה "אָדָם",
וְגִבּוֹרוֹ הַתּוֹלַעַת הַשַּׁלֶּטֶת.
"בסופו של דבר, אינני מורד בסדר העולמי," המשיך חוקר המוח האנושי, "חייתי יותר משבעים שנה. היה לי מה לאכול. נהניתי מדברים רבים: מחברותם של אשתי, של ילדיי, משקיעות השמש, התבוננתי בצמחים שצמחו באביב. מדי פעם אחזה בי יד ידידותית. פעם אחת או פעמיים פגשתי בן אנוש שכמעט הבין אותי. מה עוד אני יכול לבקש?"
"זכית בתהילה," אמרתי, "עבודתך השפיעה על הספרות של כל הארצות. בזכותך האדם מסתכל על חייו ועל עצמו בעיניים שונות. ולאחרונה, ביום הולדתך השבעים, התאחד כל העולם לכבד אותך – מלבד האוניברסיטה שלך."
"אילו הכירה בי האוניברסיטה של וינה הדבר רק היה מביך אותי. אין שום סיבה שהם יאמצו אותי או את תורתי בשל היותי בן שבעים. אינני מייחס חשיבות מיוחדת לעשורים. התהילה באה לנו רק לאחר מותנו ולמען האמת, מה שבא אחר כך לא מעניין אותי. אין לי כל שאיפה להוקרה לאחר מותי. ענוותי איננה מידה טובה."
"האם העובדה ששמך יונצח היא בעלת משמעות כלשהי עבורך?"
"כלל וכלל לא. גם אם שמי יונצח, מה שבכלל לא בטוח, חשוב לי הרבה יותר עתידם של ילדיי. אני מקווה שחייהם לא יהיו כה קשים. אינני יכול לעשות את חייהם קלים יותר. המלחמה ממש מָחֲקה את כל הוני הצנוע, את כל חסכונות חיי. אולם, למזלי, הגיל אינו מעמסה כבדה מדי. אני יכול להמשיך! עבודתי עדיין מסבה לי הנאה."
התהלכנו הלוך וחזור על השביל הקטן התלול בגינת הבית.
פרויד ליטף בעדינות בידיו הרגישות שיח פורח.
"השׂיח הפורח הזה מעניין אותי הרבה יותר," הוא אמר, "מאשר כל מה שיקרה לי אחרי מותי."
[1] George Sylvester Viereck (1884–1962), עיתונאי, סופר ומשורר אמריקני נודע במחצית הראשונה של המאה העשרים, בן לאב גרמני ואם אמריקנית. ראו גם אחרית דבר על אודות המראיין. [כל ההערות וההארות הן של המתרגמת ושל המערכת].
[2] הריאיון נערך בבית הקיץ של פרויד בזֵמֵרינג, אוסטריה, בשלהי 1926.
[3] ג'ורג' ברנרד שוֹ (1856–1950), סופר ומחזאי בריטי ממוצא אירי, פעיל חברתי, חתן פרס נובל לספרות, 1925. הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וֵלְס ערך היכרות בין פיראק לשוֹ זמן מה לפני מלחמת העולם הראשונה ומאז נוצרה ביניהם ידידות מתמשכת.
[4] יוהאנס קֶפלָר (1571–1639), אסטרונום ומתמטיקאי גרמני. צידד בדעתו של קופרניקוס לפיה השמש היא מרכז היקום, ולא כדור הארץ.
[5] זיגמונד פרויד (1856–1939), אבי הפסיכואנליזה.
[6] ספינקס ענק, המורכב מגוף של אריה, כנפיים של ציפור ופנים של אישה, הטיל מצור על העיר תבאי וגבה מאזרחיה קורבנות רבים. הוא הציג חידה לתושבי העיר וקבע שרק מי שיפתור אותה יביא להסרת המצור. חידת ספינקס: "מיהו היצור שבבוקר הולך על ארבע, בצהריים הולך על שתיים ובערב הולך על שלוש?" אדיפוס פתר את החידה – האדם. תינוק זוחל על ארבע, בבגרותו הולך על שתיים ובזקנתו נעזר במקל, כלומר הולך על שלוש. חסידיו של פרויד היו מודעים לנהייתו של פרויד אחר דמותו של אדיפוס ולכבוד יום הולדתו החמישים העניקו לו שי – מדליית ארד שבצידה האחד דיוקנו של פרויד ובצידה השני איור של אדיפוס המתעמת עם הספינקס. על המדליה חרתו שורה ממחזה של סופוקלס: "הוא פותר חידת הספינקס הטמירה וגדול בני האדם".
[7] אדגר אלן פו התולעת השלטת. תרגמה את הקטע הזה במיוחד לנהר ספרים: ניצה פלד.
