פרק מספר:
חופשה בפיליפינים/ משה גרנות
מינה ואני שנה שלימה נקיים מטבק – צריך לחגוג, והחלטנו לפנק את עצמנו בחופשה בפיליפינים. את כל הלוגיסטיקה, כרגיל, לקחה מינה על עצמה. היא קנתה כרטיסי טיסה, ושכרה סיור מושט בין האיים הרבים של הפיליפינים (יש שם כמעט 8000 איים!). היו חברות פיליפיניות, אבל מינה חשבה שעלינו לבחור בחברה צרפתית, שעלתה פי חמישה יותר. היא סיפרה על אמריקאי שקנה את אחד האיים, הפך אותו לגסטהאוס יוקרתי, הביא ריהוט ומזון מכל העולם, והעניק ללקוחות שלו חיים דה לאקס בבדידות מזהרת. "אולי נבקר אותו?"
הסבירו לה שהחברה הצרפתית מפעילה סירות מנוע חדישות ומהירות פי כמה מהפיליפיניות, ולכן באותו הזמן ניתן להספיק הרבה יותר.
אנחנו מתארגנים לשינה בחדר במלון, ואיכשהו, ברגע של חוסר זהירות, מינה שברה את המראה באמבטיה.
"זהו, לא עולים על הסירה!"
"מה? למה?"
"הבבואה שלי הייתה במראה, והיא נשברה – אין סימן יותר ברור לחוסר מזל, לעין רעה. אנחנו חוזרים לסינגפור!"
לא היה לי חבל על הכסף הרב ששפכנו על ההרפתקה הזאת, אבל באמת, להיות כבר כאן, ולא ליהנות מנופי האיים?
הבנתי שעם אישה המכורה כולה לאמונות טפלות אי אפשר לדבר בהגיון. מה עושים? עלה לי רעיון - רצתי למטבח של המלון (היה לילה, אבל עדיין עבדו שם, הכינו את ארוחת הבוקר שלמחרת), וביקשתי שקיק מלח. הסתכלו עליי כמו על משוגע, אבל נתנו לי – "הלקוח תמיד צודק". חזרתי לחדר ושפכתי מלח על רסיסי המראה, על הרצפה ועל מינה עצמה.
"אין לך מה לדאוג, המלח מבטל את העין הרעה!".
כנגד נימוק משכנע כזה לא היה למינה מה לומר, ולמחרת עלינו על הסירה. השייט בסירה היה, כצפוי, פיליפיני, לא צרפתי. התחלנו לשוט, באמת במהירות כפי שהובטח, והוא מסביר לי שיאפשר לי לצוד דגים עם צלצל. ליד אחד האיים הוא דומם את המנוע, נתן לי ולעצמו משקפיים וצלצלים, וצללנו למים. ניסיתי לצוד דגים בצלצל, אבל לא הצלחתי, כי נגמר לי האוויר, והדג ממש לא חיכה לי. התנחמתי בכך שגם השייט שלנו לא הצליח לצוד דג.
אני מסתכל בתכולה של הסירה – אין בה משוטים! נגיד שהמנוע יפסיק לפעול – איך נמשיך מכאן? המנוע כאילו הקשיב למחשבה שלי, וחדל לפעול, והשייט:
"המצב לא טוב, אנחנו באזור של כרישים".
אני מנסה להשתיק אותו, כדי לא לייאש את מינה, והוא בשלו:
"עוד מעט עומדת לפרוץ סערה, תהיה סופה רצינית, ואנחנו חסרי אונים".
ביקשתי ממנו להרים את כיסוי המנוע – המנוע החדש הבריק ממש. אני מכונאי של מכוניות, אבל אין לי מושג במנועים של סירות.
השייט מצליח לבסוף להתניע, אבל איננו מצליח לשלב הילוך.
"המצב לא טוב, לא טוב בכלל!"
ואני בלב: 'שתוק כבר, טמבל, תעשה טובה ותשתוק'.
והוא ממשיך כל פעם עם בשורת איוב אחרת.
אני מתקרב למוט ההילוכים, ובבעיטה אחת מצליח לשלב להילוך ראשון, וכך שטנו לאט עד המעגן, וכשירדנו לחוף, החל גשם זלעפות כפי שהשייט חזה.
לא החזירו לנו את הכסף, אבל גם לא דרשו עבור המראה השבורה - פיצו אותנו בארוחה מפוארת.
