סיפור:
חוסר הנכונות להשלים עם התבוסה/ נפתלי בלבן אוברהנד\
מדי פעם נקרה בדרכנו אדם ממורמר, המתלונן על כך שנגרם לו עוול על ידי מישהו כגון אשתו, בן משפחה אחר, המעביד או השותף. אותו אדם שופך את לבו, ונראה לנו שאכן אמללו אותו ויש צדק בדבריו.
מובן שהוא מספר רק את הצד שלו, ואין כל אפשרות לשמוע את הצד השני של המטבע באופן דומה. אולם, אותו אדם אומלל מצליח לשכנע אותנו כי נגרם לו עוול נורא ואיום, ויתר על כן, ניתן להצביע על זה שגרם את העוול – ולא מדובר בכוח עליון.
לעתים לא מתראים עם אותו אומלל במשך זמן מה, וכאשר פוגשים בו שוב מקווים לשמוע ממנו דברים שונים מכפי שנשמעו בפגישה הקודמת, אך נהפוך הוא, אותו אדם דבק בגרסתו ומספר שבמשך השנים נודעו לו פרטים נוספים אודות אויביו, ומסתבר שהם אפילו הרבה יותר רשעים מכפי שסבר קודם לכן. האומלל מספר שהחליט לקחת את עצמו בידיים, והוא אינו מוכן שיסדרו אותו יותר אף פעם. הוא נלחם באויבו בשצף קצף ומספר בפרוט על הצעדים ה"חכמים" בהם הוא נוקט, ובקרוב הוא יצליח במשימתו, והעולם כולו יכיר באמת. הוא אפילו מתכנן לפנות לאמצעי התקשורת כדי שיוקיעו את זה שהרע לו. המצב הזה נמשך שנה אחר שנה, האומלל מזדקן ואינו מתפנה לשקם את חייו, אלא רוצה שישיבו לו את "זכויותיו הלגיטימיות".
להלן כמה דוגמאות להבהרת הנושא: הכרתי אישה שהייתה נשואה במשך שנים רבות לפרופסור ידוע. והנה הוא מצא מישהי אחרת שלדעתו מתאימה לו יותר. הפרופסור רצה להתגרש מאשתו, אשר לא הסכימה לכך ופתחה במערכה משפטית נגדו. מאחר והפרופסור היה אדם חזק ובעל אמצעים, הוא לא נבהל ודחה את כל ההתקפות נגדו. לאחר זמן מה עזב את הבית ואת שני ילדיו ועבר להתגורר עם אהובתו החדשה. מדובר באנשים כבני 40. האישה הזנוחה לא השלימה עם מר גורלה ולא הסכימה להסדר כספי או אחר, והתעקשה עד הסוף. היא לא ניסתה למצוא בן-זוג חדש וחייתה לבדה עוד כ-50 שנה, תמיד ממורמרת ותמיד נדבקת לילדיה שהזדקנו אף הם בינתיים. היא הפכה לסבתא, ולסבתא רבתא ועדיין לא העלתה חיוך על שפתיה. תמיד התלוותה לילדיה הבוגרים, ובכל מפגש משפחתי או חברתי נהגה לשבת כשעל פניה הבעה של יום כיפור. הפרופסור חי עם בת-זוגו השנייה באושר ועושר, אם כי לא יכלו להינשא זה לזו.
אביא דוגמאות גם מתחומים אחרים. במלחמת העולם הראשונה גרמניה הובסה, אך לא הייתה מוכנה להודות בתבוסתה. היא העלתה לשלטון אדם מטורף, שהבטיח להחזיר עטרה ליושנה. במקרה זה הוא הצליח לצערנו לכשף אומה שלמה, אחת הגדולות באירופה. אחת הסיבות לכך הייתה החינוך הספרטני אותו הגרמנים קיבלו במשך מאות בשנים, שעיקרו ציות עיוור לריבון. אני מביא את הדוגמא הזאת כדי לספר דווקא על מלחמת העולם השנייה, האיומה במלחמות. בשנת 1945, כאשר גרמניה הובסה, ארע דבר מה שלא ייאמן. ההישג הגדול ביותר של בנות הברית היה לא רק הניצחון הפיזי אלא גם הניצחון הנפשי על הגרמנים. מרבית העם הגרמני, במצוות כובשיהם, הפכו להיות עם שונה לחלוטין מכפי שהיו, הם שוחרי שלום ויחסם טוב לבני גזעים שונים משלהם. ואף שאיבדו כמחצית משטחם, הרי השלימו עם כך, השתקמו וכיום הם מדינה עשירה ומשגשגת בלב ליבה של אירופה, שדה הקרב האיום בהיסטוריה.
אפשר להביא גם את היפנים בתור דוגמא. בשנות ה-40 של המאה העשרים הם היו אכזריים בצורה יוצאת דופן. הם השתלטו על חלקים גדולים של אסיה ורצחו ללא הרף את האוכלוסייה האזרחית בשטחים שכבשו. החיילים היו מסוממים בנאמנותם לקיסר ומסרו את נפשם בקלות לכל משימת התאבדות. כאשר הם נוצחו, ושוב מפאת החינוך לציות מוחלט, הם נכנעו כאיש אחד ויפן הפכה להיות "השפן האלקטרוני" של העולם. הם הפכו להיות נחמדים ואדיבים, ורכשו לפתע תכונות אופי נפלאות כמו יושר, חריצות ולבביות.
מה גרם לשינוי? פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, שגרמה למוות, הרס ושרפות, ו"ריפאה" מאה ועשרים מיליון יפנים מהשיגעון שלהם. אפשר לומר שהאטום היווה "תרופה פסיכיאטרית" יעילה עבורם.
ישנן אינספור דוגמאות של אנשים, מוסדות, עמים וצבאות הפועלים מתוך רגשות נקמה או "צדק" ואינם לוקחים בחשבון את המציאות שהשתנתה. דוגמא מתאימה לכך היא מלחמת וייטנאם. שמה של אותה טריטוריה היה הודו-סין, והיא נשלטה על-ידי חיל מצב צרפתי. בדומה לאנגלים, הצרפתים סברו שהם אימפריה עולמית גדולה והחליטו שהודו-סין שייכת להם בדומה לאלג'יר, וכך עם מספר לא מבוטל של ארצות נוספות באפריקה.
הצרפתים לא העריכו נכונה את דבקותו של העם שישב בהודו-סין בעצמאות ודיכאו את המקומיים אשר פתחו במתקפה על הצרפתים שהתבצרו במעוז "דיאן ביין פו" והוכו במכה ניצחת. ברצונם להציל את עצמם ואת האימפריה שלהם, קראו לעזרה את הדוד סאם, שנענה לקריאתם והצרפתים נסו על נפשם. האמריקנים, שהיו בטוחים בעצמם בעקבות ניצחונם במלחמת העולם השנייה, שכחו לרגע את הניסיון המר של מלחמת קוריאה והגיעו בהמוניהם להודו סין. הם הביאו עימם את הנשק הנהדר שלהם שהסתבר כי הוא אינו כה מוצלח כפי שחשבו. מטוסי המיג שנחשבו "נחותים" הפילו את מטוסי הסייבר בהמוניהם. מלחמת וייטנאם נמשכה שנים ארוכות, האמריקנים ספגו עשרות אלפי אבדות ובסופו של דבר נאלצו לברוח מסייגון כל עוד רוחם בם.
הקומוניסטים מהצפון כבשו את הדרום הקפיטליסטי, ואפשר היה לצפות שתיווצר כאן איבה ובכייה לדורות. אך לא כך היה. הויאטנמים פתחו מחנות ל"חינוך מחדש" לחיילי הדרום, וכיום וייטנאם הינה מדינה שקטה בין אומות העולם, שוחרת שלום ומקבלת בסבר פנים יפות תיירים אמריקנים המביאים עימם את השטרות הירוקים, החביבים על כל האנשים בעולם...
רגשות קיפוח ונקם הן מן הרעות החולות של המין האנושי. גם כאשר חשים בכאב ותסכול, על בני האדם לזכור כי שהותם על פני כדור הארץ קצובה וזמנית. על כמה זמן מדובר? בסביבות 40 שנה. מדוע? עד הגיעם לגיל 20, הם נחשבים לבני נוער הלומדים וחווים התנסויות לקראת העתיד. עד גיל 40 הם עסוקים בבניית בית והקמת משפחה, ועד גיל 60 עליהם לדאוג לעצמם כדי להבטיח את זקנתם. אם לא יעשו כך, הם יעזבו את העולם במחסור ובייסורים.
לכן, כאשר אתה נופל, עליך לעשות הכול על מנת להתאושש. מצא לך כיוון והתחל מחדש. אל תבכה על חלב שנשפך, אין סיכוי שהוא יגלוש חזרה לכוס... אך אולי אם תתאמץ, אולי תמצא פרה הולנדית חדשה?
אביא דוגמא נוספת העוסקת בשכנינו, שאינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר. במשך מאה שנה הם נלחמים בנו. עד 1948 הגיעו בסך הכול קצת יותר מחצי מיליון יהודים לארץ ישראל.
במזרח התיכון, והמגרב שמשתרע מהאוקיינוס האטלנטי ועד המפרץ הערבי, הים האדום, אפריקה, הים השחור והים הכספי, מתגוררים מאות מיליוני בני אדם הנתונים להשפעה של פרופגנדה דתית קיצונית. חלק מהם אינו מוכן להתחדש או להתקדם, אינו פועל להקמת מדינת רווחה, ושואף להשמיד את מדינת יהודה הזעירה.
רבע מיליון הפליטים הערבים שברחו מארץ ישראל, הפך למיליונים רבים, שמטרתם לשוב ולכבוש את ארץ ישראל. הם פיתחו את הטרור הערבי ומאיימים בו על חלק גדול מהעולם, הם הקימו ארגוני טרור כמו אש"ף:, הטאליבן, בוקו-חראם, דאע"ש, חיזבאללה ואחרים, ופתחו במלחמת שחרור בינלאומית אותה כינו בשם "האביב הערבי", שהיא בעצם הגיהינום הערבי. מאות אלפים נאנסו, ברחו, גורשו, נהרגו ונרצחו. מדינות שהיו עד לפני זמן לא רב מקום סביר למגורים, הפכו לעיי חורבות.
לפיכך נשאלת השאלה: האם העולם הינו בית-משוגעים אחד גדול? ייתכן שכן. האם ישנה תרופה למחלת נפש זו? כנראה שלא, אך אולי בכל זאת קיים זיק של תקווה?
"מי שמאמין לא מפחד" כי הוא בטוח שהמשיח יבוא ויפתור את כל בעיות העולם. אני איני מאמין בכך.