השאלה האם העולם אקראי או דטרמיניסטי? האם יש לנו "רצון חופשי", העסיקה רבים וטובים.
אחד המסלולים על פיהם העניין נדון היה המסלול לאחור, שעל פיו לכל דבר יש סיבה, שום דבר אינו מקרי. כל אירוע, הוא תוצאה של אירוע/ים שקדמו לו, וקדמו להם – עד "לסיבה הראשונית".
הסיבה הראשונית, פורשה כ"רצון האל" אשר – "ברא את העולם".
הגילויים המדעיים במאות האחרונות, שאם נצמצמם אותם לחלוטין, אומרים, שהיה "מפץ" לפני 13.7 מיליארד שנים. אך, לגבי עצם ההנחה שהייתה "סיבה ראשונית" בין שהיא האל, או המפץ הגדול, אין כמעט הפרש.
הכנסיות הדתיות של כל הדתות, מנסות "לרכב" על המפץ הגדול ולטעון, שהוא, הוא "רצון האל" אלא שאת הגילוי הזה הם גילו רק לאחר שהמדע ביסס עובדה זו לחלוטין, ועד שהרעיון הופנם אצל הכנסיות . אלו נהגו להעלות לגרדום כל מי שטען כך.
נניח כאן מחוץ לדיון את ההנחה, או הטיעון ש"העולם הוא קדמון".
ברשימה זו לא אעסוק במסלול האמוני בהרחבה, די בכך שאנו יודעים ללא ספק שאנו קולטים אור, שיצא ממקור מסוים בחלל והאור הזה מגיע אלינו לאחר 13.7 מיליארד שנים. או, שזה מה שהמדע יכול להוכיח כעת. זה, מה שנהוג לכנות "היקום הנצפה". אין לנו שום יכולת לבחון, מה קורה – מעבר ליקום הנצפה, האם יש משהו, או, שהגענו לקצה גבול יכולת המדידה האנושית, לפחות, לעת הזו.
הממצאים מהחלל מראים שלפני 13.7 מיליארד שנים היה מפץ גדול, שמנקודה מסויימת בחלל, המכונה "הנקודה הסינגולרית" – היקום החל להתפשט, ושהוא מתפשט מהר יותר ככול שהחומר שנזרק לחלל ממרכז הפיצוץ, רחוק ממרכז הפיצוץ.
אם נגולל לאחור את התנועה שעושה החומר החוצה – לאחור כמו בסרט, נוכל לסמן את הנקודה המדויקת בו החל הכל.
אין לנו מושג וכנראה שלעולם לא יהיה לנו מושג אם החומר שנזרק לחלל ממשיך לברוח – שהרי, האור המגיע אלינו יצא ממקורו לפני 13.7 מיליארד שנים – או, מתכנס שוב לנקודה סינגולרית.
כמו כן אין לנו מושג אם מחזור הבריחה החוצה – ואולי חזרה לנקודה סינגולרית – הוא המחזור היחיד, או שהיו לפניו מחזורים קודמים, אולי מיליארדי מחזורים.
אל מול אלה, העולם האמוני מציג "הוכחה" נגדית, והיא ספירת השנים מאז "הבריאה" האלוהית על פי החישוב במקרא המסתכם בפחות מששת אלפי שנים.
איך להגיד? לא כוחות.
ובכן? דטרמיניסטי? אקראי?
התשובה שתינתן כאן היא – גם וגם, בעצם תלוי...
אם מדובר במפץ, ובכל "ההיסטוריה של היקום" ההתפתחות דטרמיניסטית לחלוטין. פיצוץ, בריחה, יצירת התגבשות ענני גז, יצירת חיבורים בין אטומים שיצרו יסודות. כך היה, ולא היה יכול להיות אחרת אפילו בנימה. כך היה, ורק כך היה יכול להיות.
כל התרחשות ברמה הפיזית היא דטרמיניסטית ואפשר לגלול אותה לאחור, כמו בסרט ולראות מהי נקודת ההתחלה, שבסופו של דבר, תוליך, בהכרח למפץ הגדול. אין מפלט.
ובכן, איפה האקראיות? ונוסיף האקראיות וחופש הבחירה. אנו, אוטומטים?
נניח שהר געש מתפרץ. הוא מתפרץ באופן דטרמיניסטי, משום שסך הלחצים במגמה תחתיו הגיעו לרמה בה שכבת הקרקע מעל לשכבת המגמא אינה יכולה לשאת את הלחץ תחתיה.
אך, אם אני שם, אני שם באופן אקראי, כי יכולתי להיות בכל נקדה אחרת על פני כדור הארץ. והייתי שם מתוך רצוני החופשי. מתוך בחירה. איש לא הכריח אותי להיות שם.
ההבדל בין הדטרמיניזם של "החומר" ובין הדטרמיניזם האקראי , שכל חי, חי בשניותו – כחומר דטרמיניסטי, וכישות חושבת ובוחרת. הוא, שהחיים, בוחרים.
אני לא הייתי – חייב – להיות בהר הגעש הזה. ההגעה שלי אליו, אקראית, אף כי, אם, נניח, הייתה תקלה בדרך, והמסע שלי היה מתעכב, לא הייתי מגיע לעת ההתפרצות, ואולי לאור ההתפרצות לא הייתי מגיע כלל, או מגיע – דווקא משום ההתפרצות.
אם פסנתר נופל מקומה שש באמצע היום, הפסנתר, ייפול משום שהכוחות המופעלים עליו יגרמו לכך. אין לו – בחירה. מרגע שהפסנתר מחוץ למרפסת, או החלון – יש רק תסריט אחד. למטה.
ואם אני אהיה שם – במקרה, זה יהיה מקרה מצער, מאוד, אך אקראי לחלוטין, אף שאפשר לבחון את הגעתי מתחת לפסנתר לאחור עד... כפי שנאמר למעלה.
יש חוקרי מוח, פילוסופים הטוענים שלאדם אין "רצון חופשי". הדיון הזה ידע סערות רבות, והשתתפו בו גם אנשי דת.
קיימת טענה שהתחושה שיש לנו רצון חופשי היא תחושה מוטעית.
אני אוכל משום שאני רעב. אני רעב משום שאני... וכן הלאה. כלומר, שוב חוזר הטיעון של גלילה לאחור.
מול טיעון זה, אפשר להעמיד בקלות את הטיעון הבא – מגרד לך באף. יש לך שתי אפשרויות. לגרד. או לא לגרד. אתה יכול לבחור. הרצון החופשי שלך יכול להחליט שלא לגרד את האף. ואין כוח בעולם, מלבד ההחלטה שלך שיכול לשנות את זאת.
"אפקט הפרפר" עשה "קריירה" לא רעה ועד היום חוזרים אליו כדי להגיד, ש... מה? שדבר פעוט הקורה בצד השני של כדור הארץ יכול לחולל שמות בצד הזה של כדור הארץ? והכול – דטרמיניסטי. די בכך, שהפרפר עשה את המוטל עליו, בתאוריה, והופ... סערת אימים בצד השני. דטרמיניסטי, אמרנו...
אלא שהשאלה אם – אנו ניקלע לסערה הזאת, ומה יקרה לנו באם ניקלע, היא שאלה של אקראיות. אנו נהיה במסלול הסופה, או לא נהיה.
הנה, בעוד ארבעה וחצי מיליארד שנים, השמש תתנפח, תבלע את מערכת השמש כולה, ולבסוף תהפוך "לננס לבן". דטרמיניסטי לגמרי.
אם זה לא מספיק לנו, הרי שאנדרומדה טסה לכיוון שביל החלב ותתנגש בו בעוד כשתים עשרה מיליארד שנים. דטרמיניסטי לגמרי.
לגבי מי שיחיה באותה תקופה – לפחות בקטסטרופה הראשונה, זו של השמש, זו תהיה – בעיה, של אקראיות. לא הצליח לו. אין לו מזל.
אך אולי, מספר דורות קודם לכן, ייצאו בני האדם ממערכת השמש, למערכת האחרת, והמעללים של השמש ומה שתעשה לכדור הארץ, יהיה נושא מרתק לשיחת סלון בין בני האדם שיישבו את CM19BA (אין כוכב כזה).
והם יהיו פנויים לחשוב על הקטסטרופה הבאה, זו, שתגיע לפי חשבונם בעוד שמונה מיליארד שנים עת אנדרומדה תתנגש בשביל החלב. והם ישקיעו מאמץ למצוא גלקסיה ידידותית יותר, אי שם, בחלל.
הבה נדמה את הסיטואציה הבאה: עומד אדם למשפט וטענת ההגנה שלו היא שתקף אותו יצר לא בר כיבוש. הפסיכיאטר של ההגנה מעיד על כך בשבועה. הוא משוכנע שהנבדק שלו, אכן, לא מסוגל לשלוט במעשיו. ולכן, הוא – אנס, פדופיל, רוצח.
מה לעשות? הפסיכיאטר קבע.
אמנם, הפסיכיאטר של התביעה טוען אחרת, בעצם ההיפך הגמור, שהנאשם אחראי למעשיו באופן מושלם, הגם שהוא קצת רעוע בנפשו. (מי לא רעוע קצת בנפשו?)
כעת מה שעלינו לעשות הוא להדריך את דמיוננו למצב ההיפותטי הבא:
הנאשם, אותו נאשם, שהפסיכיאטר של ההגנה קבע לגביו שבעת המעשה פעל על פי יצר שאינו בר כיבוש ימשיך במעשה האונס, המעשה הפדופילי, השוד או רצח, אלא שהפעם יעמדו סביבו שניים עשר שוטרים מיחידת ההלם של המשטרה, חמושים ביורקי אש, במטולי אר פי ג'י, והם יכוונו אליו את הארסנל הזה טרם יבצע את המעשה שלגביו הוא והפסיכיאטר שלו טוענים שנעשה תחת יצר שאינו בר כיבוש.
מה לדעתנו יעשה הנאשם ההיפותטי הזה? ימשיך לבצע את האונס, מעשה פדופילי, שוד, רצח – או כל מעשה פלילי – או לא פלילי – ביודעו שללא ספק יומת ללא שאלות אם ימשיך להיות תחת – יצר שאינו בר כיבוש?
ובכן, התשובה שייתן או שתינתן על ידי הקורא היא התשובה לשאלה – האם, אנו, כבני אדם, ניחנים בחופש או שאנו פועלים תחת אילוץ, שאין ממנו מפלט, והוא הולך, לאחור עד למפץ הגדול, או, עד לכל ראשית אחרת, מדעית או אמונית.
נדמה את המצב הבא: אנו שותים ואוכלים וקיים אילוץ מוחלט לשחרר את עודפי המים והמזון מגופנו. במצב חופשי, ללא תנאים מגבילים, אנו – בוחרים, מתי להתפנות. אנו פועלים מתוך חופש ובחירה.
אך, בהינתן מצב בו אין לנו בחירה ומונעים מאיתנו להתפנות – אין ביכולתנו לעמוד בכך, וגופנו, ללא בחירה, ואף כנגד רצוננו, יתפנה מעצמו, משום שההתפנות היא פעולה דטרמיניסטית בנסיבות המצב.
והנה, עוד, אם חפץ חיים אני, הרי שחובה עליי לאכול.
בהינתן מצב שאיני נמצא במצב כמו כלא, ספינה, בית אבות... או מה שארווינג גופמן כינה "מוסדות טוטליים", הרי שאבחר מה לאכול, מתוך מה שנמצא במקרר, במסעדה. או, שאבחר לא לאכול, ומתי לאכול.
אך באפשרותי, אם אבחר בכך לצום עד מוות.
לסיכום: החומר, ככזה, נפעל באופן דטרמיניסטי לחלוטין.
אנו, כישויות, נפעלים כחומר על ידי חוקי הטבע, בהיותנו עשויים "מחומר" וככאלה, אין לנו מפלט מחוקי הטבע, האקראיות המוחלטת של הנסיבות, אך, מצד שני, יש לנו חופש בחירה מוחלט – באשר למעשינו.
אנו חווים פנטזיות, מדמים דמיונות, אולי יש בנו הרצון להרע ולפגוע, אך – היישום של כל דבר שלילי או חיובי (לא אומר על "הטוב" דבר, משום שיש לגביו אין ספור מחלוקות, לגבי "הרע" יש הסכמה רחבה יותר ועל כך יש לשים דגש – לא לפגוע, לא להרע), הוא בידינו ושם תירוץ או אמתלא לא תוכל לשחרר אותנו – מרצוננו - החופשי.
כי לחופש נולדנו. ועלינו לממשו.
