קודם מתוודים ואחר כך באה ההזיה או שמא ההזיה הייתה שם קודם? קודם בא הדיבור ואחר כך נטווית לה הפנטזיה מבעד למילים. אורנה לוקחת אל המסע של חייה, לחלק ממנו כי הוא עדיין נמשך. למסע של האהבה ברבדים השונים של החיים, עם הפרטנר, כאנליזנטית, במשפחה, כאנליטיקאית. זהו ספר שאולי אפשר לראות בו את "הפאס" שלה- העדות על האנליזה שלה. היא מעידה על עצמה ללא ספק באומץ, על המסע שהיא עשתה עם הגוף. את הספר קראתי מרותקת וסימנתי שורות שדיברו אלי. כל פעם שקראתי, זה דיבר וכאשר שורה מצליחה לדבר אלייך כל פעם מחדש זה סוג של נס או התרגשות מבחינתי. "אתה מובט ע"י האמת שהיוצר מחזיק בה כמו בשוט מצליף...דחף הפעולה על הדק המעשה האמנותי עושה דופק, כדי להמשיך להחיות שזו מטרה נעלה מלחיות". אורנה בחרה להוציא לאור את הספר ללא ניקוד, מה שהשאיר אותי עם כמה אפשרויות קריאה והיצירה האמנותית שלה אכן דפקה על דלתי. היא כותבת שאמא שלה אמרה לה שבחנויות תזהר לא להביע התלהבות. משימה שהייתה קשה "ברגעים שהמבוקש עלה על האיפוק". ומדוע לא להתלהב? "כי אחרת המחיר לא ירד", אבל היא מבינה מתוך ההתנסות שלה ובכך שוברת את המיתוס המשפחתי ש"תמיד מפסידים אחרת לא מרוויחים". ההתלהבות שהיא מה"יותר מידי". כמה זה יותר מ"די"? כמה זה די? יש מספיק, לא "יותר מדי"...
היא נוסעת לכתוב בפרובנס שבצרפת ושם פוגשת את מאוריציו האיטלקי. הזיווג המושלם של הגבר אבל היא נסעה כדי להיות לבד ולכתוב וא"א לכתוב בלי מסגרת לחלון. לאורך הספר, אורנה עוסקת בשאלת הנשיות. היא נותנת את התשובות שלה שעוברות דרך שבירת ההזדהות עם מה שהאם העניקה לה. היא מבינה שהאישה היא זו שיש לה את "המפתח לבית", זו שהמפתח ביד שלה, זו שהגבר מחפש דרכה את מה שאבד לו בגוף שלה.
לכו לקרוא
