על שלושה ספרי שירה מאת חיים סֶפְטִי : "דו"ח על יתרת הנפש", "הזמן קורס, ניתך", "האהבה הלבנה"
המשורר חיים סֶפְטִי פרסם עד כה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל": "דו"ח על יתרת הנפש" (2006), "הזמן קורס, ניתך" (2007) ו"האהבה הלבנה" (2010).
"וּמַה מֵּעֵבֶר לַזֶּה?" שואל המשורר ומגיש לנו שירה אחראית, מגובשת ונקייה, נושאיה מגוונים, והיא ייחודית וחדשנית.
בספרו השני "הזמן קורס, ניתך", מיד בשיר הראשון, הנושא את שם הספר, מובחנת העוצמה והחדשנות שבאמירה השירית. שמו של השיר "הזמן קורס, ניתך" נבחר לעטר את הספר כולו, שהמשורר קורא לו גם בשם: "מחזור השירים 'קיצור תולדות הזמן' ". התמונה המטפורית של שעטת הסוסים: "...בָּעֲרָבָה הַשְּׁחֹרָה / קַלִּים שׁוֹעֲטִים סוּסֵי הַפֶּרֶא /..." אכן חורגת מגבולות הזמן, והשיר, שהמוטו שלו שאול מספרו של הוקינג "קיצור תולדות הזמן", העוסק במדע הפיסיקה ובהיסטוריה של היקום מאז המפץ הגדול, הוא שיר אודות השירה, ומשתמע ממנו שהשירה היא היא המשוחררת מכבלי העונות והמועדים, העבר ההווה והעתיד ומתמודדת עם המגבלות שהזמן הביולוגי מטיל על החיים הפרטיים.
יתר על כן, כבר בשיר זה בולטת גישתו הרומנטית של ספטי. הנטייה לייחס לרומנטיקה, שהתפתחה בשלהי המאה השמונה עשרה, את הדבקות ברגש, ולרומנטיקנים - את הרגשנות המופלגת תחת ההסתמכות על התבונה, נראית כיום כתפיסה שגויה. הנאו-קלסיקה רוממה את הלאומנות לדרגת ערך נעלה והאדירה את ויתור הפרט על מימוש עצמיותו למען הכלל. לעומתה, העלתה הרומנטיקה את האינדיבידואליזם ואת החיפוש של היוצר אחר מימושו העצמי, אך לא פחות מכך גם את הבנת מהותו ועצמיותו באמצעות יצירתו. היצירה הרומנטית עשויה לבטא את תחושות היוצר, מכאוביו ומחאתו ביחס לנעשה סביבו. בתקופה הרומנטית נחלקו ביניהם ההוגים והאמנים: חלקם דגלו בהדגשת הכוח היוצר של האמן, וחלקם - בהדגשת המסורות העממיות. במילים אחרות: המחלוקת נסבה על מידת החשיבות שיש לייחס לייחודיות היוצר ועל זו שראוי לייחס לצורכי החברה שבקרבה הוא חי ויוצר. ויליאם וורדסוורת, גדול המשוררים הרומנטיקנים באנגליה, העדיף להדגיש את ההיבט השני, וכפי שנראה להלן, ספטי מצליח לאחוז בשני הקצוות וזו גדולתו.
הוא מגיב לתהליכים ולתופעות הקובעים את פני תקופתו. בשיר "כשיבוא הקץ לפיסיקה התיאורטית" (עמ' 11), שנכתב בשנת 1994 טרם אסון הצונמי ביפן (2011) וטרם השואה הנוראה של זיהום גרעיני שחווה העם הזה לראשונה ממלחמה ובשנית לאחר יישום פיתוח אנרגיה למטרות שלום, מדגיש המשורר את העוצמה הטמונה בכוחות הקוסמיים. בשיר מובחנת הגישה הרומנטית, האישית-אנושית: "לַהֲזוֹת בְּנַּחַת, סְתָם כָּךְ לְהַבִּיט בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם בְּטִפַּת הַמַּיִם" (עמ' 11).
בספרו הראשון שירים רבים העוסקים בחיים ובפחד מהמוות ומכאן – באפסיותו של בן אנוש. המשורר אינו חס על עצמו ומנתח באיזמל הלשון את מצבו וחייו. כך עולה מהשיר "איש קטן" (עמ' 56): "חַי חַיֵּי קְטַנּוֹת, חַיֵּי חֻלִּין /....הַרְחֵק מִמִּכְרוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל הָרוּחַ, הַרְחֵק מֵהַלְמוּת תֻּפֵּי הַגְּבוּרָה /...". בעבורו השירה היא הנצח, הרוח והמשמעות, כפי שהוא מיטיב לבטא בשיר "בין השירות" (עמ' 47): ".../ אוֹמֶרֶת: אֲנִי בִּמְחוֹלוֹתַי /מְחוֹלוֹת הַמָּוֶת / מְחוֹלוֹת הַחַיִּים / שֶׁלְּאַחַר הַמָּוֶת/...".
בספר זה המשורר מציע מונח חדש: פואמה קצרה – פּוֹאֶמָרָה (עמ' 104). בפואמות הקצרות המובאות בספר, חיים ספטי עוסק בחיבוטי נפשו ובדברים נשגבים שעולים על קיום פשטני- נהנתני בעלמא. הפואמה הציורית "הזמיר" (עמ' 112-117) מציבה אלו לעומת אלו את חיי התאווה והבשר ואת חיי הרוח – השירה, האמנות, הפילוסופיה... הפואמה היא זירת מאבק בין התמנון האימתני החובק את רפי הרצון לבין הזמיר – הרוח העייפה מההתכחשות למכמניה. אביא מובאות אחדות משל התמנון: ".../ אֲנִי הַצַּר חַמּוּקֵי הַגֵּו הַנֶּחְשָׁקִים, הַמַּבְשִׁיל בְּעֵרַת הַיֵּצֶר / ..." ומשל הַזָּמִיר: ".../בִּרְכַּת הַהַשְׁרָאָה מִפִּי לַצָּרִים לָרֶגֶשׁ צוּרַת תָּו, צוּרַת אוֹת, צוּרַת צֶבַע, / ..." את הפואמה הוא בוחר לסיים במילים: ".../וּכְנֶגֶד הַזָּמִיר הִתַּמְּרוּ מִשְׁבָּרִים, וְאֵד עַרְפִלִּי אֲפָפוֹ, / זְרוֹעוֹת הַתְּמָנוּן מִיָּם נִשְׁלְחוּ וּמְעָרַת-רֹאשׁוֹ הָאֲפֵלָה נִפְעֲרָה /".
מהיצירות הכלולות בספר עולה יכולתו המובהקת לייצג מושגים המתפרסים על פני ספקטרום רחב ועשיר: חשיבה פילוסופית וגם רגשות. לצורך כך הוא משתמש בתמונות ובצירופי לשון המקנים לשירים ולפואמות עוצמה שירית ומקוריות.
בספרו השני "הזמן קורס, ניתך" המחבר ממשיך לפתח את החיפוש אחר "וּמַה מֵּעֵבֶר לַזֶּה" (עמ' 18): " .../ וּמַה מֵּעֵבֶר לַזֶּה מֵעֵבֶר לַחַיִּים הָאֵלֶּה כָּאן וְעַכְשָׁו /". בשירתו זו, המשורר הוא החוקר המקבל על עצמו להתמודד עם הבנת חוקי הפיזיקה ועם המידע שצברה האנושות אודות החומר, האנרגיה, החלקיקים והיקום. את ההתמודדות הוא מציג בשיר "אוגר מידע" (עמ' 27): "אוֹגֵר מֵידָע , צוֹבֵר, מְכַנֵּס / ..." המשורר מייצג את האנושות כולה המקופלת ומגולמת באדם המחפש משמעות ו"חוֹשֵׁשׁ לְאַבֵּד אֶת עֹגֶן חַיָּיו" (שם, עמ' 27). הוא דורש מעצמו להיות אדם המתמודד עם חשיבה אודות מהות קיומו ולא רק עם סיפוק הצרכים החומריים . ספטי משתמש בדימויים הלקוחים ממדע הפיזיקה גם בעת שהוא עוסק באהבת האישה: ".../ כִּשְׁתֵּי מַעַרְכוֹת שֶׁמֶשׁ נִפְגָּשׁוֹת הָיִינוּ/..." (עמ' 33). מסתבר שהקריאה בכתבי הוקינג וההתעמקות במשמעות המדעית של הזמן הן שמובילות את רוחו של המשורר לניצחון על המוות: "בַּשָּׁעָה הַהִיא יִפֹּל הַמָּוֶת /..." (עמ' 45). אפשר לומר שבספר זה אנו עדים לצעד אמיץ שחיים ספטי נוקט: הוא יוצא מגבולות האני הארצי הקיומי האישי ופורץ אל המרחב הגדול ואל ההבנה שהחיים עשירים יותר ובעלי ערך רב לאין שיעור מארציות האדם הפרטי. הוא מבטא זאת היטב בשירו "היקום בתשוקתו" (עמ' 48), שאפשר אמנם לראות בו מטפורה לקוסמולוגיה, אבל יש בו הרבה יותר מכך: הבנה של ההמשכיות וההתחדשות. ההאנשה הזו של גרמי השמים חודרת וחוזרת אל המשורר-האדם. בשירים משמשים בערבוביה ייאוש ותקווה. כמו ביקום, גם בשיריו לכל אורכם, מתנהל מאבק איתנים ומורגש כורח קיומי אדיר. וכך, שיר שמסתיים באמירה נואשת, מיד לאחריו בא שיר המדגיש את עוצמת החיפוש, השאלה והרצון להתמודד: ".../לֹא, לֹא גַאֲוַת הָעֲנִיִּים. גֵּאוּת הַיְּקוּם וּגְאוֹנוֹ/". (עמ' 66). במשפט שירי זה, החותם את השיר "גאות היקום", כמו במכלול השירים כולו, נוקט ספטי האנשה וליתר דיוק הכרה ב'נפש' היקום עצמו. הוא מקדיש תשומת לב רבה לתוכן ובד בבד מפגין את יכולתו הלשונית למשל בבחירה לשלב במשפט אחד שתי מילים שהן הומוגרפים בכתיבן הבלתי מנוקד, אבל בהוספת הניקוד מתגלות משמעויותיהן השונות.
בספרו השלישי "האהבה הלבנה" אנו פוגשים את ספטי המשורר הלירי, המחובר מאוד לנפשו ולפנימיותו, דבר שהוא מיטיב לבטא במיוחד בשירי האהבה שבספר.
שירי האהבה אינם מדברים בשבחה של אישה מסוימת אחת, אלא באהבת האישה הייצוגית.:"/...אִישׁ וְאִשָּׁה מִתְלַקְּחִים בִּתְשׁוּקָה,/ אִישׁ וְאִשָּׁה נִצָּתִים בְּבְשָּׂרִים, ..".
בשירי האהבה טמונים ייסורי אהבתו של המשורר לנשים וכמיהתו לאהבות שהיו ואינן עוד. הוא מבטאם ברוך ובציוריות: "... / נִגְלוּ שָׁדַיִךְ, וִירֵכַיִךְ לְפָנַי גְּדוֹת נַחַל / הֵמֵסָּה הַתְּשׁוּקָה אוֹתָנוּ לְשַׁעֲוָה אַחַת. /" (עמ' 40). שיר נוגע ללב במיוחד הוא השיר "אמי" (עמ' 100): ".../תַּחַת שְׁמֵי הַבַּרְזֶל אֶת רוּחַ גְּדוֹלָה /...".
חלק חשוב מהספר מקדיש ספטי לשירה שעניינהּ ביקורת על החברה ועל תופעות קיקיוניות שמצויות בה. המשורר משתלח בהן באמירות נוקבות. וכך הוא אומר בשיר "קיסרות הריקבון": "..אִימְפֶּרְיַת הַלֶּחֶם וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים לָנוּ, קֵיסָרוּת הָרִקָּבוֹן וְהַשְּׁקִיעָה./ אִימְפֶּרְיַת הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לָנוּ, אִימְפֶּרְיַת הַתַּפְנוּקִים. /".
שירתו של חיים ספטי היא שירה גברית המתעמקת בנושאים מהותיים ביותר ואינה מהססת גם להתעמת עמם:
קיומנו החברתי בישראל
הקיום האנושי – מקום האדם ביקום, הרוח האנושית, האהבה והשירה.
המשורר אינו מוותר לעצמו. שבט ביקורתו מונף בראש ובראשונה על עצמו ועל קיומו.
המבקש להבין את שירתו אינו יכול להסתפק ברפרוף ובהצצה חטופה או בקריאה אחת ויחידה. ספרי שירתו של חיים ספטי מונחים סמוך לשולחן הכתיבה שלי, ומדי פעם בפעם אני מנהלת עמם דיאלוג. עצתי לאוהבי השירה ובעיקר לכותביה: תנו דעתכם לעוצמות הטמונות בשירה הזו: בתכניה ובצורותיה. נכונה לכולכם חוויה שיש בה מן החידוש והייחודיות.
